שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

כונס הנכסים כנאמן - זכות העקיבה

16.01.2009
 תא 013795/06 והב דן נ' בנק ירושלים בע"מ ואח', בית משפט השלום תל אביב-יפו, השופט אטיאס אריה, ניתן ב- 03/09/2008

תביעה להשבת כספים. הנתבע מס' 1 הינו בנק למשכנתאות, אשר העמיד לרשות חברת צארום ניהול בע"מ (להלן: "החברה") אשראי כנגד רישום שעבוד על נכס מקרקעין (להלן: "המקרקעין"). בעלי המניות בחברה ומנהליה היו עו"ד צדוק צארום (להלן: "צארום") ואחיו ארז צארום. הואיל והחברה לא עמדה בהחזרי ההלוואה, פתח הבנק בשנת 97 בהליך של מימוש השיעבוד בתיק הוצאה לפועל מס' 1-97-34616-03. במסגרת הליכי המימוש התמנה עו"ד עמנואל צנטלר ככונס נכסים, הוא הנתבע מס' 2 (להלן: "הכונס"). לפי הערכת שמאי, שווי של המקרקעין עמד על 210,000 $ ובמימוש מהיר על - 160,000 $. בעקבות פרסום המקרקעין למכירה, פנתה אל הכונס הגב' נעמי מלחי (להלן: "מלחי") והציעה לרכוש את הנכס במחיר של- 167,000 $. היות וזו היתה ההצעה הגבוהה ביותר בשעתה, נחתם בתאריך 16.9.98 הסכם למכירת הזכויות בנכס למלחי, תוך הכפפתו לאישורו של ראש הוצאה לפועל. בטרם אושר ההסכם עם מלחי ע"י ראש ההוצאה לפועל, התקשרו האחים צארום עם מר והב דן (להלן: "התובע") בהסכם למכירת המקרקעין. לפי המוסכם התובע אמור היה לרכוש מחצית מהזכויות בנכס בסך כולל של 150,000 $ בתשלומים עד לתאריך 15.9.99 ולאחר מכן הוענקה לתובע האופציה לרכוש את מחציתו השנייה של המקרקעין במחיר של 150,000 $. התובע הינו אזרח אמריקאי מזה כ- 30 שנה. באותה תקופה שימש צארום בא כוחו בישראל וייצגו בענייינים שונים בארץ ובין השאר בעסקת מכר המקרקעין הנדונה. האחים צארום הציגו עצמם בפני התובע כבעלים המלאים של הנכס האמור מבלי להזכיר שעל הנכס רובץ שעבוד, שהתמנה לו כונס נכסים ושכבר נערך הסכם קודם למכירתו לגב' מלחי. התובע שילם לאחים צארום על פי התשלומים המוסכמים סכום כולל של 150,000 $.

במקביל לחתימת ההסכם עם התובע, צארום פנה לכונס וביקש כי יעכב את מכירת המקרקעין, בתמורה לתשלום יתרת החוב לבנק. בהתאם, חתמה החברה ביום 11.10.98 על התחייבות לבנק לפיה מיום 6.10.98 עד ליום 20.11.99 במועדים ובסכומים שנקבעו בהתחייבות, החברה תפרע 100,000 $ מחובה לבנק ואת היתרה היה על החברה לשלם עד לתאריך 20.12.99  (להלן: "ההסדר"). כמו כן הוסכם שאי עמידה בהתחייבות מקנה לכונס את הזכות להמשיך במכירת המקרקעין. מכיוון שהסדר זה היה כדאי יותר לבנק מאשר מכירת הנכס למלחי פנה הכונס למלחי כדי שתיתן הסכמתה להסדר. משזו האחרונה סירבה הגיש הכונס בתאריך 26.10.98 בקשה לראש הוצל"פ למתן הוראות לכונס והכרעה בין אישור הסכם המכר עם מלחי לבין אי אישורו של ההסכם ומתן תוקף של החלטה להסדר החברה עם הבנק מיום 11.10.98. בעקבות הבקשה התקיים דיון בתאריך 24.4.99 ולאחר שמיעת הצדדים דחה ראש הוצל"פ למתן החלטה.

בפועל מתאריך 6.10.98 החברה עמדה בתשלומים הקבועים בהסדר. למעשה התמורה ששילם התובע עבור המקרקעין בתשלומים הועברה ע"י צארום לכסוי חובה של החברה לפי ההסדר ובאופן הנ"ל סכום של 100,000 $ מתוך הסכום הכולל בסך 150,000 $ שקיבל צארום מהתובע הועבר לכונס. חרף זאת, החברה לא הצליחה לשלם את כל יתרת החוב עד היעד האחרון אשר נקבע בהסדר ( 20.12.99) ונכון ליום 19.1.00 יתרת החוב עמדה על 589,340 ₪. לאחר שמלחי גילתה כי החברה לא מצליחה לעמוד יותר בהסדר, היא הגישה בקשה לאישור המכירה וראש הוצל"פ נתן את אישורו. הנכס נמכר ותמורתו הועברה על חשבון החוב, כך שהחוב המדובר סולק כאמור מכספי ההסדר ומתמורת מכירת המקרקעין למלחי.

התובע חשף את הפרשה ובשל הדרך בה הוצאו ממנו הכספים עבור המקרקעין, צארום הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב בת"פ 7196/02, בעבירות של קבלת דבר במירמה וכן בעבירות אחרות שהתבצעו כנגד התובע ואינן קשורות לענייננו.  בגין הרשעות אלה הוא הורחק לצמיתות מלשכת עוה"ד. כמו כן ניתן נגד האחים צארום פסק דין המחייב אותם להחזיר לתובע את הכסף ששולם להם על ידו.

 

טענות התובע

התובע טוען שהכונס ידע מפי צארום כי הכספים ששילמה החברה לפי ההסדר, מקורם בתובע המוכן לשלם עבור המקרקעין 280,000 $. ההסדר האמור היה כפוף לאישור ראש הוצל"פ אשר על פי הבקשה למתן הוראות מיום 26.10.98 התבקש לתת את אישורו להסכם המכירה או לתת תוקף של החלטה להסדר. היות ולבסוף ראש הוצל"פ אישר את המכירה ולא את ההסדר, היה על הכונס להחזיר לתובע את כספו, באמצעות האחים צארום או ישירות לידיו ולא להעביר כספים אלו לבנק. מדובר בכספים שהוצאו במירמה והגיעו לידי הכונס ואחר כך לבנק – כאשר אף אחד מהם לא היה זכאי לקבלם.

נפסק כי התובע זכאי להשבת כספו, אשר נלקח ממנו במירמה והועבר לבנק. לפי התשתית העובדתית אשר הוצגה בפני הגעתי למסקנה כי בלקיחת כספי ההסדר על חשבון חובה של החברה הבנק התעשר שלא כדין על פי כמה עילות שעל כולן חולשים דיני עשיית עושר ולא במשפט והכל כפי שיובא להלן.

באשר לידיעתו של הכונס נפסק כי הכונס ידע שכספי ההסדר מגיעים מאדם הנמצא בחו"ל אשר התקשר עם צארום ומעוניין לרכוש בכספים אלו את המקרקעין. אכן ייתכן כי הכונס  לא ידע את זהותו של התובע אך בצירוף כל העובדות האמורות האמת ניתנת להאמר כי הכונס ידע שכספי ההסדר שמשולמים ע"י צארום, מקורם מאותו משקיע מחו"ל שמשלם בכוונה לרכוש את המקרקעין המדובר.

נאמנותו של הכונס אין מחלוקת כי 100,000 $ מתוך 150,000 $ שהעביר התובע לאחים צארום, הועבר באמצעות צארום לחשבון הנאמנות של הכונס. צארום, שהיה עורך דינו ואיש אמונו של התובע מזה שנים פעל כשלוחו ונאמנו של התובע. בנקודה זו יש להדגיש כי גם אדם שלא מונה כשלוח ומתיימר לפעול כשלוח ולמעשה פועל מתוך מניעים אנוכיים, הרכוש שרכש באמצעות התיימרות זו יחשב כמוחזק על ידו בנאמנות קונסטרוקטיבית, למען מי שעבורו התיימר לפעול (ראו: דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א', 550-551 (1998) והאסמכתאות המובאות שם).

בהתאם קובע סעיף 10(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות") כי "כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו כנאמן של השולח; והוא, אף אם לא גילה השלוח לצד השלישי את קיומה של השליחות או את זהותו של השולח". מכאן כספו של התובע ששולמו על חשבון קניית המקרקעין הוחזקו על ידי צארום כנאמן. צארום כידוע, העביר התשלומים ששילם התובע לכונס ע"ח החוב של החברה לבנק. בכל הנוגע לעסקת המכר עם התובע, צארום הורשע בקבלת דבר במירמה, וברור כי מעל בשליחותו. מכוח אותה ידיעה שהתגבשה אצל הכונס כי הכספים המועברים אליו מיועדים לתשלום עבור המקרקעין, התובע רשאי לתבוע את הבנק והכונס באופן ישיר. הכונס במקרה הנדון הינו במעמד של נאמן. אם הועבר רכוש הנאמנות תוך הפרה של חובת האמון יהיה המקבל במעמד של נאמן קונסטרוקטיבי. בהתאם קובע סעיף 14 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות") כי: "פעולה שנעשתה בהפרת חובת הנאמנות והצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על ההפרה, או שנעשתה ללא תמורה, רשאי בית המשפט לבטלה ועל הצד השלישי יחולו אחריות וחובות כשל נאמן; ידיעה על קיום הנאמנות, אין בה בלבד משום ידיעה על הפרת חובת הנאמנות."

ידיעתו של הכונס אודות שליחותו של צארום הופכת אותו לנאמן לכספו של התובע וכל עוד לא נאמרה המילה האחרונה בקשר לכספו, לא יכל הכונס לעשות שימוש בכספו של התובע לייעוד אחר. לכן הכונס כנאמן שגה כאשר זקף את כספו של התובע על חשבון חובה של החברה, במיוחד לאור הידיעה כי עומדת לצאת אל הפועל עסקת המכר הקודמת עם מלחי. 

עקיבה

התובע זכאי לעקיבה אחר כספו. כל נכס שבא לשלוח עקב השליחות, קניינו של השולח בו הוא קנין של נהנה. אם השלוח מעביר את הנכס לאחר תוך הפרת הנאמנות בו, עומדת לשולח בנוסף לזכויות שחוק השליחות והנאמנות מעניקים לו גם זכות עקיבה. על פי דיני העקיבה עומדת לשולח, שזכותו כנהנה ברכוש הנאמנות ניטלה ממנו, הזכות לעקוב אחר נכס הנאמנות (אהרון ברק, חוק השליחות, כרך ב', 1127 (1996). לתובע זכות קניינית בכספו שהוחזק בנאמנות. כאשר עומדת לאדם זכות קניינית בכסף, תהיה לו זכות לעקיבה אחר כספו ואחר גלגוליו (ע"א 218/57 מקבל הנכסים הרשמי נ' מאיר פ"ד יב 1696, 1704) וזכותו הקניינית נשמרת גם ביחס לתחליפים של כספים אלו. אך כתנאי למימושה בפועל של זכות העקיבה נדרש מן  התובע להוכיח כי הנכס ממנו הוא מבקש להיפרע, הוא אכן גלגולו של הנכס שהוא בעל זכויות קנייניות בו. ככלל נקבע בפסיקה כי התערבבות כספים בכספים אחרים אינה מונעת מהתובע את האפשרות לעקוב אחר הכספים נשוא התביעה (ראו: ד"נ 16/82 פקיד השומה תל-אביב נ' צבי לידור, פ"ד לט(2) 757, 774 ופסק דינו של כב' הנשיא א' גורן בבית המשפט המחוזי בבש"א 20964/03 המשביר לצרכן בע"מ (בפירוק) נ' קנטור (לא פורסם, 13.5.04) והאסמכתאות המובאות שם). ברם, נראה כי בכל זאת נדרש ייחוד פיסי של הכספים שלגביהם מתבקשת זכות העקיבה (ראו: פסק דין אחר של כב' הנשיא גורן בעניין בש"א 10677/03 ריקושט 3000 בע"מ נ' המשביר הישן בע"מ (בפירוק זמני) (לא פורסם, 17.1.05)). לפי נספח כ"ו לתצהירו של הכונס, הכספים היחידים שהופקדו על חשבון החוב בחשבון החברה היו כספי ההסדר. אני סובר כי די בייחוד זה כדי להקנות לתובע זכות עקיבה בכספו. בנוסף, במצב זה של נאמנות כלפי התובע הוטל על הכונס לייחד את כספו של התובע ולהבדילו מכספים אחרים. משלא פעל כאמור ובמידה ומאוחר יותר ערבב את כספו של התובע עם כספים אחרים אני לא סובר כי יוכל להבנות מטענה כי כספים אלו עורבבו ושוב לא ניתן לזהותם. 

 

התביעה התקבלה במלואה.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן