שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

חוק הלוואות חוץ בנקאיות - הלוואה לתאגיד

מאת: גלעד נרקיס משרד עורכי דין   |   01.03.2014

בית המשפט התערב בפסק-דינו של בית המשפט השלום, וקבע כי ההלוואה ניתנה ללווה שהוא תאגיד, ומכאן שהחוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות לא חל עליה במלואו.

עא (חי') 51645-05-13 משה מרציאנו נ' פנינת הברון בע"מ [פורסם בנבו] (09.02.14)

במקרה זה, דן בית המשפט המחוזי בערעור על פסיקת בית-משפט השלום, שבמסגרתה נדחתה תביעה מאוחדת שהחלה דרכה בבקשה לביצוע שיקים. דחיית התביעה התבססה, ראשית, על הקביעה כי ההלוואות נשואות השיקים חוסות תחת הגנת החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: "החוק"), ושנית, על הקביעה כי המערער-המלווה לא עמד בהוראות סעיפים 2,3 ו-8 לחוק. (דרישת הכתב, חובת הגילוי, והוראות בדבר סדרי-דין להגשת תביעה הנוגעת להלוואה חוץ בנקאית).

סוגיה מרכזית שנבחנה, במסגרת הקביעה הראשונה לעיל – נגעה לשאלה האם ההלוואה ניתנה למשיב (הלווה-לכאורה) באופן אישי – או שמא ניתנה לאחת משתי חברות אותן ניהל. בית המשפט קמא בחן סוגיה זו וקבע כי ההלוואות ניתנו למשיב באופן אישי. קביעה זו נומקה בהיעדרן לכאורה של ראיות פוזיטיביות המעידות על הלוואה מסחרית; בעובדה שרוב הערבויות לפרעון ההלוואות ניתנו בשיקים אישיים של המשיבים; ובמצב הדברים כפי שעולה מתצהיר המערער. משקבע בית המשפט קמא כי הלווה אינו תאגיד אלא מנהלו - החוק חל על ההלוואה נשואת השיקים שבנדון במלואו (קרי, לעניננו – לא מתקיים החריג המוציא מתחולה הוראות שונות כאשר מדובר בלווה שהוא תאגיד). משמצא בית המשפט קמא כי החוק חל במלואו, פנה לבחון את שאלת הפרת תנאיו – ומצא כי לא קוימו חלק מהוראות החוק ביחס למכלול ההלוואות השונות, ובין היתר חובת הכתב וההוראות בענין סדרי דין, סעיפים 3 ו-8 בהתאמה.

בית המשפט קיבל את טענת המערער-המלווה לפיה, בתמצית, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי האחרון העמיד לרשות הלווה את ההלוואה באופן אישי, תוך יצירת פיצול מלאכותי בין החברה-הלווה לבין מנהלה ובעליה. נקבע כי אף שככלל לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית - התערבות כאמור תתבצע בנסיבות מיוחדות בהן נתגלעה שגיאה בולטת בהחלטת הערכאה הדיונית. בעניין זה, קבע בית המשפט כי לצד קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן (מתן ההלוואה "כבדרך עיסוק", ומניע מתן ההלוואה), עומדת קביעה עובדתית שאין בידיו לקבל: היא הקביעה בדבר זהות הלווה. כאמור, בית המשפט קמא קבע כי הלווה בעסקאות שבנדון היה המנהל והבעלים של החברה-המשיבה, ולא החברה עצמה. בית המשפט דחה קביעה זו שכן שוכנע כי התשתית הראייתית שנפרשה בפני הערכאה הדיונית מוליכה דווקא למסקנה ההפוכה- לפיה החברה-המשיבה היא הלווה, ולא בעליה באופן פרטי. קביעה זו מתבססת על לשונם ותכנם של הסכמי ההלוואה הלקוניים והקצרים שנחתמו במעמד מתן ההלוואה, אשר העידו כי ההלוואות ניתנו לצרכי החברה  בלבד. עוד קובע בית המשפט כי הבעלים-המנהל פעל כאורגן של החברה (ובשמה), כאשר התקשר בעסקאות ההלוואה נשואות התביעה. כמו כן הבהיר בית-המשפט כי העובדה שניתנו שיקים אישיים לבטחון פרעון ההלוואות, מחזקת את הקביעה כי הלווה היא החברה ולא הבעלים. ביסוס נוסף לקביעתו, מצא בית המשפט בעדות המשיב, ממנה עולה כי מבחינה חשבונאית, הכספים נוהלו ככספי הלוואה עבור החברה.

משנקבע כי הלווה בעסקאות ההלוואה היא החברה ולא בעליה, (קרי, הלווה הוא תאגיד) לא תיחשב הלווה כלווה החוסה תחת החוק, ולהוראותיו אין תחולה על ההלוואה. על כן הוחזר התיק לדיון בפני בית המשפט השלום, כשנקודת המוצא תהא שכספי ההלוואות ניתנו על-ידי המערער למשיבה-החברה, לגביה אין תחולה להוראות החוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות בהיותה תאגיד.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן