שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

הלוואה חוץ בנקאית - הלוואה חברית

23.02.2014

בית המשפט קבע כי המלווה העניק ההלוואה שלא בדרך עיסוק, וקיבל תביעתו כנגד הלווים.

 

תא (חי') 36427-11-11 יהושע חמו נ' משה מגרלישוילי [פורסם בנבו] (13.1.14)

במקרה זה, דן בית המשפט בתביעתו של אוחז בשטר כנגד מושכו (להלן – "נתבע 1"), וכנגד מי שמסר את השטר לתובע (להלן: "נתבע 2"). המחלוקת העובדתית נסבה סביב השאלה האם התובע נתן לנתבע שתי הלוואות או הלוואה אחת בלבד, והמחלוקת המשפטית התמקדה בשאלה האם עילת התביעה היא שטרית או חוזית (עליה חל החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן: "חוק ההלוואות")).

ראשית, קבע בית המשפט, בהסתמכו על בדיקת פוליגרף שנערכה וכן על הודאתו של נתבע 2 בסיכומיו – כי התובע נתן שתי הלוואות: הראשונה ניתנה לנתבע 2 כנגד המחאת בטחון שנמשכה מחשבונו של הנתבע 1 וחתומה על ידו – כאשר במעמד מתן ההלוואה חתמו הצדדים על הסכם דל ולקוני בכתב יד. בגין הלוואה זו משלם נתבע 2 לתובע 1.4% לחודש, ואינו משלם כספים על חשבון הקרן. ההלוואה השניה ניתנה גם היא לנתבע מס' 2 ע"י התובע ללא כל בטוחה, ללא הסכם, בטרם נפרעה קרן ההלוואה הראשונה. בקשר להלוואה זו הצהיר התובע שאינו זוכר את שיעור הריבית המוסכמת, וכן נמנע לברר פרטים לגביה ולגבי המחאת הבטחון עם הנתבע 1 – אותו הוא פוגש מעת לעת בעסקו. התובע טוען, בתמצית, כי יתרת החוב עומדת על סכום של 50,00$ (הקרן של ההלוואה הראשונה במלואו) ובנוסף – 9500$ בגין ההלוואה השניה. לטענת התובע, הוא אוחז כשורה (בתום-לב ובתמורה) בהמחאה שניתנה להבטחת שתי ההלוואות. בעניין העילה החוזית טען התובע כי העלאת הטענה מכוח חוק ההלוואות היא הרחבת חזית אסורה, וממילא, ההלוואות ניתנו שלא דרך עיסוק התובע. לחילופין טען התובע כי כתב התביעה שהגיש מפרט את ההלוואה מפורשות. נתבע 1 טען בעניין העילה השטרית,  כי ההמחאה ניתנה לפרעון ההלוואה הראשונה בלבד, וכן כי נתבע 2 פעל ללא הרשאתו בשימוש בפנקס השיקים שלו – במסגרת קנוניה שעשו נגדו התובע ונתבע 2. מכאן, שהתובע אינו אוחז כשורה, ולא עמד בנטל להוכיח כי הנתבע 1 ערב לנתבע 2 כדין. בעניין העילה החוזית – טען נתבע 1 כי התובע נתן ההלוואה כבדרך עיסוק, ולא עמד בתנאי הסף הנקובים בחוק (דרישת הכתב, דרישת הגילוי – סעיפים 2 ו-3 בהתאמה) ובסדרי הדין הנחוצים (סעיף 8).   נתבע 2 טען לתחולת חוק ההלוואות ובכלל זה – לאי-עמידה בנטל המוטל על כתפי המלווה להוכיח שלא הלווה כבדרך עיסוק, ולהפרת החוק בשל ריבית נשך בלתי חוקית.

בית המשפט הכריע:  ראשית – נקבע שההלוואה נתנה להבטחת ההלוואה הראשונה בלבד. בעניין העילה החוזית נקבע שאין מדובר בהרחבת חזית, שכן על בית המשפט לדון תחילה בטענת תחולת חוק ההלוואת, אף אם לא העלו הצדדים את הטענה בסיכומיהם. בהמשך נקבע כי תנאי מקדמי לתחולת חלק מסעיפי חוק ההלוואות, בכללם סעיפים 2,3 ו-7, המקימים את דרישות הכתב והגילוי, והגבלות על הקדמת מועד הפרעון – הוא שהמלווה יהעניק את ההלוואה "כבדרך עיסוק". ההלכה היא שמי שנותן הלוואה – נותן אותה על דרך עיסוקו אלא אם הוכיח אחרת. במקרה זה, קבע בית המשפט שהתובע עמד בנטל להוכיח כי נתן את ההלוואה שלא במסגרת עיסוקו כמלווה. בית המשפט השתנכע שהתובע נתן את ההלוואות במסגרת יחסי ידידות בינו לבין הנתבע 2. חיזוק לקביעה זו מצא בית המשפט בנסיבות מתן ההלוואה הראשונה  - שניתנה כאמור תוך חתימה על הסכם בכתב יד בן שורה בודדת שנערך במקום, וכן מנסיבות מתן ההלוואה השניה – שניתנה מבלי לקבל בטחונות כלשהם, ואף שההלוואה הראשונה טרם נפרעה. מכאן, שחל החריג המייתר את דרישת הכתב והגילוי, ואין לדחות את התביעה מטעמים אלו. בית המשפט הוסיף שלתוצאה זו, לפי התובע זכאי להשבת הכספים, ניתן היה להגיע מכוח הדין הכללי – שכן הוכחה עסקת היסוד ותנאיה.

בהמשך בחן בית המשפט את ההלוואות גופן - שכן הוראות החוק בדבר שיעור הריבית המכסימאלי אינן מוחרגות בשל כך שההלוואה ניתנה "שלא בדרך עיסוק" של המלווה. בית המשפט מצא כי הריבית שנשאה ההלוואה הראשונה אינה חורגת מהקבוע בחוק, ומכל מקום – התובע טוען להשבת הקרן. בשל האמור – בית המשפט קבע כי התובע זכאי להשבת קרן ההלוואה הראשונה. בעניין ההלוואה השניה (שלא הוכחשה), נקבע כי הסכום שנותר לתשלום הוא 9500$, כטענת התובע.

בעניין העילה השטרית מול נתבע 1 – קבע בית המשפט כי משהוכחה עסקת היסוד – יש לבחון האם התובע הינו אוחז כשורה במהחאה – או שמא אינו תם-לב או שנפלו גפמים בסחירות ההמחאה. הנטל להוכיח את האמור מוטל על הנתבע. בית המשפט קבע כי סחירות ההמחאה לא הוגבלה, וכי אין פגם פיזי בשטר או במילוי פרטי ההמחאה. כן נקבע שלא התקיימה חריגה מהרשאה בנוגע לנסיבות מסירת ההמחאה – וזאת לאור היחסים הקרובים (יחסים משפחתיים ויחסי עובד-מעביד) בין נתבע 1 ונתבע 2. יתר על כן, צויין כי גם לו היתה מתקבלת הטענה לחריגה מהרשאה – עדיין מעמד של אוחז כשורה גובר על  פגם זה, והתובע היה זכאי להיפרע מההמחאה.

לאור האמור, פסק בית המשפט כי הנתבעים ישיבו לתובע יחד ולחוד את קרן ההלוואה הראשונה, והנתבע 2 ישיב לתובע את יתרת הההלוואה השניה.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן