שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

הנפקות המשפטית של סעיף 12 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות לאור קיומו של סעיף 7 לחוק הערבות

מאת: מתוך הספר הלוואות חוץ בנקאיות מאת עו"ד גלעד נרקיס ועו"ד ורד שיידמן תקן   |   22.12.2012

הנפקות המשפטית של סעיף 12 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות לאור קיומו של סעיף 7 לחוק הערבות

שאלת היחס בין הוראת סעיף 12 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, להוראת סעיף 7 לחוק הערבות, מתעוררת לאור הדמיון בין שתי הוראות החוק הנ"ל.

סעיף 7(א) לחוק הערבות קובע:

"כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב."

לאור קיומו של סעיף 7 הנ"ל, מדוע נדרש המחוקק להוראת סעיף 12 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות?

נקדים ונאמר, כי ההבדל העיקרי בין שתי ההוראות, נובע, הלכה למעשה, מן ההגנות המשפטיות המוענקות מכוחו של כל אחד מן החוקים.

כך למשל, אם חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, מקים כלפי המלווה חובות גילוי מוגברות, אזי שהערב עצמו, עשוי ליהנות מאותן הגנות הקמות ללווה, בהיעדרו של גילוי נאות מצד המלווה.

יתירה מכך, ניתן אולי גם לומר, כי לא די שהמלווה עומד בחובות הגילוי כלפי הלווה, אלא שעליו גם לעמוד בחובות גילוי כלפי הערב עצמו, ובהיעדרו של גילוי ספציפי כלפי הערב, אפילו שעמד בחובת הגילוי כלפי הלווה עצמו, קמות לערב הגנות החוק בגין הפרת חובת הגילוי האמורה.

כזו הייתה הדעה בפסק-הדין אשר ניתן בעניין אילנה אוגלי [1] .

באותה פרשה, נדונה בבית-המשפט המחוזי , בפני כב' השופט ב' אוקון, בקשה להורות על ביטול משכנתה שנרשמה על דירת המבקשת. החברה שהעסיקה את המבקשת ואת מנהלה (להלן: המעסיק) ביקשה ללוות כספים מהמשיבה 1 (להלן: החברה המלווה או המשיבה).בלשם קבלת הלוואה נדרש המעסיק על-ידי החברה המלווה לספק בטוחה נוספת, מעבר לערבות. הבטוחה הנוספת שהוצעה הייתה דירת המבקשת.

בית-המשפט המחוזי באותה פרשה, נדרש לבחינת סעיף 12 הנ"ל וקבע, כי כוונת הוראת סעיף 12 לחוק ההלוואות הינה לשכפל את החובות שהוטלו על המלווה כלפי הלווה, ולהחילן ביחסיו עם הערב.

באותו עניין נפסק, כי הוראת סעיף 12 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, מבקשת, למעשה, להרחיב את הוראת סעיף 7 לחוק הערבות, אשר ממילא מזכה את הערב בטענות הגנה שיש לחייב כלפי הנושה.

כב' השופט ב' אוקון פסק, בעניין אילנה אוגלי:

"אכן, אין לצמצם את הוראת סעיף 12 לחוק ההלוואות אל המובן מאליו, לאמור שלערב עומדות כל הטענות העומדות לחייב העיקרי. מובן מאליו זה מבוסס על הכלל לפיו החייב המשני זכאי תמיד להגנות העומדות לחייב העיקרי (פרידמן בספרו הנ"ל (23), בעמ' 311 ואילך). עיקרון זה עוגן בסעיף 7 של חוק הערבות. הוראת סעיף 12 לחוק ההלוואות נועדה להציב דרישות נוספות. על-ידי הקביעה שהערב זכאי לכל טענה העומדת לחייב העיקרי מורחבות הדרישות המוטלות על המלווה ומוחלות על יחסיו עם הערב. מחדל של גילוי כלפי החייב העיקרי ישחרר את הערב, אפילו עמד המלווה בחובות הגילוי כלפיו. גילוי כלפי החייב העיקרי אינו פוטר את המלווה מחובת הגילוי כלפי הערב."

בית-המשפט באותה פרשה, הרחיב והדגיש:

"אני ער לכך שהוראת סעיף 12 לחוק ההלוואות מותחת הבחנה בין הלווה "לפי חוק זה" לבין הערב. על-כן, אפשר לכאורה לטעון כי הערב איננו נכלל במונח לווה. מסקנה זו אינה מסקנה הכרחית. החוק התכוון ליצור הסדר שלם ולא ניתן לקרוא את הוראותיו בצורה קמצנית. בכל מקרה, פרושות הוראות הגילוי המצויות בו גם על היחסים שבין המלווה לבין הערב. הן פרושות בין שערב כלול בהגדרת לווה ובין מכוח משטר שכפול ההגנות המצוי בסעיף 12 של חוק ההלוואות. כל תוצאה אחרת תהיה בלתי-הרמונית ובלתי-סבירה. הערב והממשכן נתונים לסיכון מקביל לזה של החייב העיקרי למרות שטובת ההנאה שלהם עקיפה ושליטתם על קיום החיוב מצומצמת. לכן, קשה להניח שהמחוקק התכוון לומר כי הערב יוכל לטעון שלא נערך גילוי כראוי ללווה כטענת הגנה, אך יהיה שלול טענת הגנה זו אם נערך גילוי כזה ללווה אך הוא הועלם ממנו."



[1]       ה"פ (י-ם) 684/97 אוגלי נ' אביב שני חברה לשירותים כלכליים בע"מ, פ"מ התשס"ב(2) 449, 474.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן