bankim.biz

ביהמ"ש בחן את קיומו של "כלל ההכבדה הנדרש בתקנה 374 (ב) לצורך הטלת עיקול זמני וקבע כי המשיבים העלו את החשש להברחת נכסים באופן סתמי וללא כל ראיה או ביסוס ולכן אין בידו לקבלו.

על המשיבים רובץ הנטל לשכנע את בית המשפט כי אי מתן צו העיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין וענין זה אינו תיאורטי, אלא יש להצביע על גורמים קונקרטים שיש בהם כדי להעמיד בספק את יכולתו או כוונתו של המבקש לבצע את פסק הדין, באם ינתן.

בית המשפט בעניין סיעת שינוי קבע כי אף שמצא כי העתירה לוקה בשיהוי סובייקטיבי ובשיהוי אובייקטיבי נראה כי בבחינת היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי, על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבות המקרה נוטה הכף לעבר העותרים ויש לדון בעתירה על אף השיהוי הרב בהגשתה.

ביהמ"ש קבע כי בעל דין העותר לקבלת סעד במעמד צד אחד חייב לגלות לבית המשפט את כל העובדות שיש בהן כדי להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט. זאת, בין שעובדות אלה פועלות לטובתו ובין שהן פועלות לחובתו. אי גילוי עובדות מהותיות פועל לחובתו של בעל הדין שלא גילה עובדות אלה ומצדיק את דחיית בקשתו.

לגופה של שאלה הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד תושב זר קבע ביהמ"ש כי סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ד-1964, מאפשר לראש ההוצאה לפועל להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ לחייב מקום בו הלה עומד לעזוב את הארץ בכדי לסכל הליכים המתנהלים נגדו או בכדי להימנע מביצועו של פסק-דין. אמנם, ההלכה שקנתה לה אחיזה במרוצת השנים בפסיקתנו היא כי עיכוב יציאתו מן הארץ של תושב זר תעשה רק במקרים מיוחדים אלא, שהגם שיש לייחס משקל משמעותי לעצם היות החייב תושב חוץ, הרי ששיקול זה אינו מכריע. על כן לא בכל מקרה ומקרה יסרב בית-המשפט באופן אוטומטי להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד חייב מסוים, אך בשל היותו תושב חוץ.

השלב שבו מצוי בית המשפט בעת שהוא דן בבקשה על פי סעיף 29 לחוק הבוררות, הוא שלב שלאחר בירור זכויותיהם של הצדדים. זהו שלב שבו כבר נפלה הכרעה בסכסוך שבין הצדדים ואחד מהם מחזיק בידו פסק בורר שהעניק לו סעד. מטבע הדברים שבנסיבות אלה של בקשה לפי סעיף 29 לחוק הבוררות, נטל השכנוע המוטל על שכמו של בעל הדין מבקש הסעד קטן בהרבה מזה המוטל על שכמו של מבקש הסעד הזמני על פי סעיף 16 לחוק הבוררות לדוגמה, שכן טענותיהם וראיותיהם של הצדדים כבר זכו לדיון ולליבון בפני הבורר. אין מדובר במצב לכאורי.

בעניין זה נדונה בקשה להשאיר על כנו את צו עיכוב היציאה מן הארץ עד לאחר הגשת ערעור והחלטה בו.

ביהמ"ש חזר על ההלכה הידועה לפיה כנגד הזכות החוקתית של כל אדם לצאת מהמדינה עומד האינטרס של בעל דין להגשמת הדין המהותי. העמדת צד למשפט בפני "שוקת שבורה" בשל יציאתו של הצד האחר מהארץ פוגע הן באינטרס האישי של הצד הנפגע והן באינטרס הציבורי בקיומם של הליכים שיפוטיים ראויים. ואולם לעומתו של שיקול זה, יש לערוך איזון ראוי בין זכותו הקניינית-חוקתית של התובע/הזוכה להיפרע את כספו לבין זכותו החוקתית של החייב שלא להגביל את חירותו, "עניין לנו באיזון אופקי בין שתי זכויות שוות מעמד שעוגנו באותו חוק יסוד".

בית המשפט קבע על כן כי הגם שמחובת המבקש היה להמציא את הצו במועד, הרי עצם ידיעת המשיב על קיומו במועד האמור, מובילה למסקנה כי אין מקום להורות על פקיעת הצו רק נוכח אי המצאתו במועד, אם כי יש לשקול חיוב המבקש בהוצאות המשיב בגין מחדלו להמצאת הצו והמסמכים במועד.

בעניין זה חזר ביהמ"ש על קביעתו של ביהמ"ש המחוזי בעניין אוחנה ובבוחנו את מצבה הכלכלי של המשיבה קבע כי מצטיירת תמונה לפיה מצבה הכלכלי הוא כזה שאם לא יאושר העיקול יהיה בכך כדי להכביד על ביצוע פסק הדין.

בית משפט העליון דחה את הבקשה וקבע שאין בעובדה שבעל דין ייאלץ לממש זכייתו בחו"ל כשלעצמה מהווה הכבדה משלושה טעמים...

בעניין זה נידונה בקשה להטלת צו עיקול זמני במעמד צד אחד.

המבקש טען כי יש לו חשש שיבריחו רכוש דבר העלול לסכל את סיכוייו להיפרע.

בית המשפט קבע כי המדובר בהערכות וחששות בלבד, במצב דברים זה הרי שאינני יכול לקבוע כי הונחה בפניי תשתית הראייתית הנדרשת כאמור לעיל, לקביעת קיומו של חשש סביר להכבדה עתידית על ביצוע פסק הדין. האמור בתצהיר המבקש אינו מהווה ראייה מהימנה, לכאורה, באשר למצבם של המשיבים, ו/או באשר לכוונותיהם העתידיות ובהעדר כל מסמכים, ו/או נתונים מבוססים אחרים, הרי שלא ניתן לקבל את אמירותיו של המבקש, כפי המוצאות ביטויין בתצהירו.

לצורך ביסוס חשש סביר להכבדה פוטנציאלית על ביצוע פסק הדין, נתונים המעידים לכאורה על מצב כלכלי שייתכן ואינו מזהיר הם בהחלט אינם חזות הכל, ויש להתמקד בשאלת קיומו של חשש לניסיון סיכול עתידי של ביצוע פסק הדין, וזאת על דרך בחינת אינדיקטורים העשויים להעיד על הברחת נכסים פוטנציאלית

בית המשפט העליון בשלילה לשאלה האם יש לראות בעובדה שבעל דין ייאלץ לממש את זכייתו בחוץ לארץ כשלעצמה משום הכבדה, וזאת מן הטעמים הבאים:

ראשית, לתובע - כל תובע - אין ציפיה מוגנת כי הצד שכנגד יחזיק נכסים (מהם ניתן יהא להיפרע במועד מאוחר יותר) במדינת ישראל דווקא. שנית והיא העיקר, את ההכבדה לפי תקנה 374(ב) יש לבחון על פי המהות, קרי על פי יכולתו של זוכה פוטנציאלי לממש את זכייתו. המדובר - תמיד - בשאלה תלוית נסיבות, שאין להכריע בה באופן גורף. שלישית, דומה כי גישה הנמנעת מקביעת קטגוריות מוחלטות בהן יינתן אפריורית צו עיקול, מתיישבת עם המגמה הנוהגת בפסיקה, לפיה אין ליתן עיקול זמני "על דרך השגרה"

הלכה פסוקה היא כי תצהיר יכול וישמש ראייה מהימנה המצדיקה מתן צו עיקול זמני אם משקלו מספיק כדי לתמוך בבקשת העיקול.

מאחר שמדובר בבקשת ביניים רשאי המצהיר להצהיר לא רק מידיעתו האישית , אלא גם לפי מיטב אמונתו ובלבד שיציין את הנימוקים לכך.

כב' השופטת ע' ערבל קבעה בהחלטתה כי אין היא סבורה כי הסתמכותו של המשיב על סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי מהווה בנסיבות העניין הצדק סביר להפרת צו העיקול שהוצא על ידי בית המשפט. צו העיקול שהוצא התייחס באופן ספציפי וממוקד לכספים שהחזיק המשיב והיה חייב ללקוח במסגרת הסכם הפשרה ביניהם על קצבת הזקנה המגיעה ללקוח. סביר להניח כי בית המשפט שהוציא את צו העיקול ידע על נסיבות אלו. במצב דברים זה הפרת צו העיקול הינה עשיית דין עצמי בניגוד להחלטת בית המשפט שהוציא את צו העיקול הזמני.

לו רצה המשיב לטעון לתחולת סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי היה יכול להתנגד לאישור העיקול או להגיש בקשה לביטול צו העיקול בהתאם להוראות תקנות 376 ו-378 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא לפעול על דעת עצמו בניגוד לצו בית המשפט.