שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

ערבים הופטרו מערבותם בשל כשלי הבנק לעמוד בחובת הגילוי והידוע

מאת: משרד עו"ד גלעד נרקיס   |   21.05.2015

תאק (עפ') 1657-10-07 בנק מזרחי טפחות נ' עזבון המנוח שמואל סעדון ז"ל (פורסם בנבו 2.5.2015)

עובדות

בסוף שנת 1995 התקשר המנוח -  משה דוד מיכאל (להלן:"החייב"), עם התובע (להלן: "הבנק"/"התובע") בהסכמים לצורך פתיחת חשבון. במסגרת פתיחת החשבון נטל החייב מהתובע הלוואה בסכום של 25,000 ₪, ולצורך כך חתם החייב על "הסכם הלוואה בריבית ניידת וערבות".  יוער לעניין זה, כי קיימת מחלוקת בין הצדדים: הבנק טוען כי נחתם הסכם ההלוואה ביום 23.2.97 והוא העמיד את ההלוואה ביום 25.2.97, וזאת רק לאחר שהערבים חתמו על כתב ערבותם. מנגד הנתבעים טוענים כי הסכם ההלוואה נחתם ביום 23.5.94 וההלוואה הועמדה בפועל ביום 25.2.97 – כשלוש שנים לאחר מכן.

בתאריך 25.2.97 ערבו הנתבעים לפירעון מלא של ההלואה, ובאותו מועד חתמו אף על גילוי מידע ספציפי, בו גילה הבנק מידע נוסף אודות ערבותם. יצויין כי הנתבעים הינם ערבים יחידים כמשמעותו בסעיף 19 לחוק הערבות.

על פי ההסכם, פרעון ההלוואה יעשה ב-36 תשלומים החל מחודש מרץ 1997. בפועל ההלוואה לא נפרעה במלואה, ונכון ליום 28.2.97 עמדה יתרת החוב לטענת הבנק על סך 71,275 ₪. נוכח אי עמידת החייב בתנאי ההלוואה, נשלח בחודש אוקטובר 1999 מכתב מב"כ הבנק לחייב העיקרי עם העתק לערבים, בו מצויין כי נדרש ממנו לסלק הפיגורים ויתרת החוב לאלתר.

המכתבים לא נענו, ולכן נקט הבנק כנגד החייב העיקרי הליכי הוצל"פ לגביית החוב. בשנת 2006 הורה ראש ההוצל"פ לעכב ההליכים כנגד החייב נוכח הוצאת צו כינוס כנגדו, ובהמשך הלך החייב העיקרי לעולמו. עקב כך, פנה הבנק לנתבעים בדרישה לסילוק חובו של החייב העיקרי מכוח ערבותם, ושלא נענה הוגשה התביעה דנן.

טענות הצדדים

לטענת הבנק לא הופרה חובת הגילוי המוטלת על הבנק אודות הערבות לטענתו ההלוואה אושרה או ניטלה כבר בשנת 1994, 3 שנים לפני החתימה על כתב הערבות ;  ובנוסף, בעת מתן ההלוואה מצבו הכלכלי של החייב לא היה טוב והתובע ידע זאת. יתרה מכך טוען הבנק, כי נוכח העובדה כי הערבים חתמו על כתב הערבות בחודש פברואר 1997, דהיינו קודם כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ח לחוק הערבות, הרי שחובת הגילוי המעוגנת בסעיף 22 לחוק הערבות לא חלה על הבנק כלפי הנתבעים.

לשיטת הבנק, גם אם ייבחן המקרה על פי חובת הגילוי הכללית שהייתה קיימת קודם לתיקון, הרי שהסכם ההלוואה מכיל את כל הפרטים המהותיים אודות ההלוואה, כאשר חתימת הערבים מתנוססת לצד פרטים אלה.

כמו כן, הבנק גורס, כי גם חתימת הערבים על טופס ההודעה לערב, שבגדרו גילה הבנק פרטים נוספים אודות ערבותם, מקיימת אחר חובת הגילוי המוטלת עליו בהתאם להסדר המשפטי שחל לפני התיקון הנ"ל.  

בהתייחס לטענת הנתבעים בדבר אי משלוח הודעה לערבים אודות הפרת החיוב הנערב, טוען הבנק כי הוא עמד בחובת ההודעה המוטלת עליו, עת שיגר לחייב העיקרי מכתב דרישה לסילוק יתרת החובה בחשבון, הכוללת את יתרת החוב בגין ההלוואה, עוד ביום 17.10.99, עם העתק ממכתב זה לנתבעים. הנתבעים לא הכחישו בתצהיר עדותם הראשית דבר קבלת המכתב ולא הביאו ראיה לסתור. עוד נטען כי בהתאם לסעיף 26(א) ל חוק הערבות , אין באי מתן הודעה כדי לפטור את הערב אלא כדי הנזק שנגרם לו. הנתבעים כשלו בלהראות את נזקם שנגרם בשל אי היידוע ולהוכיח אותו, כן הם לא הוכיחו כי יידועם בזמן אמת אודות הפיגורים בהלוואה, היה גורם להם לנקוט בפעולות אופרטיביות אשר היה בכוחן להביא לפירעון החוב ואף לא עמדו בנטל להוכחת הנזק, גובהו והקשר הסיבתי בינו לבין האיחור במתן ההודעה. נוסף לאמור, הנתבעים הוכיחו בהתנהגותם כי לא היו נוקטים בפעולה אופרטיבית לצורך פירעון החיוב הנערב, ללא כל קשר למועד ידיעתם אודות הפרת החיוב הנערב, שכן הם העידו כי כבר ביום 11.4.06 נודע להם על הפרת החיוב הנערב וחרף זאת הם לא נקטו בפעולות כלשהן לסילוקו. משכך, דין טענתם של הנתבעים להפטר מערבותם, בהעדר הודעה על הפרת החיוב הנערב - להידחות.

 לטענות הנתבעים ההלוואה נשוא התביעה בסך 25 אלף שקלים אושרה לחייב העיקרי עוד ביום 23.2.94 ללא צורך בחתימת הנתבעים כערבים על ההלוואה. ואילו הם חתמו על כתב הערבות ביום 25.2.97, כפי שהדבר מופיע במסמכי הבנק, בגין הלוואה שניטלה באותו מועד או הייתה אמורה להתקבל ע"י החייב העיקרי באותו מועד. הם מעולם לא חתמו כערבים להלוואה שניטלה ע"י החייב העיקרי או אושרה בשנת 1994.

 לגרסת הנתבעים, הבנק נהג כלפיהם בחוסר תום לב, הטעה אותם והציג בפניהם מצג שווא, שעה שהחתים אותם על כתב ערבות בגין הלוואה שניטלה או אושרה 3 שנים קודם לכן, מבלי להסביר להם את תוכנו. לטענתם, לא הוסבר להם כי הם נדרשים לחתום על ערבות להלוואה שנלקחה עוד בשנת 94' או אושרה בשנת 94', כפי שהדבר מופיע בהסכם ההלוואה. משכך, הסכם הערבות הינו פגום ויש לפטור אותם מערבותם לחייב העיקרי, זאת בהעדר מתן הסבר אודות המסמך עליו הם חתומים ובהעדר זיקה להסכם כלשהו בין התובע לחייב לפני מועד החתימה על ההסכם. 

 עוד טוענים הנתבעים, כי מאז שנחתם כתב הערבות על ידם ביום 25.2.97, לא נמסר להם דבר אודות פעולותיו הבנקאיות של החייב העיקרי והם לא עודכנו כלל, לא מטעם הבנק ואף לא מטעם החייב העיקרי, אודות מצב חשבונו של האחרון ואם הוא עומד בהחזר תשלומי ההלוואה, עד שהוגשה הבקשה למיצוי הליכים נגד החייב העיקרי בהוצל"פ. אי מסירת הודעה כאמור, הינה בבחינת הפרת חובת תום הלב שחב הבנק כלפיהם, מכוח חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 והפרת חובת מתן הודעת "אי קיום" בהתאם לסעיף 26 לחוק הערבות.

 לטענת הנתבעים, הבנק הטעה אותם והפר את חובת האמון והגילוי שחב כלפיהם כאשר העלים מהם את העובדה, כי בעת מתן ההלוואה היה חשבונו של החייב מצוי ביתרת חובה ומצבו הכלכלי של האחרון לא היה טוב. הפרה נוספת התקיימה כאשר נמנע הבנק מלהודיע להם, כי החייב העיקרי הפסיק לפרוע את ההלוואה, ובכך נמנעה מהם האפשרות לפעול נגד החייב לסילוק יתרת החוב ולהקטין את נזקיהם.

על יסוד האמור, סבורים הנתבעים כי יש להחיל עליהם את ההגנות של "ערב יחיד" או "ערב מוגן", כמשמעותם ב חוק הערבות , שעה שלא ניתנו להם ההסברים הנדרשים עפ"י חוק. עוד טוענים הנתבעים, כי לא הוסברה להם מטרת ההלוואה ורק לאחר החתימה על כתב הערבות נודע להם כי ההלוואה נועדה לכיסוי יתרת חובה בחשבון העו"ש של החייב ובעצם הם הוחתמו על ערבות להחזרת חוב קיים והדבר לא גולה להם ע"י הבנק במעמד החתימה על כתב הערבות. בעשותו כאמור, היפר הבנק כלפיהם את חובת הגילוי המוסדרת בסעיף 22 ל חוק הערבות , ומשכך פטורים הם מערבותם. לטענתם, בנסיבות אלה, מוטלת הייתה על התובע חובת גילוי פרטים, שהיו עשויים להשפיע על  הסכמתם לחתום על כתב הערבות, ומשעה שחובת הגילוי הופרה, זכאים הם לבטל את ערבותם.

עוד הדגישו הנתבעים, כי הימנעות הבנק מלהביא לעדות את פקידת הבנק, בן ארי אריאלה, שחתומה על מסמכי הבנק, ללא כל הסבר המניח את הדעת למחדל זה, ראוי כי תיזקף לחובתו של הבנק, ולכן יש להחיל על נסיבות המקרה את החזקה הראייתית ולפיה לו הובאה העדה בן ארי למתן עדות , היה בעדותה כדי לחזק את גרסת הנתבעים באשר לנסיבות החתימה על כתב הערבות.

 דיון והכרעה

בית המשפט חוזר על ההלכה כי הבנק חב חובת אמון כלפי לקוחו, שאחד הביטויים המובהקים לחובה זו הוא חובת הגילוי המוטלת על הבנק, הבנק כפוף לחובת גילוי מוגברת, לאור מעמדו המיוחד בחיי הכלכלה והמסחר, ועליו לגלות כל פרט מהותי ובעל חשיבות לשירות שניתן ולסיכונים הכרוכים בו. מכאן עובר בית המשפט לקבוע את המתווה הנורמטיבי ואת הרציונאלים שעומדים בבסיסו, וקובע כי רציונאלים אלה, אשר בגינם הטיל חוק הבנקאות על הבנקים חובות רחבות היקף של גילוי ואיסור הטעיה כלפי לקוחותיהם, יפים בה במידה, ואולי ביתר שאת, במערך היחסים שבין הבנק לערבים". כדבריה של השופטת א' חיות, " הערב לא פחות מן הלקוח, סומך על הבנק ונותן אמון בפעולותיו ובמצגיו. כמו כן, קיימים במישור היחסים שבין הבנק לערב, לא פחות מאשר ביחסי בנק-לקוח, פערים משמעותיים ומובנים של ניסיון ומידע המצדיקים הטלת חובות גילוי ואי הטעיה ברמה מוגברת על הבנק כלפי הערבים. למעשה, ניתן לומר כי פערי המידע הקיימים במערך היחסים שבין הבנק ללקוח מתעצמים שעה שמדובר בערב חיצוני שאינו מעורב בהתקשרות הישירה שבין הבנק ללקוח-הנערב ואין לו נגישות לנתונים הרלוונטיים לאותה התקשרות ".

מכאן עובר בית המשפט לשטוח את חובות הבנק כלפי ערבים, וקובע כי חובתם של בתי המשפט היא לעמוד לימינם של ערבים תמימים, כדי שלא יעמדו בפני שוקת שבורה ביום שבו לא יעמוד החייב בהתחייבויותיו. במציאות שבה חתימה על טפסים של ערבות על אותיותיהם הקטנות היא עניין שבכל יום.

מעבר לכך, כמענה לטענת הבנק כי נוכח המועד בו נחתם הערבות הוא אינו מחויב לעמוד בדרישות חובת הגילוי, מצטט בית המשפט את כבוד השופט מצא בעניין ציגלר אשר קבע  כי "יש שחובת הנושה, להסביר (או לגלות) לערבו של החייב את תוכן החבות שהוא עומד ליטול על עצמו, נובעת מדין ספציפי... אך גם בהעדר דין ספציפי, כאמור, עשויה חובת ההסבר (או הגילוי) של הנושה להיבחן כחלק מחובתו לנהוג בערב, בשלב המשא-ומתן ביניהם, בדרך מקובלת ובתום לב, כמצוות סעיף 12 לחוק החוזים".

לאחר שפרש בית המשפט את המימד הנורמטיבי החל בעיננו, פונה הוא לבחון את הכלל במקרה הספציפי, וקובע תחילה כי בכל הנוגע להפרת חובת הגילוי אודות הערבות, מוצא הוא " כי הבנק כשל בחובתו למסור לנתבעים מידע מלא אודות מצב החשבון של הלווה. ללא מידע מלא ומפורט לא יכלו הנתבעים לדעת את מצב החשבון לאשורו, ובכלל זהה האופן בו התנהל החשבון עובר להזרמת ההלוואה, מסגרת האשראי ואת היקף התחייבויותיו של החייב העיקרי קודם לחתימה על הערבות. מטרת חובת הגילוי היא למסור לערב את הפרטים המהותיים  הדרושים לו לצורך הערכת הסיכון שנטל על עצמו עם חתימתו על כתב הערבות. אין ספק, כי מצבו של החייב העיקרי הינו עניין מהותי אשר היה משפיע על אדם סביר בבואו לערוב לו. משכך, ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לחתימת הערבים על כתב הערבות. משלא עמד הבנק  בחובת הגילוי המוטלת עליו מכוח חובת תום הלב והן מכוח חוק הבנקאות, הרי שהפרה זו גוררת את הפטר הערב מערבותו".

לאחר קביעתו זו, פונה בית המשפט לדון באי הודעת הבנק לערבים כי החייב העיקרי אינו עומד בתשלום ההלוואה, וקובע "כי לא הוכח כדבעי שלנתבעים או למי מהם הומצאה הודעה לערב. לא הוכח בפניי כי עותק ממכתב הפנייה מיום 17.10.99 הומצא לערבים וחשוב מכך לא הוכח, כי לאחר משלוח מכתב זה לחייב העיקרי, ומשלא עמד האחרון בסילוק ההלוואה בתוך המועד שהוקצב לו ע"י הבנק כאמור במכתב הדרישה, נשלחה לערבים הודעה או התראה מתאימה על כך, זאת לתקופה ארוכה בת 7 שנים עד לשנת 2007, מועד הגשת התביעה דנן. לפיכך, משוחררים הנתבעים ממלוא ערבותם".

מכאן שדין התביעה כנגד הערבים להידחות והערבים מופטרים מערבותם.

 

 

 

 

 

 


פרטים אודות 
עו"ד גלעד נרקיס  





ספרים נוספים בתחום הבנקאות
 
כרך א'-החובות החלות על הבנקים
כרך ב' - דיני שטרות
כרך ג'  - סדרי דין
כרך ד' - אשראי בנקאי
כרך ה'  - מימוש משכנתא
כרך ו'-מנהלי תיקים ויועצי השקעות


            הספר
הלוואות חוץ בנקאיות
   עו"הד גלעד נרקיס
    וורד שיידמן תקן

   
 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן