שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

בית המשפט העליון קבע כי על בנקים להשיב סך של 215 מיליון ₪ נוכח ביטול ריבית ההפרה שנגבתה

מאת: משרד עורכי דין גלעד נרקיס   |   03.09.2015

בית המשפט העליון קבע כי על בנקים להשיב סך של 215 מיליון ₪ ביטולו את ריבית ההפרה שנגבתה

חברות לקחו הלוואה משבעה בנקים, ולא עמדו בהחזרים, הליך כינוס הנכסים כיסה את ההלוואות במלואן, אך למרות זאת גבו הבנקים ריבית הפרה בשיעור של 3%. בית המשפט העליון בהתסמכו על פסיקת בית המשפט המחוזי ביטל את ריבית ההפרה וחייב את הבנקים להשיב סך של 215 מילון ₪.

ע"א 8506/13 זאבי תקשורת נ' בנק הפועלים ואח' (ניתן ביום 23.8.2015)

בית המשפט העליון קבע ביום 23.8.15 כי על שבעה בנקים להשיב לגד זאבי סך של 250 מיליון ₪ וזאת בשל גביית ריבית חריגה בשיעור גבוה וללא כל הצדקה.

תחילת הפרשה נעוצה בעסקת רכישת מניות חברת בזק על ידי שתי חברות שבבעלות זאבי בסך כולל של 733,000,000 ₪, שאת המימון לעסקת הרכישה העמידה שבעה בנקים על פי החלוקה הבאה: בנק הפועלים 31%, בנק לאומי 24%, הבנק הבינלאומי 16%, בנק דיסקונט 11%, בנק מזרחי 10%, בנק מרכנתיל דיסקונט 4%. מועד פירעון ההלוואה הועמד ליום 6.12.2001.

ההלוואה ניתנה בשלושה חלקים שסומנו באותיות A , B , C . ההלוואה הראשונה ניתנה בשלושה מטבעות (דולר אמריקאי, שקל ויין יפני) והסתכמה בסך של 590,000,000 $, וסכומן של ההלוואה B ו- C עמד על סך 143,000,000 $. וכבטוחה להחזרת ההלוואה הועבר לבנקים שתי אגרות חוב שניתנו על ידי החברות, במסגרתן נוצר שיעבוד קבוע על המנות ועל כל הזכויות הנובעות מהן לטובת הבנקים. ובנוסף ניתן לבנקים שני מכתבי אשראי על סך 135,000,000 $ ועל סך של 8,000,000 $ (ובסך הכל 143,000,000$).

יצוין כי ההלוואות ניתנה כהלוואות non-recourse , כלומר כהלוואה שאין אפשרות לחזור ללווה, והבטוחה היחידה לפירעון ההלוואה הינה הנכס הנרכש באמצעות ההלוואה, ובמקרה דנן, מניות בזק.

שיעור הריבית שהוסכם על ההלוואה חולק בהתאם לשלושת החלקים: לגבי הלוואות B ו- C  סוכם כי תחול ריבית ליבור+0.75% לשנה, ולגבי הלוואה A הוסכם כי תחול ריבית שונה בהתאם לסוגי המטבעות בהן ניתנה ההלוואה: לגבי הסכום בשקלים נקבעה ריבית פריים+0.15%, ולגבי הסכומים שהועמדו בדולר ובין יפני נקבעה ריבית ליבור+1.5% לשנה.

בנוסף לריבית ההסכמית נקבע בהסכם ההלוואה כי סכום שלא יפרע במועדו יישא ריבית הפרה בשיעור העולה ב3% לשנה על הריבית המקסימאלית.

לימים החברות לא עמדו בהחזרי ההלוואות ולכן הודיעו הבנקים ביום 12.12.2001 על הפרת הסכם ההלוואה. ובהתאם להסכם מומשו מכתבי האשראי שהעמידו החברות לצורך הבטחת ההחזרים כך שהלוואה C נפרעה במלואה והלוואה B נפרעה ברובה.

יתרה מכך, החל מיום 6.12.2001 החלו הבנקים לחייב את החברות בריבית הפרה בשיעור של 3% בנוסף לריבית שסוכמה בהסכמי ההלוואה.

הבנקים הגישו ביום 2.5.2002 בקשה לבית המשפט המחוזי למינוי כונס נכסים לצורך מימוש השעבודים, ובית המשפט נעתר לבקשה, והליך הכינוס נמשך בין שלהי שנת 2002 לשלהי שנת 2009 ובמהלכו חולקו על ידי חברת בזק דיבידנדים לבעלי מניותיה, בסך כולל של 1,359,712,188 ש"ח. סכום זה שימש להפחתת חובן של החברות לבנקים ולכיסוי חלק מהוצאות הכינוס.     בהמשך, ביום 30.1.2003, הועברו לבנקים סכומים נוספים מתוך יתרות הזכות של חברת זאבי מימון (1,245,555 דולר ו-2,911,862 ש"ח, בניכוי 100,000 ש"ח שהושארו בחשבון כונס הנכסים).   

וביום 24.5.2009 הגיש כונס הנכסים בקשה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקש לאשר מתווה למכירת מניות בזק. ובית המשפט המחוזי אישר לאחר מו"מ בין הצדדים, את המכירה שהתבצעה בשלוש "פעימות" בחודשים אוגוסט, אוקטובר ונובמבר 2009. כתוצאה ממכירת המניות התקבל בידי הבנקים סך של 3,142,450,172 ש"ח.

 בסופו של דבר הכספים שקיבלו הבנקים במהלך כינוס הנכסים כיסו את כל חובות החברות כלפיהם, לרבות הוצאות הכינוס ושכר טרחת כונס הנכסים, ולאחר פירעון כל החובות והוצאות הכינוס אף נותר בקופת הכינוס סך של כ-500,000,000 ש"ח שהוחזר לחברות.

פסיקת בית המשפט המחוזי

הצדדים עתרו לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי יש להפחית את שיעור ריבית ההפרה מיום סיום הפרטת חברת בזק, להעמידה על 2.5% החל מיום 1.1.2007, והפנתה בית המשפט את הצדדים להגיע להסכמות או להגיש תוך 30 ימים חישוב מפורט ומוסכם של סכום ריבית ההפרה שהבנקים חייבים להשיב בהתאם לפסק הדין.

ביום 24.10.2013 הגיעו הצדדים לכדי חישוב מוסכם, ונקבע כי הבנקים ישיבו לזאבי סך של 48,489,000 ₪ (קרן), וכי לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 9.11.2009 ועד למועד ההשבה בפועל בנוסף קבע בית המשפט לעניין הוצאת שכ"ט עו"ד כי החברות (זאבי) זכו בתובענה ולכן פסק כי על הבנקים לשלם לחברות סך של 4,248,000 ₪ עבור שכר טרחת עורך דין.

ערעור לבית המשפט העליון

שני הצדדים ערערו על פסיקת בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון, וטיעוניהן הינם מראה, הבנקים טוענים כי הפחתת 0.5% משיעור ריבית ההפרה אינה נכונה, ואילו החברות טענו כי על בית המשפט להפחית את כלל שיעור הריבית- קרי 3%.

בית המשפט העליון דן תחילה בשאלה האם ריבית ההפרה הינה פיצוי מוסכם, לשאלה זו חשיבות מכרעת ליכולתו של בית המשפט להפחית משיעור הריבית, זאת בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק החוזים תרופות המקנה לבית המשפט סמכות להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם אם ראה לנכון לעשות זאת, וזאת גם רק במקרים חריגים המצדיקים זאת.

סעיף 15א' קובע כדלקמן: הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה .

בית המשפט בוחן לצורך קביעתו זו, את סבירות שיעור הריבית ואת תקופת כינוס הנכסים.

סבירות שיעור הריבית

לאחר שבית המשפט מסווג את ריבית הפיגורים כפיצוי מוסכם, קם הצורך לעמוד על סבירתו, שכן רק במקרים חריגים ייעתר בית המשפט ויפעל לשנותה.

לעניין זה ציין בית המשפט כי מדובר "בפתח צר" ונטל כבד על החברות, "אשר על החברות לשכנע כי הפיצוי המוסכם נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. כל עוד מתרשם בית המשפט כי קיים יחס סביר כלשהו, ולו דחוק, בין הפיצוי המוסכם לנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת החוזה, לא יתערב בית המשפט בפיצוי המוסכם".

בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת הבנקים שטענו כי ריבית ההפרה הינה סבירה וקבע  נקבע כי הבנקים הוכיחו – באמצעות שלל עדויות של בעלי תפקיד בבנקים ובאמצעות חוות דעת מומחה מטעמם – כי תכליתה העקרונית של ריבית הפרה בהסכמי הלוואה הינה לשקף את עליית הסיכון של המלווה החל ממועד הפרת הסכם ההלוואה ועד לפירעון החוב, ודחה את טענת החברות – שהתבססה על חוות דעת מומחה מטעמן – כי כל הסיכונים של המלווה (לרבות הסיכון המוגבר החל ממועד הפרת ההסכם ואילך) משתקפים כבר בריבית ההסכמית (ובריבית הנוספת); כמו כן נקבע  בבית המשפט המחוזי כי הבנקים הוכיחו ששיעור ריבית ההפרה בהסכם ההלוואה דנן אינו חריג ביחס לשיעורי הריבית המותרים על פי דין וביחס לשיעורי הריבית הנהוגים במערכת הבנקאית בהסכמי הלוואה דומים באותה תקופה.

בית המשפט העליון מקבל את קביעות בית המשפט המחוזי לעניין סבירות הריבית, ואף מוסיף ומציין  כי "בשים לב לכך שהבנקים הוכיחו ששיעור ריבית ההפרה בהסכם ההלוואה דנן דומה לשיעורי ריבית ההפרה שנקבעו בהסכמי הלוואה אחרים שנכרתו בין הבנקים ללווים אחרים באותה תקופה, ובמיוחד בשים לב לשיעורי הריבית המקסימאליים המותרים על פי דין, אשר משקפים את הרף העליון האובייקטיבי שראה המחוקק לנכון להציב לשיעורי הריבית ואשר אין חולק כי ריבית ההפרה דנן נמוכה מהם במידה ניכרת, הנטל המוטל על החברות לשכנע כי שיעור ריבית ההפרה בהסכם ההלוואה דנן היה בלתי סביר הינו נטל כבד. זאת ועוד, אם לא די באמור לעיל, הרי שלטעמי הנטל המוטל על החברות בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן הינו נטל כבד במיוחד, כאשר עסקינן בהסכם הלוואה מסחרי ייחודי, שלכריתתו קדם משא ומתן ארוך ויסודי בין צדדים מנוסים ומתוחכמים – כאשר החברות וזאבי מוחזקים כמי שהיו מודעים לשיעורי הריבית המקסימאליים המותרים על פי דין ולשיעורי הריבית הנהוגים במערכת הבנקאית – וזאת להבדיל מהסכם הלוואה שגרתי שנכרת בין בנק לבין לווה לא מנוסה שאינו מנהל משא ומתן על פרטי ההסכם ושאינו תמיד מעורה בשיעורי הריבית המותרים בדין ובשיעורי הריבית הנהוגים במערכת הבנקאית. איני סבור כי החברות עמדו בנטל כבד זה... "

סבירות ההפרה לאור משך התקופה

לאחר שבית המשפט קבע כי ריבית ההפרה הינה סבירה, עובר הוא ובוחן את סבירות ההפרה בהתאם למשך התקופה, ומציין לעניין זה את טענת החברות  כי במקרים שבהם מתארכת במידה ניכרת וחריגה התקופה שבמסגרתה נגבה הפיצוי המוסכם העתי, באופן שהופך את הפיצוי המוסכם הכולל לחסר כל יחס סביר לנזק שהיה צפוי במועד כריתת החוזה, תהיה לבית המשפט סמכות להפחית את הפיצוי המוסכם בהתאם לסעיף 15(א) לחוק התרופות, בין אם על ידי קיצור התקופה שבה נגבה הפיצוי העתי ובין אם על ידי הפחתת הסכום הכולל.

מוסיף בית המשפט ומציין כי בחירת הצדדים לקבוע בחוזה פיצוי מוסכם בדרך של פיצוי עתי, להבדיל מקביעה מראש של פיצוי גלובאלי, מחזקת לכאורה את המסקנה כי מדובר בפיצוי סביר, שכן פיצוי כזה מבחין בין הפרה קלה לחמורה . היגיון הדברים ברור – כל עוד שיעור הפיצוי העתי הינו סביר כשלעצמו, מנגנון פיצוי מוסכם עתי הינו מטבעו מנגנון מידתי יותר ו"שקוף" יותר ממנגנון פיצוי מוסכם גלובאלי, כיוון שהוא קובע מהו "תג המחיר" שמוצמד לכל יום, חודש או שנה של הפרה, ובכך הוא יוצר יחס ישר בין גובה הפיצוי לחומרת ההפרה ומגדיל את הפיצוי הכולל ככל שההפרה נמשכת. לעומת זאת, מנגנון פיצוי מוסכם גלובאלי אינו מתייחס למשך הזמן שבו עשויה להימשך ההפרה ואינו מבחין בין הפרה קלה לחמורה. במסגרת מנגנון פיצוי גלובאלי מסכימים הצדדים מראש מהו לדעתם הפיצוי הכולל שמשקף באופן סביר את כל נזקיהם הצפויים מהפרת החוזה, תוך הערכה ושקלול של כלל התרחישים והנזקים הפוטנציאליים שעלולים להתרחש עקב הפרה. ודוק, אין פירושו של דבר כי מנגנון פיצוי גלובאלי אינו קושר כלל בין חומרת ההפרה לגובה הפיצוי הכולל, אלא שמדובר במנגנון פחות "שקוף", במובן זה שהטעמים שעמדו ביסוד הסכמת הצדדים על פיצוי גלובאלי בסכום מסוים נותרים סמויים מהעין. במילים אחרות, מנקודת מבט משפטית מנגנון פיצוי עתי משקף בצורה טובה יותר ממנגנון פיצוי גלובאלי את שאלת חומרת ההפרה.

עם זאת, לצד יתרונותיו האמורים של מנגנון הפיצוי המוסכם העתי יש לו גם חיסרון בולט אחד: ככל שהצדדים לא הסכימו מראש לקבוע מהו משך הזמן המקסימאלי שבו ישתלם הפיצוי העתי, עלול יישום מנגנון הפיצוי המוסכם העתי להוביל לתוצאות בלתי סבירות, בנסיבות בהן תקופת התשלום הולכת ומתארכת והפיצוי מצטבר לסכומי עתק. "לפיכך נקבע כי לבית המשפט סמכות להתערב בפיצוי מוסכם עתי אם "התארכות התקופה חורגת במידה ניכרת מגבולות הנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה" או "מקום בו התקופה בגינה אמורה להשתלם ריבית הפיגורים חורגת מציפיות הצדדים".

 כינוס נכסים

בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין החברות צפו את הסיכון שהפרת הסכם ההלוואה תוביל למינוי כונס נכסים לצורך מימוש המניות, וכי שני הצדדים צפו שהליך כינוס הנכסים לא יסתיים והמניות לא תמומשנה לפני שיושלם הליך ההפרטה של בזק. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי את טענת החברות כי הן הסכימו להכללת ריבית הפרה בהסכם ההלוואה מתוך הנחה שהליכי כינוס נכסים, ככל שיינקטו על ידי הבנקים, יימשכו כחצי שנה בלבד ושזו התקופה המקסימאלית שבה תיגבה מהן ריבית הפרה.

נקבע כי לשני הצדדים היה ברור שמכירת המניות במסגרת הליך כינוס הנכסים בטרם יושלם הליך ההפרטה של בזק תוביל לכך שהן תימכרנה במחיר הנמוך מזה שהיה משולם אילו הושלם הליך ההפרטה. כפועל יוצא מקביעה זו נקבע כי העיכוב שחל בנסיבות העניין במכירת המניות עד להשלמת הליך ההפרטה של בזק בסוף שנת 2005 הינו חלק מהסיכונים שניתן היה לצפותם מראש במועד כריתת ההסכם, כי ניתן גם לייחס לצדדים צפייה שעיכובים בהליך ההפרטה של בזק יגרמו לנזקים שמקורם בהפרת הסכם ההלוואה על ידי החברות, וכי ריבית ההפרה שנקבעה בהסכם ההלוואה עומדת ביחס סביר לנזקים צפויים אלו.

על מנת להשיב על השאלה האם הליכי כינוס נכסים נמשכו פרק זמן סביר יש לבחון האם בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי התארכות הליכי הכינוס נועדה להגשים את התכלית של השאת התמורה ממימוש הבטוחה על מנת לפרוע את חובו של הנושה המובטח. במקרה דנן התשובה לכך הינה בבירור חיובית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הליך ההפרטה המתוכנן של חברת בזק הוא שעמד בבסיס כל העסקה, ומשכך ברור היה לשני הצדדים כי המניות לא תימכרנה בטרם יושלם הליך ההפרטה. בנקודה זו ראוי להדגיש: עיכובים בהליך הפרטת בזק, שהינו הליך חיצוני להסכם ההלוואה, אשר למותר לציין כי לאף אחד מהצדדים להסכם לא הייתה שליטה על קצב התקדמותו, הינם חלק מהסיכון שנטלו על עצמן החברות במועד כריתת ההסכם. גם אם נניח לצורך הדיון, מבלי לקבוע מסמרות, כי במועד כריתת הסכם ההלוואה שני הצדדים צפו כי הליך הפרטת בזק יסתיים תוך פרק זמן קצר יחסית ולא צפו מראש כי הוא יושלם רק בשלהי שנת 2005, הרי שיש גם לייחס לצדדים – בוודאי בשים לב לזהות הצדדים דנן ולנסיבות העניין – צפייה כי הליך זה עשוי להימשך זמן רב יותר מצפייתם הראשונית, על כל הסיכונים האפשריים הנובעים מכך. משכך, אין לאפשר לחברות להישמע – בחכמה שלאחר מעשה – בטענה כי עיכוב משמעותי בהשלמת הליך ההפרטה מצדיק בדיעבד שינוי של מערך הסיכויים והסיכונים שנקבע בהסכם ההלוואה, לרבות התערבות בסכום ריבית ההפרה. זאת ועוד, יש להניח כי אילו היו הבנקים מבקשים לממש את המניות ולמכור אותן עוד בטרם השלמת הליך ההפרטה של בזק, היו החברות מתנגדות בתוקף למכירה, שכן התמורה שהייתה צפויה להתקבל ממכירה כזו הייתה נמוכה משמעותית מזו שהצדדים צפו שתתקבל לאחר ההפרטה. הדברים עולים במפורש מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שציין כי מהעדויות שנשמעו לפניו, לרבות עדותו של כונס הנכסים, עלה כי זאבי התנגד למכירת המניות בטרם יושלם הליך הפרטת בזק. לפיכך צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי התארכות הליכי כינוס הנכסים עד למועד השלמת הליך ההפרטה של בזק הייתה סבירה בנסיבות העניין, וכפועל יוצא כי אין מקום להתערבות בית המשפט בעניין.

לסיכום

מכל המקובץ לעיל בית המשפט דחה את ערעור הבנקים וקיבל חלקית את ערעור החברות.

וקובע, כי "שיעור ריבית ההפרה בתקופת כינוס הנכסים מתחילתה ועד ליום 1.7.2007 יעמוד על 3% בשנה (בנוסף לריבית ההסכמית ולריבית הנוספת), כפי שנקבע בהסכם ההלוואה; ושנית, החל מיום 1.7.2007 ועד תום הליכי כינוס הנכסים יבוטל לחלוטין חיובן של החברות בריבית הפרה". ובערכים שקלים המדובר הוא על החזר של 215,038,134 ₪ שעל שעל הבנקים להשיב לחברות בגין התקופה שבין 1.7.2007 לבין 9.11.2009 עקב ביטול ריבית ההפרה במלואה בתקופה זו.

 


פרטים אודות 
עו"ד גלעד נרקיס  





ספרים נוספים בתחום הבנקאות
 
כרך א'-החובות החלות על הבנקים
כרך ב' - דיני שטרות
כרך ג'  - סדרי דין
כרך ד' - אשראי בנקאי
כרך ה'  - מימוש משכנתא
כרך ו'-מנהלי תיקים ויועצי השקעות


            הספר
הלוואות חוץ בנקאיות
   עו"הד גלעד נרקיס
    וורד שיידמן תקן

   
 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן