בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אלקבס תעשיות בע"מ ואח', בבית משפט השלום בהרצליה, תא"ק 3076-11-09, בפני כבוד הרשם צחי אלמוג, ניתן ביום 25 ביולי 2011.
הבנק הגיש כנגד הנתבעים תביעה על סך 122,256 ₪. לפי הנטען בכתב התביעה, ניהלה החברה חשבון אצל הבנק והנתבע 2 ערב לכל התחייבויותיה. תחילה נוהל החשבון בסניף גבעת הרצל ואח"כ הועבר לסניף הרצליה פיתוח. הנתבעים אינן מכחישים את החוב אך טוענים כי החוב נוצר עקב פעולות אסורות שביצע הבנק בחשבון טרם הועבר לסניף אחר. לטענתם, הבנק חייב את החשבונות בחיובי יתר בגין חישוב ריבית שלא לפי מספר הימים בשנה (365) אלא לפי 360 ימים בשנה. כלומר, חיובי היתר שביצע הבנק עולים על סכום החוב הנתבע. על כן, לאור הלכת "השורה התחתונה" הרי שכל חיוב יתר שנגרם בחשבון עד מרץ 1991 הגדיל את החיוב בחשבון וחיוב זה התגלגל הלאה והלאה עד למועד הגשת התביעה. עוד הם טוענים כי בין השנים 1982 - 1989 היה חשבון החברה מצוי בתחום יתרות החובה ומרבית התקופה בתחום יתרות החריגה. עוד טוענים הנתבעים כי נודע להם על כך לאחר פגישה עם המומחה, אשר מצא כי הבנק גבה ריבית עודפת בסך שבין 122,148 ₪ ל – 385,536 ₪ נכון ליום 30.9.09. לפיכך, טוענים הנתבעים כי עומדת להם טענת קיזוז ותביעה שכנגד בגין סכומי חיוב הריבית העודפת, ואף שלכאורה מדובר בטענה שהתיישנה, הרי שהם סומכים אותה על האמור בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958. הבנק טוען כי למעשה מבקשים הנתבעים את רשות בית המשפט להגיש תביעה שכנגד בגין פעולות שאירעו לפני 20 – 28 שנים, ולכן אין להתיר את קבלת הבקשה, שכן מדובר למעשה בתביעת הנתבעים שהתיישנה.
בית המשפט פסק כי הטענה העיקרית של הנתבעים כי חיוב הריבית חושב לפי שנה קלנדרית בת 360 ימים לא הוכחשה ולא נסתרה כלל על ידי הבנק. מחלוקת זו נתעוררה בעבר בפסיקה ונקבע לגביה כי "יש לראות בחיוב השגוי של הריבית כמעשה נזיקין אשר נמשך כל עוד נעשה החישוב בדרך זו, ועל כן התחיל מירוץ ההתיישנות רק באותו שלב שחישוב שגוי זה הופסק בו". בית המשפט חזר על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7948/96 בנק הפועלים נ' מוסכי צומת גהה בע"מ בו נקבע כי השינוי בבסיס החישוב מן השנה הקלנדארית לשנת בנק של 360 יום, מחייב גילוי מיוחד, משום שיש להניח כי הלקוח יוצא מן ההנחה כי בסיס החישוב הוא השנה הנורמאלית בת 365 ימים. בית המשפט ציין כי טענת הנתבעים כי הבנק לא עמד בחובת הגילוי לעניין חישוב הריבית לא הופרכה.
בית המשפט סבר כי אין להשתיק את הנתבעים מפני העלאת טענות קיזוז וטענות הגנה אחרות רק בשל העובדה כי חלקן התגבשו לפני שנים רבות.
לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות נקבע חריג המכשיר תביעה שכנגד וטענת קיזוז למרות התיישנות, וטעמו של החריג הוא שמערכת ההתחשבנות הכוללת בין הצדדים בעניין נושא ההליכים טרם הסתיימה, ולכן לא חלים טעמיו של הכלל הקובע התיישנות תביעות. הרעיון העומד מאחורי הוראה זו הוא להבטיח שוויון בין בעלי הדין בנוגע לעניין של השמעת טענת התיישנות כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה שכנגד באותו נושא. מאחר וטענות הנתבעים נושאן אחד – חשבון הבנק והן נובעות מאותן נסיבות בקשר לאותו החשבון. את התיבה "נובעות מאותן נסיבות" יש לפרש באופן מרחיב אשר יגשים את תכליתו של סעיף 4 לעיל, דהיינו שוויון דיוני בין צדדים לפלוגתא, אשר יביא לחיסול מכלול ההתחשבנויות ביניהם, הנובעות מאותן נסיבות.
העם לכך נעוץ בתכליתו של סעיף 4: למנוע את השתקת התובע-שכנגד, אם יש בפיו טענה נגדית השייכת וקשורה לתביעה העיקרית. במקרה כזה, ראוי ליתן לו הזדמנות לתבוע, חרף ההתיישנות. דין זה מבוסס על שיקולים של הגינות דיונית, לצד יעילות ההכרעה השיפוטית. ההגינות הדיונית מחייבת מתן הזדמנות טיעון שווה. היעילות השיפוטית מחייבת לראות את התמונה בשלמותה לשם קבלת הכרעה נכונה ומושכלת. אינטרסים אלה מתגברים, בהתקיימם, על הרציונאל שביסוד ההתיישנות.
עוד נקבע כי מאחר ובנק לא סתר כלל את הטענה לגבי חישוב הריבית השגוי, הרי שקבלת עמדת הבנק עשויה להביא לתוצאה בלתי צודקת לפיה עשוי הוא לכאורה ליהנות מתשלומי ריבית שחושבו באופן שגוי. מנגד בירור טענת הנתבעים עשוי להביא לתוצאה צודקת אם יינתן להם יומם והם יצליחו להוכיח את תביעתם. ברי כי אם לא יעמדו בנטל זה, ממילא ישלמו את סכום התביעה שאינו מוכחש על ידם כלל וכלל. בנסיבות העניין, ולאור האמור בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, קבלת עמדת הבנק תשלול לחלוטין את יכולת התובעים להביא את תביעתם בפני בית המשפט ותאיין את תכליתו של סעיף 4, כמובא לעיל. הבנק הוא שפתח בתביעה בסדר דין מקוצר, ובקשת הרשות להתגונן היא המסגרת הדיונית היחידה בה יכול הנתבע לבקש מבית המשפט להרשות לו להגיש תביעה שכנגד, ולא עומד לרשותו הליך אחר.
אילו היה הבנק מגיש תביעה בסדר דין רגיל ממילא יכולים היו הנתבעים להגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, ולאור סעיף 4 לחוק ההתיישנות נראה כי היה מקום לאפשר להם לברר את התביעה שכנגד. כיוצא בזה, אין לקפח את זכותם של הנתבעים לברר טענה זו אך מחמת סוג ההליך בו פתח הבנק.
בית המשפט קיבל את הבקשה ואפשר לנתבעים להתגונן ולהגיש תביעה שכנגד.