שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

הלוואה חוץ בנקאית - התערבות בריבית

מאת: גלעד נרקיס משרד עורכי דין   |   24.01.2014

בית המשפט קיבל תביעתו של מלווה בבקשה לביצוע שטר חוב שניתן לבטחון הלוואה, אולם התאים את שיעור הריבית נשואת ההלוואה לשיעור הריבית המקסימאלי הקבוע בחוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות.

תא (ת"א) 25110-11-11 יצחק הבי נ' בן גלעדי [פורסם בנבו] (25.12.13)

 

במקרה זה עסק בית המשפט בתביעתו של מלווה לביצוע שטר חוב, שנמשך לפקודתו כבטחון להלוואה שנתן לצמד יזמים, כאשר הנתבע הוא אחד מהם. ההליכים כנגד היזם השני נזנחו בשל קשיי גביה. במסגרת הסכם ההלוואה התחייבו היזמים לרשום שעבוד לטובת המלווה על הנכס נשוא המיזם, וכן למסור למלווה את שטר החוב נשוא התביעה. הלווים התחיבו להשיב ההלוואה לאחר שנה, במהלכה תשולם ללווה ריבית של 30% על בסיס חודשי. כמה חודשים לאחר מתן ההלוואה, פסקו הלווים מלשלם את תשלומי הריבית, ולא הושבה הקרן. משכך, הגיש המלווה את שטר החוב לביצוע.

הנתבע טען כי מחצית מסכום ההלוואה ניתן כהלוואה אישית לכל אחד מהיזמים; מכאן שהתחייבותו ניתנה לפרעון מחצית ההלוואה הנטענת בלבד, וכי רובה נפרעה כבר. בעניין החלק שטרם נפרע, טען התובע כי סוכם בינו לבין הנתבע שפירעונו יידחה. בהקשר זה, טען התובע כי אמנם כי הסכים לפצל את תשלומי פרעון ההלוואה –אולם עשה זאת לצרכי גביה בלבד ,לאור הקשיים אליהם נקלעו היזמים-הלווים, ואין בכך כדי לשלול את חבותם יחד ולחוד. הנתבע אמנם לא כפר בשיעור הריבית המוטל עליו מכוח ההסכם, אולם טען כי הריבית שנקבעה הינה "ריבית שטנית", ויש להתאימה להוראות החוק.

בית המשפט דחה את ההתנגדות בחלקה, בקובעו כי על הנתבע, המבקש להתגונן מפני ביצוע שטר שניתן לביטחון, רבץ הנטל להוכיח כי לא התקיים התנאי למימושו. טענת ההגנה של הלווה התבססה, ראשית, על הטענה כי ההלוואה ניתנה באופן "מפוצל", ושנית, כי הנתבע השיב את מרבית חלקו, ולגבי יתרת, החוב, סוכם שתינתן לו ארכה לפרעון. את הטענה הראשונה דחה בית המשפט, משלא מצא ולו רמז בהסכם ההלוואה המצביע על חיוב נפרד לכל אחד מהלווים. הטענה נדחתה גם לאור קשיים שנתגלו בגרסת הנתבע בעניין, ולאור התנהגותו של הנתבע במועד שלאחר קבלת ההלוואה.

משנדחתה הטענה בדבר החיוב המפוצל, אין משמעות לשאלת חלקה של ההלוואה שנפרע ביחס לחבות הנתבע, אולם בעלת משמעות לשאלת יתרת החוב לתובע. בעניין זה העדיף בית המשפט את טענת התובע, בהסתמך על אסמכתאות שהוצגו, וקבע כי רק כ60% מסכום הקרן הושב לו. כמו כן, לא קיבל בית המשפט את טענת הנתבע לפיה הסכים התובע כי פירעון יתרת החוב תדחה.

טענת הגנה נוספת של הנתבע היתה כי יש לדחות את תביעתו של הלווה שכן לא עמד בהוראות החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן, "החוק"), ובין היתר, בהוראות העוסקיות בהגבלת שיעור הריבית וריבית הפיגורים. בית המשפט בחן ראשית את שאלת תחולת החוק, ומצא כי התובע הינו "מלווה" כהגדרת החוק. בהמשך, בית המשפט התייחס לטענת ההתובע כי ההלוואה ניתנה על רקע חברי, וכי אינו עוסק במתן הלוואות כבדרך עיסוק. בעניין זה נקבע כי הטענה איננה רלוונטית, היות וסעיף 15(א) לחוק שולל אומנם את תחולת חלק מהוראותיו מקום בו ניתה הלוואה שלא בדרך עיסוק, אולם ההוראות העוסקות בהגבלת שיעור הריבית ובהגבלת שיעור ריבית הפיגורים, אינן נמנות על ההוראות המוחרגות מכוחו. קרי – גם בהלוואה שניתנת שלא בדרך עיסוק, חלות ההוראות בדבר הגבלת שיעור הריבית הקבועות בסעיפים 5 ו-6 לחוק.

משכך, קיבל בית המשפט את טענת הנתבע לפיה יש לחשב את חובות הלווים מחדש, כך שהחוב יישא את הריבית המקסימאלית המותרת. כמו כן, נקבע כי אין בעובדה ששיעור הריבית נקבעה בהסכם על בסיס הצעת הלווים עצמם, בכדי להצדיק את חריגתה משיעור הריבית המקסימאלי שנקבע בחוק.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן