בית המשפט העליון קבע כי בנק אשר השתהה במתן הודעה על פיגור בתשלומי ההלוואה מושא המשכון הפר את חובת תום הלב כלפי הממשכן. כן קבע בית המשפט כי אין הבנק רשאי להיתלות בחילופי דברים אפשריים בין קרובי משפחה על מנת לפטור עצמו מקיום החובה המוטלת עליו לפנות בדרישה לפירעון החוב אל מי מהלווים, הערבים או הבעלים של הנכס המשועבד.
בעניין "מזל זיתוני" נדון ערעורו של בנק על פסק דין של בית המשפט המחוזי שקבע כי עליו לפצות ממשכנת בשווי התמורה שנתקבלה ממכירת דירתה במסגרת הליכי מימוש משכנתה.
הממשכנת משכנה דירתה, להבטחת הלוואה שנטלו בנה וכלתה מהבנק לצורך רכישת דירה וצורפה כלווה. לצורך הבטחת ההלוואה נתנו בני הזוג לבנק שתי ערובות נוספות: שעבוד זכויותיהם החוזיות על פי חוזה הרכישה והמחאת זכויותיהם על פי ערבות שקיבלו מהבנק המלווה של פרוייקט הבנייה.
בני הזוג לא עמדו בתשלומי ההלוואה ובעקבות זאת ביטלו את העסקה לרכישת הדירה. בעקבות הביטול הועבר לבנק סכום מתוך תמורת מימוש המשכנתה, לכיסוי חוב ההלוואה, אולם הסכום לא כיסה את מלוא יתרת החוב. הבנק פתח בהליכי מימוש המשכנתה על דירת המשיבה והדירה נמכרה בהליכי ההוצאה לפועל.
בית המשפט העליון מפי כב' השופטת חיות (בהסכמת ההרכב כבוד השופטים נאור וארבל) קבל את הערעור באופן חלקי.
בית המשפט הפך את קביעת בית המשפט קמא, לפיה הבנק השתהה במימוש הדירה וקבע כי משבוטל הסכם המכר של דירת בני הזוג ללא ידיעת הבנק וללא הסכמתו, נשמטו מידי הבנק שתיים מן הבטוחות שקיבל לפרעון ההלוואה, המשכון על זכויותיהם החוזיות של בני הזוג והמחאת זכויותיהם של בני הזוג מתוקף הערבות הבנקאית.
כמו כן לבנק לא היתה כל יכולת השפעה או עמדת מיקוח לעניין מימושה של דירת בני הזוג, שכן לטובת הבנק המלַווה היתה רשומה משכנתה על המקרקעין שבהם נבנתה הדירה, כך שמלכתחילה לא היתה לבנק ביחסיו עם הבנק המלווה עמדת מיקוח ממשית או יכולת השפעה בכל הנוגע למימושה של הדירה. יתרה מכך, המשכון שניתן לבנק על הזכויות החוזיות של בני הזוג בדירה לא היה בו בכל מקרה כדי לגבור על המשכנתה שניתנה לבנק המְלַווה על מקרקעי הפרוייקט כולו.
עוד מוסיף בית המשפט וקובע כי גם מתוך חומר הראיות שהוצג עולה כי למרות מאמצים נמשכים שנעשו לצורך מכירת הדירה לאורך כל התקופה מאז הסכם הביטול, התעוררו בעניין זה קשיים אמיתיים.
מדברים אלו עולה כי לא ניתן לייחס לבנק השתהות בלתי מוצדקת במימוש הדירה.
בית המשפט מוסיף וקובע כי יש מקום לייחס לבנק הפרה של החובה לנהוג כלפי הממשכנת בתום לב ובדרך מקובלת במימוש זכויותיו על פי הסכם ההלוואה. הממשכנת הפכה ללווה על פי הסכם הטלת השעבוד על הדירה שבבעלותה. למרות זאת לא מצא הבנק לנכון לפנות אליה בכל הנוגע לפיגור שחל מצד בני הזוג בתשלומי ההלוואה ועל כך שבדעתו לגבות מידיה, לרבות בדרך של מימוש השעבוד על דירתה, את החוב שבפיגור ואת ריבית הפיגורים הנצברת בחשבון ההלוואה. בית המשפט קובע כי אין הבנק רשאי להיתלות בחילופי דברים אפשריים בין קרובי משפחה על מנת לפטור עצמו מקיום החובה המוטלת עליו לפנות בדרישה לפירעון החוב אל מי מהלווים, הערבים או הבעלים של נכס המשועבד לטובת הבנק.
בית המשפט ממשיך ובוחן את תוצאותיה של הפרה זו וקובע כי נוכח המסקנה אליה הגיע לפיה הפרת חובת תום הלב מצד הבנק מתמצית בכך שלא פנה אל הממשכנת בדרישה כלשהי לתשלום מייד עם הוודע לו על ביטול הסכם רכישת הדירה, צריך הפיצוי המגיע בנסיבות העניין להיגזר מן הנזק שנגרם לממשכנת עקב אותה הפרה.
בית המשפט קובע כי אילו העמיד המערער את הממשכנת על הסיכון שהיא נוטלת על עצמה בהמתנה למימוש דירת בני הזוג היתה הממשכנת שוקלת את האפשרות להמשיך ולפרוע את תשלומי ההלוואה השוטפים כסדרם עד לאותו מימוש, על מנת למנוע הצטברות ריבית פיגורים ותפיחת החוב ולפיכך יש להעמיד את הנזק שנגרם לממשכנת על ההפרש שבין סכומי חוב ההלוואה שבפיגור, הכוללים ריבית פיגורים בגין התקופה מהמועד בו נודע לבנק על הסכם הביטול עד למועד פנייתו הראשונה אל הממשכנת לבין סכומי ההחזר השוטפים של ההלוואה באותה תקופה על פי לוח הסילוקין.