שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

תביעה כנגד ערבים נחמקה בטענת התיישנות

מאת: משרד עורכי דין גלעד נרקיס   |   23.07.2015

תביעה כנגד ערבים נחמקה בטענת התיישנות

ערבים שחתמו על כתב ערבות הופטרו מערבותם והתביעה כנגדם נמחקה, בשל העובדה כי סיווגם אינו של ערב יחיד/מוגן (למרות טענות הבנק) אלא ערב רגיל, ולכן מועד הגשת התביעה כנגדם נמחקה בטענת התיישנות.

תצ (נצ') 24575-02-12 בנק מרכנתיל דיסקונט אכסאל נ' פאדי חאלד זועבי (פורסם בנבו 1.7.2015).

רקע כללי

בקשת הנתבעים/המבקשים, (להלן גם: "הערבים") למחיקת כתב התביעה על הסף וזאת מחמת התיישנות.

עיקר המחלוקת בין הצדדים בבקשה נסובה סביב השאלה  האם יהיה נכון להגדיר את הערבים כ"ערב יחיד"/"ערב מוגן", אם לאו. לסווג הערב ישנה משמעות כבדת משקל זאת הואיל וכשמדובר ב"ערב יחיד", או "ערב מוגן", מירוץ ההתיישנות מתחיל עם הכרזת רשם ההוצל"פ על מיצוי הליכים נגד החייב, זאת בהתאם להוראת סעיף 27 לחוק הערבות (תיקון מס' 2), תשנ"ח – 1997 (תיקון תשנ"ח), ואילו כשמדובר בערב שאינו ערב יחיד, או ערב מוגן, מירוץ ההתיישנות מתחיל עם התגבשות עילת התביעה כנגד החייב. ובמקרה דנן ישנה חשיבות יתרה עד כדי מחיקת התביעה בסיווג הערבות כיחיד או "רגיל".

עובדות

התובע, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן : "הבנק"), הינו תאגיד בנקאי בו ניהל מר זועבי חאלד יוסף (להלן" "החייב") את חשבון עו"ש.והנתבעים, בניו של החייב, ערבו לחובותיו לבנק.                        בתאריך 11/05/1998 חתמו התובעים על כתב ערבות שכותרתו הייתה: "כתב ערבות מתמדת ל"כל חוב" מוגבל בסכום"; גובה הערבות, קרן של  32,000 ₪.

חתימת הערבים בצרוף פרטיהם צוינו בעמוד הראשון של כתב הערבות תחת הכותרת:

"ערבות אחרת שאינה "ערבות יחיד" 

על ערבות זו לא חל פרק ב' של חוק הערבות תשכ"ז-1967."

ביום 02/02/2004, כשמונה שנים לפני הגשת תביעה זו, הגיש הבנק כתב תביעה כנגד החייב לתשלום חוב בסך 85,724.46 ₪.

ביום 11/05/04 שלח הבנק מכתב "ההודעה לערבים", בו הודיע הבנק לערבים על נקיטת הליכים נגד החייב. בנוסף הודיע הבנק לערבים כי אם לא ייפרע החוב ואם לא תקוים הערבות, יאלץ הבנק לתבוע גם אותם.יומיים בלבד לאחר ההודעה הנ"ל, ניתן פסק דין בכתב התביעה נגד החייב, בהעדר הגנה מטעם החייב.

ופסק הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ ביום 15/06/04. וביום 23/10/2011 הוגשה ע"י הבנק לרשם ההוצל"פ בקשה לאשר מיצויי הליכים נגד החייב בהתאם לחוק הערבות.

ביום 22/12/2011  ניתנה החלטת רשם ההוצל"פ, המכריזה על מיצוי הליכים נגד החייב, וביום 14/02/2012 הוגשה תביעה זו. מכאן הבקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה כי הוגשה בחלוף יותר משבע שנים מעת שנולדה עילת התביעה.

ערב יחיד

הכללים להגדרתו של "ערב יחיד" מצויים בסעיף 17א לחוק הערבות (תיקון מס' 1), תשנ"ב 1992, (תיקון תשנ"ב), ו- סעיף  19 לחוק הערבות תיקון מס' 2. התנאים למימוש החוב מ"ערב יחיד" מצויים בסעיף 17 ג לחוק הערבות תיקון מס' 1, ובסעיף  27 לחוק הערבות תיקון מס' 2.

כאשר ערב הוא "ערב יחיד", חל עקרון "מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי". משמעות הדבר כי הנושה המבקש להיפרע ממנו, יוכל לעשות זאת רק לאחר שרשם ההוצל"פ מכריז על  מיצוי הליכים כנגד החייב.  רק לאחר הכרזת הרשם, יכול הנושה לפתוח בהליכים נגד הערב ולהיפרע ממנו. ערב המוגדר "ערב יחיד", זוכה למעשה להגנה מיוחדת. על הנושה להיפרע תחילה מהחייב,  במידה ולא הצליח, עליו לקבל מהרשם הכרזה על מיצוי הליכים. מדובר בתנאי בלעדיו אין בדרך לפירעון החוב מ"ערב יחיד".

"בהתאם לעקרון זה, מוטלות מגבלות שונות על הנושה המבקש להגיש תביעה כנגד הערב, ורק לאחר הסרתן וקבלת גושפנקא שיפוטית, יכול הנושה לפתוח בהליכים כנגד הערב."                                  (רוי בן-קהן, ערבות, עמ' 409 (2006)). 

טענות הצדדים

לטענת הנתבעים (הערבים/המבקשים ) יש לדחות את התביעה על הסף מאחר וחלה עליה התיישנות, שכן התביעה הוגשה בתאריך 14/02/2012, ואילו עילת התביעה התגבשה עוד בשנת 2004. כאמור, ביום 11/05/2004 נשלח לערבים מכתב המודיע על הגשת התביעה נגד החייב העיקרי (שהוגשה ב-02/02/04). על-כן, יש לראות במועד שליחת המכתבים לערבים את המועד בו התגבשה עילת התביעה כנגד הערבים, וממועד זה התחיל מרוץ ההתיישנות. משכך, התביעה נגדם התיישנה, לטענתם, עוד בתאריך 10/05/2011.

כמו כן, לטענתם, כי בניגוד לניסיון הבנק להציג מצג לפיו מדובר בערבות יחיד, במטרה להתגבר על מכשול ההתיישנות, מכתב הערבות עולה בצורה ברורה וחד משמעית כי מדובר בערבות אחרת שאינה ערבות יחיד. זה הנוסח המדויק עליו חתמו הערבים בפני נציג הבנק. כיום, 17 שנים אחרי מועד החתימה, אין לשנות את נוסח כתב הערבות המקורי ולהחיל עליו כללים חדשים.

ועוד, מכתבי ההתראה ששלח הבנק לערבים, בהם הוא מיידע אותם לגבי ההליך המשפטי הננקט כנגד החייב, נשלחו לערבים יומיים בלבד לפני מתן פסק דין נגד החייב, בעוד שהתביעה כנגד החייב הוגשה שלושה חודשים קודם לכן. אשר-על-כן, טוענים הערבים, הדבר מצביע כי הבנק פעל בחוסר תום לב כלפיהם. הערבים מלינים שהדברים לא הובאו לידיעתם במועד, מלבד מכתב הבנק מ-07/05/2004, שנשלח ב-11/05/2004.  

יתרה מכך, הערבים מתנגדים לניסיונו של הבנק  להחיל עליהם הוראות לא רלוונטיות כגון:  פרק ב' לחוק הערבות. בכתב הערבות עליו חתמו הערבים נכתב מפורשות, כי על ערבות זו לא חל פרק ב' של חוק הערבות. הערבים טוענים כי בעשותו כן הטעה הבנק את רשם ההוצל"פ  וקיבל לזכותו החלטה המושתתת על הצגת מצג מטעה, וניצל את תום ליבם של הערבים והיותם לא מיוצגים. על-כן, דין ההליך שהתנהל בפני רשם ההצל"פ להתבטל מעיקרו.

טענות הבנק הינם כי מדובר בערבות יחיד, והנתבעים הם ערב יחיד ומוגן. כנגד  ערב יחיד מוגן  ניתן לפעול אך ורק ובתנאי שרשם ההוצל"פ מכריז על מיצוי ההליכים כנגד החייב, זאת עפ"י סעיף 27 (א)(2) לחוק הערבות תיקון מס' 2; משכך, מרוץ ההתיישנות החל ביום הכרזת רשם ההוצל"פ כי מוצו ההליכים כנגד החייב, היינו ביום 22/12/2011.

לטענתו, כל אחד מהערבים הינו בגדר "ערב יחיד", כהגדרת המונח בחוק הערבות. הבנק מבקש להפנות לסעיפים 19+18 לחוק הערבות תיקון מס' 2. סעיפים אלה  מגדירים בברור מי הוא "ערב יחיד" ומהם הקריטריונים להיכלל תחת הגדרה זו. סעיף 19 לחוק הערבות, תיקון מס' 2, קובע שני תנאים מצטברים שבהם עומדים הערבים, לשיטת הבנק. מאחר והערבים עמדו, ביום החתימה על כתב הערבות, באותם קריטריונים המופיעים בסעיף 19, הם מוגדרים כ"ערב יחיד". הבנק טוען כי אין לייחס חשיבות ומשמעות כיצד הצדדים הגדירו וכינו את הערבות, זאת מאחר ולשון החוק ברורה וחד משמעית. הבנק תומך את טיעונו זה בהבאת לשון החוק כהאי לישנא, "הוראות פרק זה יחולו על ערבות שנתן ערב יחיד לנושה, יהא כינויה אשר יהא..." סעיף 18 לחוק הערבות תיקון מס' 2. 

דיון

השאלה העומדת להכרעה היא – מתי נולדה עילת התביעה?

לצורך הכרעה בשאלה זו, יש להכריע במחלוקת המרכזית שבין הצדדים, והיא האם התובעים הם בגדר "ערב יחיד מוגן", כי אז התביעה דנא לא התיישנה; או שמא הם בגדר ערב "שאינו ערב יחיד מוגן", כי אז התביעה התיישנה.

המסגרת הנורמטיבית התקפה ליום החתימה על מסמכי הערבות

סעיף 8 לחוק הערבות, מורה לאמור:

"הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו...".

סעיף 17.ג מורה לאמור:

"לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:

(1) ניתן פסק דין נגד החייב;

(2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל...".

חוק הערבות תיקון 2 פורסם בתאריך 14.11.1997, כניסתו לתוקף נקבעה ליום 1.6.1998, והערבים חתמו על כתב הערבות זמן קצר קודם לכניסתו לתוקף, כלומר תיקון מספר 2 לחוק הערבות אינו חל במקרה דנן.

מאחר ותיקון מס' 1 לחוק הערבות הוא שהיה בתוקף במועד חתימת הערבים על כתב הערבות, המשמעויות הן שתיים: האחת - המושג "ערב מוגן" לא היה קיים כלל בחוק הערבות.                            השניה – חלה בענייננו הוראת סעיף 17.ו לחוק הערבות, תיקון מס' 1, לפיה:

                          "הוראות פרק זה יחולו על אף האמור בכל דין ואין

                           להתנות עליהן אלא לטובת ערב יחיד."

כתב הערבות הינו חוזה בין הערב לבין הבנק. "ניתן לראות בכתב-הערבות חוזה למתן שירות בין נותן השירות לבין לקוח." (עא 219/76 דניאל אזולאי נ' בנק עצמאות לפיתוח ומשכנתאות בע"מ [פורסם בנבו] פ"מ לב(2) 365); וראו גם (ריקרדו בן-אוליאל, דיני בנקאות ערבות לטובת תאגיד בנקאי עמ' 52 (2002)): "הערבות לטובת תאגיד בנקאי היא חוזה. חוזה זה מטיל על הערב את החובה לקיים חיוב של אדם אחר."

הערבות הינה חיוב משני. חלק גדול מהסכמי הערבות מקורם ברצון הצדדים להתקשר בהסכם תוך שהם מממשים את האוטונומיה של רצון הפרט והחופש החוזי.

"לטעמנו התחייבות הערב היא התחייבות חוזית לכל דבר ועניין, עליה חלים דיני החוזים." (ראו: רוי בר-קהן ערבות, עמ' 86 (2006)). חתימת ערב על כתב ערבות מהווה פעולה משפטית המחייבת אותו כלפי הנושה, ובמידה והחייב לא יפרע את חובו יחייב הדבר את הערב.

על האופי ההסכמי של כתב הערבות ניתן ללמוד מהרישא של סעיף 3 לחוק הערבות, "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לנושה...". הנפקות לדברים אלו הנה, כי כללי הפרשנות החוזיים הרגילים יחולו על הסכמי הערבות. ודוק, "אם מדובר בהסכם, הרי הוראות חוק החוזים חלות באופן ישיר...כן יחולו באופן ישיר כללי הפרשנות החוזיים הרגילים, ויתכן שאף כללי פרשנות דווקנים לטובת הערב." (ראו : רוי בר-קהן ערבות, עמ' 85 (2006)).

גם הטרמינולוגיה בה נוקט המפקח על הבנקים בהוראות ניהול בנקאי תקין מבהירה באופן חד משמעי, כי  כתב הערבות הינו חוזה לכל דבר ועניין, לדוגמא: "המקום בו יחתום הערב על חוזה הערבות"; ובמקום אחר נאמר: "ניתן לחתום על חוזה הערבות בסניפים...", (הוראות ניהול בנקאי תקין חוזר מס' 1408/06 נוסח מעודכן ליום 17 בדצמבר 1990.

הסכמי הערבות מנוסחים על-ידי התאגיד הבנקאי. לתאגיד הידע המקצועי הרחב ומומחיות ספציפית בתחום זה, ולרשות הבנקאי עומדים אנשי מקצוע מיומנים בעלי ניסיון רב. הבנק מנוסה מאוד בהכנה וחתימה על הסכמי ערבות, ומעל לכל, הבנק הוא מקור ידע בתחום הערבות ולו מומחיות מיוחדת בתחום הערבות. "הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט." (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2) 573).

ניתן להניח ברמה גבוה של ודאות, כי הסכמי הערבות, המשמשים עשרות ואולי מאות סניפים ופקידים, עוברים בחינה מדוקדקת תחת עיניהם הפקוחות של היועצים המשפטים, שלהם כאמור, ניסיון רב בניסוח הסכמים ומסמכים המשמשים את הבנק.

הליך גיבושם של חוזים ומסמכים בנקאים עובר סדרת בחינות ומנגנוני פיקוח, הבנק מפעיל מערכת בקרה  ופיקוח פנימית, כל זאת במבט הצופה פני עתיד למנוע טעויות, לשרת את האינטרסים של הבנק ולמנוע התדיינויות מיותרות בבתי המשפט. הערב המגיע לבנק, הינו אדם שלרוב אינו מנוסה בתחום ובדרך כלל חסר ידע ויכולת מיקוח בתחום זה.

לא אחת הביעו דעתם בתי המשפט כיצד לפרש חוזה בכתב כאשר ישנו צד שלמעשה ניסח את החוזה באופן עצמאי, ולוֹ הייתה ההשפעה המכרעת והבלעדית על ניסוחו של אותו חוזה. הלכה מושרשת היא כי ידו של הצד אשר ניסח את החוזה, לא תהיה היד שתהנה מהפרוש המיטיב איתה, וזאת מקום בו ניתנים פירושים שונים שחלקם מיטיבים עם הצד השני.

בענייננו אין חולק כי הבנק הוא זה אשר ניסח וקבע את סגנונו ותוכנו של הסכם כתב הערבות, לערבים לא הייתה כל יכולת השפעה על ניסוח המסמכים. הבנק בנה את טופס הערבות כך שיתאים למספר סוגי ערבויות, הן ל"ערב יחיד", כמופיע בתחילת הטופס, והן לערבות שאינה ערבות יחיד. לבנק הייתה שליטה מלאה על ניסוח החוזה ולבנק הייתה שליטה מלאה על ניהול הליך החתימה של הערבים. 

האם הערבים הם בגדר "ערב יחיד"

הדף הראשון של כתב הערבות עליו חתמו הערבים ערוך בשתי משבצות:

הראשונה, בראש העמוד, תחת הכותרת: "ערבות יחיד";

והשנייה, תחת הכותרת:  "ערבות אחרת שאינה 'ערבות יחיד'

                                                על ערובות זו לא חל פרק ב' לחוק הערבות תשכ"ז-1967".

אין חולק, כי הערבים הוחתמו על המשבצת השנייה. 

במידה והבנק סבר, כי נפלה טעות בחוזה הערבות, וכי בשל כך הפך לבלתי רצוי מבחינתו, פתוחה הייתה הדרך בפניו לבקש את ביטולו של החוזה. הבנק לא עשה זאת ואף המשיך ואפשר לחייב לקבל אשראי נוסף, כפי שנעשה במתן ההלוואה, ועל-כן ניתן לראות בבנק כמי שאימץ את ההסכם כפי שנכתב וכפי שנחתם. ועוד, הבנק בעצמו לא ראה בערבים "ערב יחיד", והדבר מצא ביטויו במעשיו ובהתנהלותו. 

הבנק מפנה ללשון החקיקה וטוען, כי החוק קובע באופן ברור ומפורש כי מדובר ב"ערב יחיד". ב"כ הבנק מפנה לסעיף 18 לחוק הערבות ("הוראות פרק זה יחולו על ערבות לחיוב שנתן ערב יחיד לנושה, יהא כינויה אשר יהא, לרבות התחייבות לשיפוי"). עוד נטען כי מדובר בדבר חקיקה קוגנטי שלא ניתן להתנות עליו.

הבנק טוען, כי נוכח לשון הסעיף "יהא כינויה אשר יהא", למדים כי כינוי הערבות אינו רלוונטי, ותחולתו של פרק ב' לחוק הערבות אינה תלויה בכותרת הרשומה על כתב הערבות.

בית המשפט אינו מקבל טענה זו,  "יהא כינויה" נאמר, ולא "יהא כינויו", והכוונה היא ל-"ערבות", ולא ל-"ערב", (באם הוא ערב "ערב יחיד" או שאינו "ערב יחיד"). מטרת הוראת חיקוק זו להתייחס למסמך שבמהותו הוא  "חוזה ערבות" , גם אם כותרתו אינה כזו. להבדיל מהגדרת הערב, זו נקבעת בהתאם להוראות החיקוק, וכן בהתאם להסכמות הצדדים.

בית המשפט לא מתרשם כלל כי הבנק ראה בערבים ערב יחיד, ומעבר לכך, לא התרשם כלל כי הבנק נהג בערבים כפי שנדרש לנהוג בערב יחיד, כגון מתן הודעה לערב יחיד על אי עמידת החייב בתנאי ההלוואה.  

בית המשפט אינו רואה מקום להעניק להסכם בין הצדדים פרשנות חדשה,  פרשנות  אשר תציב את הנתבעים במצב חדש, שמרע את מצבם, בניגוד למובא בהסכם שנחתם בין הצדדים. מאחר ועסקינן במתן פרשנות להסכם שכאמור נוסח, נכתב ונבדק על ידי הבנק, נפרשו בדרך המיטיבה עם הצד שלא השפיע, לא היה שותף ואף לא לקח חלק בניסוח ההסכם. "הגדרת "ערב יחיד" חובקת מכלול שלם של זכויות וחובות משפטיים...לא יתכן, כמובן, כי מעמדו של ערב ישתנה בכל פעם...". (רוי בן-קהן, ערבות, עמ' 409 (2006)).

בענייננו, לוּ  סבר הבנק כי לא ניתן להתנות על פרק ב' לחוק הערבות, ולוּ ראה בערב "ערב יחיד", מדוע ניסח את ההסכם כפי שניסח אותו ויצר מצב של אי וודאות אצל הערבים. 

בנסיבות שנוצרו, אמנם הגדרת הערבות כערבות שאינה "ערבות יחיד", תעמיד לערבים טענת התיישנות, ובכך הוטב עמם; אלא שלולא שאלת ההתיישנות, לא נראה, כי הבנק היה נאחז בטענה כי יש לראות בערבות כ"ערבות יחיד", והיה דבק בפרשנות המילולית של ההסכם. נראה, כי הבנק פועל כמי שמנסה לאחוז במקל בשני קצותיו.

כיום, 17 שנים מאוחר יותר, מנוע הבנק מלטעון כי מדובר ב"ערב יחיד".  קבלת  פרשנותם של נסחי ההסכם בשלב מאוחר זה תטיב עם הבנק ותפגע בערב. אין זה מתקבל, כי

ערב יהיה במצב של אי וודאות וחוסר בהירות באשר לזכויותיו ומעמדו המשפטי כערב. מחד,כאשר הערב אינו מוגדר "ערב יחיד" אין עומדת לרשותו הגנה מפני הנושה, והנושה יהיה רשאי להיפרע מהערב ולדרוש את סילוק החוב בד בבד עם דרישתו מהחייב, כפי שעשה זאת הבנק בעניין בו עסקינן. מאידך כאשר הערב מוגדר "ערב יחיד" תקופת ההתיישנות תמשך שנים רבות מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, הבנק ימתין  עד למיצוי ההליכים בעניין החייב  ורק לאחר מכן יפרע מהערב. הגדרה הנתונה לשינויי במהלך תקופת ההסכם על-פי החלטת הבנק, תפגע בוודאות החוזה ותקפח את הערב. מצב בו הבנק פורס את יריעת ההתיישנות בצורה גמישה ורחבה אינה מתקבלת על הדעת, והמשמעות הינה שהבנק מאפשר לעצמו תקופת התיישנות מאוד ארוכה, מעבר לנקבע בחוק ההתיישנות.

לאור זאת קובע בית המשפט כי הערבות עליה חתמו הערבים, והעומדת בבסיס התביעה, אינה ערבות יחיד.

מועד התגבשות עילת התביעה כנגד הערבים

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". משמעות הדבר כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו התגבשה עילת התביעה.

בהסכם הערבות עליו חתמו הערבים נקבע בסעיף 11 להסכם כהאי לישנא, "הבנק יהיה רשאי לדרוש מהערבים ולהפרע מהם בגין ערבות זו לאחר או בד בבד עם דרישתו מהחייב...". מלשון סעיף 11 להסכם עולה באופן ברור וחד משמעי כי הבנק ראה עצמו כמי שראשי להיפרע מהערבים ומהחייב במקביל וללא כל תנאי או התניה, הבנק אף דאג לציין זאת בגוף ההסכם.

נקבע בהלכה הפסוקה: "...בחוב, שפרעונו עם דרישה, הדרישה היא יסוד בגיבוש מועד הפירעון, ותקופת ההתיישנות אינה מתחילה אלא עם מתן הדרישה ... הן הדרישה (בחוב שפרעונו עם דרישה) והן ההודעה (בחוב שלא נקבע בו מועד פירעון) חייבות להתבצע בתוך זמן סביר מהיווצרות החוב. דין זה עולה בקנה אחד עם ציפיותיהם הסבירות של הצדדים מזה ועם הטעמים המיוחדים העומדים ביסוד ההתיישנות מזה."  (ראו: ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ' ,Israel British Bank פ"ד מד(265 (2)).

מפיו של הבנק עצמו אנו למדים על מועד התגבשות העילה גם נגד הערבים.

בסעיף 7 לתביעה, בהתייחסו להליך קודם, שנקט נגד החייב העיקרי, נטען:

"הערבים והחייב לא קיימו את הדרישה ולא שילמו את חובם, וביום 02/02/04 הגיש הבנק כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד החייב ע"ס של 85,724,46 ₪...".

משכך, העילה נגד הערבים התגבשה, לכל המאוחר, ב-02/02/04, ושבע שנות ההתיישנות הסתיימו ב-01/02/11. 

על-כן, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


פרטים אודות 
עו"ד גלעד נרקיס  





ספרים נוספים בתחום הבנקאות
 
כרך א'-החובות החלות על הבנקים
כרך ב' - דיני שטרות
כרך ג'  - סדרי דין
כרך ד' - אשראי בנקאי
כרך ה'  - מימוש משכנתא
כרך ו'-מנהלי תיקים ויועצי השקעות


            הספר
הלוואות חוץ בנקאיות
   עו"הד גלעד נרקיס
    וורד שיידמן תקן

   
 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן