אכן, המשיב הוא מוסד פיננסי, ולכאורה, ככל שהערעור יתקבל, יוכל המבקש לקבל את הסכומים ששילם על חשבון החוב. מאידך, פינויו של המבקש מדירת מגוריו – ומכירתה בידי המשיב לצד שלישי – עלולה לגרום תוצאה בלתי הפיכה.

מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת קיום פסק הדין. המבקש מלכתחילה נמנע מלטעון כי לא יוכל להיפרע מן המשיב באם יתקבל ערעורו, ואפילו היה טוען זאת הרי שטענה זו מוקשה לנוכח היות המשיב תאגיד בנקאי. כל שציין בפנינו המבקש הוא כי מימוש פסק הדין "מהווה הכבדה" עבורו, אולם ברי כי אין בכך בלבד כדי לבסס טענה משפטית בדבר הטיית מאזן הנוחות לצדו. אף סיכויי הערעור אינם טובים, – באשר אין ברשותו של המבקש ראיות בכתב כנגד שטר הערבות עליו הוא חתום.

באם נותר חשש ממשי כי עיכוב הליכי המימוש יפגע בסיכויי הזוכה לממש את פסק הדין, זכותו למימוש מיידי עדיפה על פני מניעת הנזק האפשרי העלול להיגרם לחייב מביצוע הפסק בטרם הוכרע הערעור, באם בסופו של יום ערעורו יתקבל.

עת מונחת לפני בית-המשפט הנכבד בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין, עליו לבחון את הבקשה בשלושה פרמטרים עיקריים...

העילה העיקרית, העשויה להניע את בית-המשפט (או את בית-הדין) לעכב את ביצועה של ההחלטה היא, שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצעה ההחלטה, יהא זה מן הנמנע, או קשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו. מכאן, פורש הכלל בשני כיוונים: האחד, עניינו עיכוב ביצוע של דבר בעין; השני, עניינו בחיובים כספיים גרידא.