הלוואת משכנתא - הלוואת מדינה - דחיית טענת בנק

חדשות לבקרים מטופל אני בתביעות של בנקים, לרבות הבנק הנתבע, בגין הלוואות מכספי מדינה כאלה ואחרות, כספי משרד השיכון, כספי קרנות עידוד למיניהן וכו' אשר הבנקים הם הצינור להעברתם ולטיפול בהם, כנגד חייבים שלא עומדים בתשלום ההלוואות. טענות ממין אלו נשמעות מפי חייבים, מפעם לפעם, והבנקים, לרבות זה העומד כאן, מתנגדים להם בלהט, ובצדק.

ת"א (שלום ת"א) 38596/08 גייל לובניצקי נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, תק-של 2008(4), 21251 (2008), [18.12.2008, כב' השופט צבי כספי

  
התובעת הגישה תביעתה, ב"סדר דין מקוצר", כנגד הבנק הנתבע [להלן: "הבנק"] לתשלום סכום של הלוואה בסך של -.154,000 ₪ [ קרן; להלן: "ההלוואה" ] אשר אושרה לה כזכאית מטעמו של משרד השיכון באמצעות הבנק ואשר לא נמסרה לה על ידי הבנק למרות שהייתה אמורה להימסר לה וגם נרשמה בגינה הערת אזהרה לרישום משכנתא לטובת הבנק בגין הלוואה זו על הדירה שנרכשה על ידי התובעת כפי הנספחים ב' עד ו' לכתב התביעה [ להלן תיקרא הדירה הנ"ל כ "הדירה" וההסכם שעל פי נרכשה הדירה, נספח א' לכתב התביעה יקרא: "הסכם הרכישה" ]. כנגד התביעה העלה הבנק שלש טענות סף, כל אחת מופרכת יותר מזו שקדמה לה, כפי שיובהר להלן.

 ראשית נטען על ידי הבנק כי התביעה התיישנה. טענה זו מבסס הבנק על תנאיו ומועדיו של הסכם הרכישה, אשר לפיו, כפי טענת הבנק המועד האחרון לביצוע תשלום היה ביום 1.6.2000 ומכאן שהתביעה אשר הוגשה ביום 4.8.08 התיישנה [ סעיפים 3 ו 9 לבקשת הבנק וסעיף 10 לתצהירה של הגב' נטליה זליבאנסקי עובדת הבנק התומך בה ].

נשכח כמובן מהבנק שהוא אינו צד להסכם הרכישה, אין הוא קונה זכויות על פיו ואין לו גם חבויות בגינו.
תביעה מתיישנת תוך 7 שנים מיום היוולדה של עילת התביעה [ סעיפים 2, 5(1) ו 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958; להלן: "חוק ההתיישנות"; ראה: ע"א 3599/04 שמעון יופיטר ואח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נ5 עמ' 423 ]. משמעותו של הביטוי "עילת תביעה" לצורך טענת התיישנות היא: "...כל עובדה, החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואיזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה, נכללת בין 'העובדות המהוות את עילת התובענה'..."[ ע"א 3319/94 יובב פפר נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה ואח' פד"י נא2 עמ' 581 בעמ' 592 - 594; ראה גם ע"א 1650/00, מרדכי זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון ואח', פד"י נז5 עמ' 166 ].

עילת התביעה של התובעת לא נולדה בטרם נולדה זכאותה לקבל את כספי ההלוואה וזו לא קמה לה לפי הסכם הרכישה אלא לפי הסכמיה עם הבנק, הנספחים ב' עד ה' לכתב התביעה וסביר להניח שגם לא היה הבנק מעמיד לה את הכספים המגיעים לה בגין ההלוואה בטרם נרשמה הבטוחה לטובתו, קרי הערת האזהרה על הדירה; זו נרשמה לפי נסח הרשום, נספח ו' לכתב התביעה, רק ביום 5.8.01, היינו שהתביעה הנוכחית הוגשה יום אחד לפני תום תקופת ההתיישנות, אפילו אם אין אני מתחשב בפגרת בתי המשפט [ ראה סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981 ].

 בכל מקרה, ניתן גם לראות ברישומה של הערת האזהרה הודאה בזכותה של התובעת על ידי הבנק, הודאה אשר לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות מאריכה את התקופה כך שהיא נמנית החל ממועד ההודאה [ רע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ. מדינת ישראל (טרם פורסם) ראה אתר "נבו" ]. כך או כך, לא התיישנה התביעה.

טענה שנייה ואין בה כל ממש היא הטענה לפיה אין יריבות בין הבנק לבין התובעת מכך שהכספים שהיה על התובעת לקבל מהבנק הם כספי מדינה שהבנק רק משמש צינור להעברתם. ברור שמקור הכספים וסיבת הזכאות של התובעת לקבלתם, ביחסי התובעת ומדינת ישראל, אינם עניינו של הבנק. ההסכמים נחתמו בין הבנק לבין התובעת וגם הערת האזהרה לא נרשמה לטובת מדינת ישראל אלא לטובת הבנק. הטענה אינה רק מופרכת אלא גם חצופה וגובלת בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

חדשות לבקרים מטופל אני בתביעות של בנקים, לרבות הבנק הנתבע, בגין הלוואות מכספי מדינה כאלה ואחרות, כספי משרד השיכון, כספי קרנות עידוד למיניהן וכו' אשר הבנקים הם הצינור להעברתם ולטיפול בהם, כנגד חייבים שלא עומדים בתשלום ההלוואות. טענות ממין אלו נשמעות מפי חייבים, מפעם לפעם, והבנקים, לרבות זה העומד כאן, מתנגדים להם בלהט, ובצדק. לא ראוי, בלשון המעטה, להביא טענה ממין זו דווקא מטעמו של הבנק, שמעבר לכל דבר ועניין הוא גם גוף בעל מעמד מיוחד ולפחות מעמד "מעין ציבורי".

לדברים אלה יינתן ביטוי בפסיקת ההוצאות, כמו גם לעניין שאר טענות הבנק שלא באו אלא בגדר הטרדה ואחרונה שבהן הטענה לפיה התביעה אינה ראויה להיות נדונה ב"סדר דין מקוצר" הואיל וסכומה אינו קצוב; וכל כך למה, הואיל ולקרן התביעה נוסף סכום ריבית והצמדה והתובעת לא כללה את חישובו של הסכום !!!.

כך ולא אחרת מטעמו של בנק הנסמך לא אחת על "הלכת הילולים" ולמעשה היה זה הבנק הזה עצמו אשר "יצר" את אותה הלכה.

טענת הסף של הבנק נדחות.

הבנק ישא בהוצאות הבקשה, לרבות שכ"ט עו"ד התובעת, בסכום כולל של 5,000₪ ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל וכן הוצאות לאוצר המדינה בסכום של -.2,500 ₪ בצרוף ריבית והצמדה כנ"ל.