שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

ביהמ"ש קבע שבנק יהב אינו זכאי להשבה מצידו של התובע בשל פרעון חובו בטעות נוכח חובת הזהירות

מאת: משרד עורכי דין גלעד נרקיס   |   27.08.2015

ביהמ"ש קבע שבנק יהב אינו זכאי להשבה מצידו של התובע בשל פרעון חובו בטעות נוכח חובת הזהירות

בנק יהב העביר בטעות לבנק אחר סך של 12,000 ₪ מחשבונו של התובע, ודרש לקבל החזר מהתובע. בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי נוכח היחסים המיוחדים בין לקוח לבנק ובעיקר חובת הזהירות המוגברת החלה, התובע אינו נדרש להשיב את הכספים.

תק(הרצ') 1891-12-14 רונן שבתאי נ' בנק יהב לעובדי מדינה בע"מ – סניף הקריה ת"א (פורסם בנבו 28.7.15)

עובדות המקרה

התובע אשר מחזיק במספר חשבונות בנק, פנה לנתבע (בנק יהב) ביום 25.2.13 וביקש ממנו הלוואה בסך 12,000 ₪ מפיקדון המצוי בבנק יהב השייך למעסיק התובע וממנו משולמת משכורתו של התובע.

החזר ההלוואה מנוכה על ידי בנק יהב ממשכורת התובע. את ההלוואה, שנצרכה לטענת התובע למימון הגנה משפטית בהליכי הוצל"פ אשר רבצו על ביתו, ביקש להעביר לחשבון שיש לו בבנק הפועלים. לתדהמתו גילה כי בניגוד למוסכם בנק יהב העביר את כספי ההלוואה לצד ג' (להלן: "בנק אוצר החייל") שם קיים חשבון נוסף שלו אשר אינו פעיל וקיימת בו יתרת חוב.

במקביל, פעלה עורכת דין מטעמה של אשת התובע לצורך הגעה להסדר חוב עם נושי התובע, ובינהם בנק אוצר החייל. לטענת התובע הסכום שהתבקש כל נושה ונושה לוותר עליו היה אחיד, באחוזים מגובה הנשייה.

במהלך המשא ומתן להסדר עם בנק אוצר החייל עמד על כך התובע כי יתקן את טעותו ועל כן סוכם כי כל צד שומר על זכויותיו באשר לכספי ההלוואה שהועברו בטעות לבנק אוצר החייל.

התובע פנה לבנק יהב בדרישה להעברת סכום ההלוואה לחשבון בבנק הפועלים, אך בנק יהב סרב לכך למרות שהודה שעשה טעות ופעל בניגוד למוסכם עם התובע.

התוצאה הינה כי התובע נאלץ לשאת בנטל החזרת ההלוואה מבלי שכספיה הגיעו לידיו ונבצר ממנו לממן את הגנתו המשפטית. לכן הגיש את תביעתו כנגד בנק יהב על סך של 17,000 ₪ הכולל סך של 12,000 ₪ בגין סכום ההלוואה וסך של 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

בנק יהב טען בהגנתו כי מאחר ואין מחלוקת כי כספי ההלוואה הועברו לחשבונו של התובע בבנק אוצר החייל, הרי שככל שהתובע סבור שבנק אוצר החייל מחזיק בכספים שלו שלא כדין, היה עליו להגיש את תביעתו כנגד בנק אוצר החייל. לדברי בנק יהב קיימות שתי אפשרויות. האחת, שבנק אוצר החייל היה רשאי לעכב את הכספים אצלו וממילא לתובע אין עילה כנגדו, והאחרת שבנק אוצר החייל לא היה רשאי לעכב את הכספים ועל התובע היה מוטל לדרוש את הכספים מבנק אוצר החייל. למעשה, נטען, התובע מבקש ליצור תוצאה אבסורדית לפיה בנק יהב ישלם את חובותיו לבנק אוצר החייל, כשמחד הוא תובע את בנק יהב, ובד בבד שומר על זכויותיו כנגד בנק אוצר החייל.

בנק יהב ציין כי פנה לבנק אוצר החייל בדרישה להשבת הכספים, אך זה סירב לעשות זאת בשל חוב של התובע כלפיו, ובכלל זה נוכח הסדר פשרה שנחתם בין התובע לבין בנק אוצר החייל ביום 21.03.13 (להלן: "ההסדר") בו מצהיר התובע כי ההסדר נחתם שעה שידוע לו שבנק אוצר החייל סירב להשבת הכספים לבנק יהב. כן התחייב התובע במסגרת ההסדר כי הוא לא יעלה כל טענה כנגד בנק אוצר החייל שיש בה כדי לבטל את זכויותיו של הבנק בכספים שהועברו מבנק יהב, וכי אין בהסכם עם בנק אוצר החייל כדי לגרוע מזכויות הבנק בכספים אלו. בנסיבות אלו נטען, כי בכל מקרה בסופו של יום התובע נהנה מכספי ההלוואה, שכן רק לאחר העברת הכספים לבנק אוצר החייל הגיעו התובע ובנק אוצר החייל להסדר ביניהם, תוך לקיחת כספי ההלוואה בחשבון.

בנק יהב לא הסתפק בהדיפת התביעה כנגדו והוא הגיש הודעת צד ג' כנגד בנק אוצר החייל להשבת הכספים. גם כלפי בנק אוצר החייל הצביע בנק יהב על התוצאה האבסורדית לפיה התובע מבקש לקבל לידיו כספים שהועברו לחשבונו שלו בבנק אוצר החייל ומצד שני בנק אוצר החייל מסרב בתוקף להשיב את הכספים לבנק באופן שבנק יהב יהיה מי שיפרע את חובותיו של התובע לבנק אוצר החייל.

בנק אוצר החייל טען בהגנתו כי אין לבנק יהב כל עילת תביעה כלפיו. הוא ציין כי התובע  נטל ממנו הלוואות בהיקפים אדירים ולא פרע אותם. בשל כך הוגשה תביעה כנגד התובע וניתן פסק דין כנגדו ובהמשך נפתח תיק הוצאה לפועל שעמד במועד פתיחתו על סך של 101,500 ₪.  במועד העברת כספי ההלוואה לחשבון התובע בבנק אוצר החייל עמד חובו של התובע כלפי הבנק בסך של 126,000 ₪. לבנק אוצר החייל זכות עיכבון, קיזוז ושיעבוד על כל כספי התובע המגיעים לחשבונו בבנק אוצר החייל ועל כן הוא זכאי להחזיק בכספים.

עוד טען בנק אוצר החייל כי בנק יהב פנה אליו ביום 14.03.13 וביקש את כספי ההלוואה שהועברו אליו בטעות, ואולם לאחר שבנק יהב סירב לדרישת בנק אוצר החייל להבהיר האם מדובר בכספים השייכים לתובע, נבצר ממנו להשיב את הכספים לבנק יהב. בנק יהב מבקש לטעון בהודעה ששלח כי מדובר בכספיו שלו ולא בכספי התובע, ואולם בנק יהב מושתק מלטעון כן נוכח העובדה כי הוא מודה שהתובע פורע את ההלוואה שניתנה לו על פי תנאי ההסכם. קיום הסכם ההלוואה בין התובע לבין בנק יהב מלמד כי משעה שהכספים נכנסו לחשבונו של התובע בבנק אוצר החייל, הם הפכו להיות קניינו של התובע ובנסיבות אלו בנק אוצר החייל היה זכאי לנטלם.

דיון

אין מחלוקת כי הכספים הועברו בטעות, למרות שלא ידוע כיצד קרתה התקלה ומדוע. בנסיבות אלה קובע בית המשפט כי ברי כי ההסכם בין הצדדים לא קוים על ידי בנק יהב ולא היתה הצדקה שבנק יהב יעמוד על כך שהתובע יקיים את ההסכם שהופר על ידו. כל שלא היה מקום שבנק יהב יגבה בפועל את השבת ההלוואה מתוך הכספים המופקדים אצלו. כל זאת, כאמור, מקום שאין מחלוקת כי בנק יהב הפר את ההסכם ולא העביר את כספי ההלוואה כפי שהוסכם. די בכך כדי לקבל את תביעתו של התובע כלפי הבנק ולהורות לבנק יהב לקיים את חלקו בהסכם ולהעביר את הסך של 12,000 ₪ כפי שהתחייב בהסכם.

כאמור בנק יהב טען כי הוא זכאי להשבה מצדו של התובע בהתאם להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט בהיותו פורע החוב של התובע לבנק אוצר החייל. אולם בית המשפט דוחה טענה זו וקובע " לא הייתה כל הצדקה לעשיית דין עצמי, ובנק יהב גם לא הצביע על זכות שעמדה לו לגביית חוב זה מתוך כספים שהיה עליו להעביר לתובע כחלק ממשכורתו. לאמור, גם אם היה הדין עם בנק יהב כי הוא זכאי להשבה, אזי היה עליו לתבוע את הכספים מהתובע ולא לגבות אותם על דעת עצמו ללא הרשאה תוך הפחתה ממשכורתו של התובע המשולמת באמצעותו, שכן ההרשאה להפחתה מעין זו, ניתנה על ידי התובע רק במסגרת הסכם ההלוואה, שכאמור הופר על ידי בנק יהב".   

סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כדקלמן :  

"מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב".

סעיף זה מהווה הסדר מיוחד במסגרת עקרון ההשבה הכללי בנסיבות של התעשרות בלתי צודקת, והוא קובע כי כאשר אדם פורע חוב של צד שלישי שאינו חייב כלפיו הוא זכאי להשבה מהזוכה מדין עשיית עושר, כל עוד אין לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב. בהתאם לאמור בסעיף, די בכך שהפירעון יעשה על ידי תובע ההשבה; כי הפורע לא היה חייב כלפי הזוכה לפרוע את החוב; וכי לזוכה לא הייתה סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב, כדי שהפורע יהיה זכאי להשבה מהנהנה, הוא החייב. אכן, אין בסעיף דרישה לזיקה ישירה בין הנהנה למי שפרע לצורך השבה, ואולם לפי ההלכה הפסוקה יש לתת משקל לאינטרס של פורע החוב, שכן קיימים יחסי גומלין בין האינטרס של המשלם לפרוע את החוב לבין סבירות התנגדותו של הזוכה, באופן שככל שהאינטרס של המשלם (המזכה) בפירעון גדול יותר כך קטן המשקל שיש ליתן להתנגדותו של הזוכה.

במקרה דנן, בנק יהב פרע את חובו של התובע לבנק אוצר החייל ובנק יהב תובע את ההשבה מהתובע. אכן, התשובה לשאלה האם הייתה לתובע סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב אינה פשוטה. הנה כי כן, בהתייחס לחוב לבנק אוצר החייל כשלעצמו, לא הייתה לתובע סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב והוא לא חלק על חובו. ואולם בנסיבות הכלליות ובנקודת הזמן בה נפרע החוב הייתה לתובע סיבה סבירה שלא לפרוע מתוך החוב לבנק אוצר החייל את 12,000 השקלים הללו, שכן מן הנסיבות עולה כי לתובע היו קיימים חובות כבדים ואלמלא הגיע להסדר עם כלל נושיו לתשלום מופחת של החובות אפשר שהוא היה נאלץ להיפרד מבית המגורים שלו. נדמה כי במקרה זה אין צורך להכריע בשאלה האם סיבה זו מהווה סיבה סבירה לצורך ביטול זכאותו של מתנדב שפרע את החוב בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק עשיית עושר, זאת מפני שלדברי התובע, עוד עובר להעברת כספי ההלוואה לחשבונו בבנק יהב נוהל משא ומתן עם בנק אוצר החייל על הסדר לפירעון החוב בשיעור נמוך. טענתו של התובע, כי גם ללא כספים אלו שהתקבלו בבנק אוצר החייל הוא היה מגיע לאותו הסדר - שכן מדובר בהסדר לפי מתווה שגובש אל מול כלל נושיו באחוזים מכלל החוב - מקובלת עלי. לטענה זו אף ניתן למצוא תימוכין בכך שבהסדר שנכרת בין התובע לבנק אוצר החייל לא נכתב במפורש כי כספי ההלוואה נכללו במסגרת ההסדר או נלקחו בחשבון בדרך אחרת. כל שהצהיר עליו התובע בד בבד עם החתימה על ההסדר היה כי ידוע לו על הימצאותם של 12,000 ₪ אלו בחשבונו שהועברו על ידי בנק יהב וכי בנק אוצר החייל שומר על זכויותיו בכספים אלו וההסדר עצמו לא יגרע בזכויות הבנק. בד בבד הוצהר על ידי התובע כי החתימה על ההסדר לא תפגע בטענותיו שלו ביחס לכספים אלו אך הוא לא יעלה טענה לפיה ההסדר מבטל את זכויות הבנק בכספים. מכאן לא ניתן לומר כי הכספים הובאו בחשבון במסגרת ההסדר. גם סד הזמנים שבין מועד העברת הכספים למועד חתימת ההסדר תומך במסקנה כי התובע היה מגיע להסדר עם בנק אוצר החייל גם ללא 12,000 ₪ אלו ומכאן שהייתה לתובע סיבה סבירה להתנגד לפירעון חלק זה מחובו. יתרה מזאת. גם אם הייתי סבור כי בנק אוצר החייל לקח בחשבון כספים אלו שהקטינו את חובו של התובע לבנק במסגרת הסכמתו להפחתת חובו של התובע בהסדר, הרי שלא נתברר מה המשמעות הכספית שיוחסה לכך ובאילו אחוזים הופחת התשלום שנדרש התובע לשלם במסגרת ההסדר. אין אפוא מקום לומר כי התובע נהנה מכספים אלו וגם אם יש לראות בהם פירעון חוב התובע לבנק אוצר החייל, אין מקום לומר כי לתובע לא הייתה סיבה סבירה להתנגדות לפירעון זה.

לאחר קביעתו זו עובר בית המשפט ושוטח את היחסים המיוחדים החלים בין לקוח לבנק ומציין בין היתר " לא זו בלבד שמערכת היחסים שבין התובע לבנק יהב הייתה מבוססת במקרה זה על יחסים חוזיים במסגרתם התחייב בנק יהב להעביר כספים לחשבון אחר של התובע, אלא שלבנק חובת זהירות מוגברת הן כלפי לקוחותיו והן כלפי כל אלו שהוא יכול לצפות שייפגעו מרשלנותו (ראו, למשל: ע"א 5893/91 טפחותבנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573 (1994); ע"א 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ, פ"ד מב(3) 77 (1988))".

ומציין קשה להעלות על הדעת מצב שבנק יפרע חובות של לקוח, או של כל אדם אחר, לבנק אחר מכספים שלו או מאלו המצויים אצלו ללא כל הרשאה וידרוש את השבתם מידי הנהנה לפי הוראת סעיף 4 לחוק עשיית עושר. ברי, כי בנק הנדרש להעביר כספים לחשבון מסויים וטעה והעבירם לחשבון אחר לא יכול להישמע בטענה כי בפועל נפרע חובו של הנהנה כלפי אחר, שכן יש בכך כדי לאיין את חובות הזהירות והנאמנות של הבנק. זאת בנוסף על האמור לעיל כי לא הוכח כי התובע אכן נהנה כתוצאה מהעברת 12,000 ₪ אלו ואפשר שחובו היה מסולק באותו סכום עליו הוסכם גם מבלעדי 12,000 ₪ אלו.

ולכן קובע בית המשפט כי על בנק יהב להשיב לידי התובע סך של 12,000 ₪ שהיה עליו להעביר לפי הסכם ההלואה, ובמילים אחרות, בנק יהב זכאי להמשיך להיפרע מהתובע בגין הלוואה זו כמסוכם, ככל שהיא טרם נפרעה במלואה.

מכאן עובר בית המשפט לדון בהודעת צד ג' שהגיש הנתבע וקובע לעניין זה כי בנק יהב טעה פעמיים. האחת, כאשר העביר את הכספים של התובע לבנק אוצר החייל בניגוד למוסכם. השנייה, בדרך בה פעל לתיקון טעותו. לוּ היה בנק יהב פועל כמצופה ממנו (לאחר הטעות), היינו מקיים את ההסכם עם התובע ומשלם לו את 12,000 השקלים לחשבון בבנק הפועלים כפי שהוסכם (וברי שהיה עליו לנהוג כן שעה שהוא גבה את תשלומי ההלוואה מהתובע, לפי הוראות ההסכם ביניהם), לא הייתה לו כל מניעה להצהיר בפני בנק אוצר החייל כי מדובר בכספים שהועברו בטעות ובנק אוצר החייל (כפי שכתב במפורש לבנק יהב) היה משיב לו את הכספים. בנסיבות אלו, על אף שהודעת צד ג' מתקבלת כאמור ועל בנק אוצר החייל להשיב את הכספים לבנק יהב, אני מחייב את בנק יהב לשאת בהוצאות בנק אוצר החייל בסך של 2,000 ₪, שכן כאמור, התנהלותו של בנק יהב היא זו שגררה את הצדדים (הן התובע והן בנק אוצר החייל) לבית המשפט.

התוצאה היא כי בנק יהב ישלם לתובע סך של 12,000 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההלוואה, היינו 25.02.13, ועד התשלום המלא בפועל בצירוף אגרת המשפט ששילם והוצאות בסך של 2,000 ₪. כמו כן, ההודעה לצד ג' מתקבלת ובנק אוצר החייל ישיב לבנק יהב סך של 12,000 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום העברת הכספים לחשבון התובע, היינו יום 8.03.13, בניכוי הוצאות בסך של 2,000 ₪.   

 


פרטים אודות 
עו"ד גלעד נרקיס  





ספרים נוספים בתחום הבנקאות
 
כרך א'-החובות החלות על הבנקים
כרך ב' - דיני שטרות
כרך ג'  - סדרי דין
כרך ד' - אשראי בנקאי
כרך ה'  - מימוש משכנתא
כרך ו'-מנהלי תיקים ויועצי השקעות


            הספר
הלוואות חוץ בנקאיות
   עו"הד גלעד נרקיס
    וורד שיידמן תקן

   
 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן