שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

הפרת חובת הסודיות ופגיעה בפרטיות

08.11.2006
 

תא 015513/01 משולם אושרי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף קרית אתא ואח', בית משפט השלום חיפה, כב' השופט ש. שר, ניתן ב- 26/10/2006 

עסקינן בתביעה משנת 2001 מטעם לקוח (להלן: "התובע"), כנגד בנק לאומי לישראל בע"מ, וכן כנגד כנגד פקיד  הבנק. התובענה דנן הוגשה בהמשך לתביעה אשר הוגשה מטעם.

הלקוח טען כי פקיד הבנק הפר חובת הסודיות של בנק ללקוח, ועל כן התרשל תוך שהוא גורם לנזק חמור לתובע, פגיעה אשר הביאה סופו של דבר, לסכסוך משפחתי ונזקים כבדים בעקבותיו, לרבות ביטול מתן דירה במתנה.   

לגרסת התובע ושני דודיו מצד אביו (מר מלכיאל משולם ומר יהודה משולם, להלן: "הדודים"), נתבע  2  "יזם פגישה עם הדודים במסעדה שנוהלה על ידי הדוד יהודה משולם בקרית אתא ושם סיפר להם כי התובע מצוי ביתרות חובה גבוהות והוא לקוח בעייתי וכי הבנק מחפש אותו". עקב זאת, סיפר הדוד מלכיאל לאחיו, אביו של התובע, את אשר סיפר להם פקיד הבנק, דבר אשר הביא לסכסוך קשה בין התובע לאביו במסגרתו אף סולק מבית הוריו ונשללה ממנו דירה שהובטחה לו מצד אביו.  

מאידך, לגרסת הנתבע 2, אותה מסר ליחידה לפניות הציבור- בנק ישראל, ואף העידה בפני בית המשפט, לא קיים פגישה עם הדודים, אלא ראה בדרכו מהעבודה את יהודה משולם ושאלו באם התובע נמצא בארץ או בחו"ל, ובקשו כי ימסור לתובע ליצור קשר עם.  לפיכך, אין מחלוקת לעניין עצם השיחה שנתקיימה בין הצדדים אלא באשר לשאלה המהותית, היא אם אכן ביצע פקיד הבנק עבירה כלפי התובע בעוברו על חובת הסודיות כלפי הלקוח, והאם העביר פקיד הבנק מידע שהצגתו פוגעת בהגנת הפרטיות של התובע.  

המחלוקת המשפטית שנותרה בסוגיה דנן, היא האם עצם פניית פקיד הבנק למר יהודה משולם, בבקשה למסור לתובע כי יגיע לבנק, מהווה הפרת חובת סודיות ופגיעה בפרטיות התובע מצד מצד פקיד הבנק. בע"מ 3542/04 - פלוני נ' פלונית ואח' . תק-על 2005(2), 3382, כבוד השופטת א' פרוקצ'יה מתייחסת ליחס שבין זכותו של אדם לפרטיות ובין האפשרות לנגיסה בזכות זאת בתנאים המתאימים:

"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 7 את זכות היסוד של האדם לפרטיות וצנעת הפרט. סק(א) קובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". סק(ד) קובע כי "אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו, או ברשומותיו". חוק ההגנה על הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע את תוכנה המפורט של זכות ההגנה על הפרטיות בקובעו כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו" (סעיף 1) ובהגדירו שורה של מצבים המהווים פגיעה בפרטיות (סעיף 2). בין מצבים אלה מנויים "הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם (סק(7)); "הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע" (סק(8)); וכן "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר שלא למטרה שלשמה נמסרה" (סק (9))."

ובהמשך:

"ההגנה על הפרטיות, חרף היותה זכות חוקתית מוכרת, איננה ערך מוחלט. (רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פד"י מז(5) 764; ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, עמ' 361; ע"א 1211/96 כהן נ' נשיונל קונסטלנס, פד"י נב(1) 481; בג"צ 3816/90 גילת נ' שר המשטרה, פד"י מה(3) 414, 423). עוד בטרם חוקק חוק היסוד, הוכרה הזכות לפרטיות במשפט ששולבה בהכרה כי כדי לתחום את מרחב התפרשותה יש לשקללה כנגד ערכים חשובים אחרים לצורך מציאת נקודת האיזון הראויה. רעיון זה עולה גם מפיסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק היסוד, על פיה ניתן לפגוע בזכות היסוד בתנאי שהפגיעה מתיישבת עם ערכיה של מדינת ישראל, נועדה לתכלית ראויה, ונעשית במידה שאינה עולה על הנדרש. העקרון הטמון בפיסקת ההגבלה מקרין על דרכי האיזון בין הזכות לפרטיות לערכים הנוגדים לאחר חקיקתו של חוק היסוד, ועיקריו קנו להם שביתה בהלכה הפסוקה גם קודם לחקיקתו."

במקרה דנן, מתוך בחינת טענות הצדדים, מבכר בית המשפט  את הטענה לפיה פעל פקיד הבנק בתום לב עת פנה למר יהודה משולם באקראי, בדרכו לביתו לאחר שעות העבודה, מתוך רצון לאתר את התובע בטרם ינקוט הבנק בהליכים משפטיים נגדו לגביית החוב.  זאת מאחר ולא נתגלעה ולא הוכחה כל סיבה מצד פקיד הבנק לפעול כנגד התובע מתוך רצון להרע לו.  כמו כן, עולה מדברים אלה כי תכלית הפניה למר יהודה משולם הייתה ראויה, ועל מנת להביא את הבעיות שבחשבונו לידי פתרון, זאת שכן לא הובאה כל ראיה לסתור.

בנוסף ישאל בית המשפט האם עונה הפניה שלעיל על דרישת המידתיות. בהתחשב בכך שלא נסתרה גרסת פקיד הבנק באשר לקרות האירוע לאחר שעות העבודה, ובדרכו לביתו, וכן לא נסתרה טענתו לפיה לא ישב ממושכות אלא מסר המסר והמשיך בדרכו, נראה כי אכן פעל פקיד הבנק במידתיות.

לסיכום מחלוקת זאת, אומר כי אף אין לצפות מפקיד בנק סביר בנסיבות העניין, ולאור העובדה כי לקוח הבנק אינו השיב לפניות חוזרות ונשנות אם בדואר ואם בטלפון ונמנע מהגעה לסניף הבנק להסדרת חוב, יצפה שניסיונו לאתר הלקוח באמצעות הפניית שאלה לדודו, אשר אף היה נוכח במעמד פתיחת החשבון ומכאן מודע לקיומו, יעביר המידע לאביו של לקוח אשר אף הוא במידת סבירות רבה הכיר קיום החשבון בשל הדיוור המאסיבי לבית הוריו של הלקוח, יגרום סופו של יום לפגיעה כה קרדינלית ביציבות המשפחה ויביא למריבה תוך משפחתית ופגיעה נזיקית כלשהי בתובע. 


   

בתי המשפט

 

בית משפט השלום חיפה

א  015513/01

 

בפני:

כב' השופט ש. שר

 

תאריך:

26/10/2006

 

 

 

 

 

בעניין:

משולם אושרי

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

אהוד כספי

תובע

 

- נ ג ד -

 

 

1. בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף קרית     אתא

2. גרשון יהודה

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

יעקב סולומון

ליפשיץ ושות'

נתבע

 

פסק דין

פתח דבר

עסקינן בתביעה משנת 2001 מטעם לקוח, הוא מר משולם אושרי (להלן: "התובע"), כנגד בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "נתבע 1"), וכן כנגד כנגד פקיד  הבנק, מר גרשון יהודה (להלן: "נתבע 2"). התובענה דנן הוגשה בהמשך לתביעה אשר הוגשה מטעם הבנק (נתבע 1 בענייננו) כנגד מר משולם אושרי (התובע בענייננו), ואשר התנהלה בין הצדדים בבימ"ש השלום בחיפה בפני כב' השופט יעקב וגנר בת.א. 10387/97, באשר ליתרת חוב בחשבונו. במסגרת ההליך דאז, הועלתה מטעם הנתבע (בהליך הקודם) טענת קיזוז אשר נדחתה, שכן כדברי כב' השופט וגנר בפסקה השלישית לפסק הדין: "..הוגשה תביעה וטרם נתגבש הנזק, אם בכלל, ולכן לא יכול הנתבע "לקזז" את סכום נזקו מהחוב לבנק", וכעת עומדת זו בפני.

עילות התביעה אשר עומדות בפני בתיק זה שתיים הן וכדלקמן:  

האחת, כי הבנק התרשל שכן לא פעל על פי הוראות התובע באופן שלתובע נגרם נזק רב עקב גידול יתרת החובה בשל חיובי ריבית גדולים מול תשואה אפסית כמעט של תכניות החסכון (סעיף 6 לכתב התביעה). מילים אחרות, טוען התובע, כי אילו היה הבנק פועל על פי הוראת התובע בכתב אשר נתנה לטענתו ביום 1.9.04 , לשבירת 4 תכניות החסכון והעברתן לחשבון העו"ש לסילוק יתרת החובה, הרי שלא הייתה יתרת חובה כי אם יתרת זכות בחשבון בשנת 95, ותביעת הבנק הייתה מתייתרת.

העילה האחרת, היא כי נתבע 2 הפר חובת הסודיות של בנק ללקוח, ועל כן התרשל תוך שהוא גורם לנזק חמור לתובע (סעיף 16 לכתב התביעה), פגיעה אשר הביאה סופו של דבר, לסכסוך משפחתי ונזקים כבדים בעקבותיו, לרבות ביטול מתן דירה במתנה. כמו כן לטענת התובע, אף "נתבע 1 חב באחריות שילוחית מלאה לכל פעולותיו של נתבע 2 בהיותו עובד הבנק ושלוחו" (סעיף 17 לכתב התביעה).

באשר לסוגיה הראשונה, היא טענת התרשלות הבנק בשל אי ביצוע הוראת קיזוז בחשבונו של התובע באמצעות תכניות חסכון בחשבונו, והנזק שלכאורה נגרם בשל התקיימות ההליך בת.א. 10387/97, אומר כי מאחר והראיה היחידה שהוצגה בפני לקיומה של יתרת זכות בחשבון  התובע, בהתאם להוראת כב' השופט וגנר, לא הוצגה בפני בשלב הבאת הראיות אלא אך ורק בצירוף לסיכומי התובע, הרי שאין בידי בית המשפט לקבלה. לפיכך טענה זו משוללת בסיס ראייתי ומאחר והתובע אינו עומד בנטל ההוכחה הרי שדין עילה זו להידחות.

על כן כל שנותר הוא לבחון שאלת הסודיות והנזק אם נגרם, אם לאו.

המישור העובדתי

לגרסת התובע ושני דודיו מצד אביו (מר מלכיאל משולם ומר יהודה משולם, להלן: "הדודים"), נתבע  2  "יזם פגישה עם הדודים במסעדה שנוהלה על ידי הדוד יהודה משולם בקרית אתא ושם סיפר להם כי התובע מצוי ביתרות חובה גבוהות והוא לקוח בעייתי וכי הבנק מחפש אותו" (סעיף 7 לסיכומי התובע). עקב זאת, סיפר הדוד מלכיאל לאחיו, אביו של התובע, את אשר סיפר להם נתבע 2, דבר אשר הביא לסכסוך קשה בין התובע לאביו במסגרתו אף סולק מבית הוריו ונשללה ממנו דירה שהובטחה לו מצד אביו.  

מאידך, לגרסת הנתבע 2, אותה מסר ליחידה לפניות הציבור- בנק ישראל, ואף העידה בפני בית המשפט, לא קיים פגישה עם הדודים, אלא ראה בדרכו מהעבודה את יהודה משולם ושאלו באם התובע נמצא בארץ או בחו"ל, ובקשו כי ימסור לתובע ליצור קשר עם הבנק (סעיף 22.2 לסימומי הנתבעים).  לפיכך, אין מחלוקת לעניין עצם השיחה שנתקיימה בין הצדדים אלא באשר לשאלה המהותית, היא אם אכן ביצע נתבע 2 עבירה כלפי התובע בעוברו על חובת הסודיות כלפי הלקוח, והאם העביר נתבע 2 מידע שהצגתו פוגעת בהגנת הפרטיות של התובע.

לאחר קבלת התלונה מצד התובע, וכן תגובת נתבע 2 לבנק ישראל, קובע הבנק בתשובתו לתובע מיום 13.11.96:

"אתה באת לסניף בלווית לקוח ותיק, מר משולם יהודה, שביקש להמליץ בפני פקיד הבנק לפתוח לך, כקרוב משפחה, חשבון בבנק. כעבור תקופה מסויימת החלו להיווצר בעיות בחשבונך, חשבון שבגינו נשלחו לך מכתבים ובוצעו שיחות טלפון ללא מענה.

פקיד הבנק אשר פתח את החשבון פגש, בעת שהיה בדרכו לבית, את מר משולם יהודה, קרובך אשר המליץ בפניו לפתוח עבורך את החשבון, וביקש ממנו למסור לך ליצור קשר עם הסניף ולא יותר.

בנסיבות שתוארו לעיל אין אנו סבורים כי יש בכך הפרה של סודיות בנקאית."

בסעיף 23 לסיכומי התובע, טוען הנ"ל כי "די בהוכחת עצם העברת האינפורמציה הסודית לצורך הוכחת עילת התביעה בתביעתו של התובע נגד הבנק." אם כן, מכיר התובע בחובתו לעמוד בנטל ההוכחה בדבר העברת "אינפורמציה" מפקיד הבנק כלפי חוץ. אלא מאי? מבחינת כל חומר הראיות לרבות תצהיר התובע ותצהירי דודיו, מתקשה בית המשפט לומר כי עמד התובע בנטל זה. בפני בית המשפט עומדות שתי גרסאות נוגדות, ועוד בטרם אתייחס לפן המשפטי אומר כי מקריאת כל חומר הראיות בתיק, נראה כי לא הוכחה העברת "אינפורמציה" כאמור פרט לעצם הבקשה ליידע את התובע לסור לבנק, עליה לא חולק כאמור נתבע 2.  

אוסיף ואומר, כי בית המשפט רואה באי הבאת גרסת האב, מר דניאל משולם (להלן: "האב") ואי העדתו בפני בית המשפט, מרכיב מרכזי אשר יכול היה בנקל להטות את הכף לטובת התובע, כמי שלוקח חלק מרכזי בתובענה דנן ורלוונטי לצורך בירור האמת. טענה כי  התובע ביקש מאביו ליתן תצהיר, נענתה בסירוב מצד האב, אינה מספקת, זאת אף בשל האמור בסיפא של סעיף 34 לסיכומי התובע וסעיף 36 לתצהירו:

"התובע ביקש מאביו ליתן תצהיר, אך הוא סרב ואמר כי אם יוזמן על ידי בית המשפט יאמר את האמת."

אמת המידה להחלת ההנחה לפיה הימנעות מהעדת עד, אין בה כדי לערער את גרסתו של בעל דין, עליה להיבחן בנסיבותיו של המקרה (כב' השופט עציוני בע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פד"י ל"א(2) 737, 743). בנסיבות המקרה דנן, ולאור העובדה כי נראה שהסכסוך בין האב ולבין התובע דעך עוד במועד חתונת התובע, כפי שעולה מעמ' 17 לפרוטוקול: "לא דיברנו תקופה מאוד ארוכה, עד החתונה. ואני התחתנתי ללא ידיעתו ואחר כך עשינו מסיבת חתונה שהוא יחשוב שזאת הייתה החתונה.", הרי שסביר בעיני בית המשפט כי אי העדת האב נגועה בחוסר תום לב התובע, והעדרה פוגם בתביעתו.

המישור המשפטי

כפי שבואר לעיל, המחלוקת המשפטית שנותרה בסוגיה דנן, היא האם עצם פניית נתבע 2 למר יהודה משולם, בבקשה למסור לתובע כי יגיע לבנק, מהווה הפרת חובת סודיות ופגיעה בפרטיות התובע מצד מצד נתבע 2. בע"מ 3542/04 - פלוני נ' פלונית ואח' . תק-על 2005(2), 3382, כבוד השופטת א' פרוקצ'יה מתייחסת ליחס שבין זכותו של אדם לפרטיות ובין האפשרות לנגיסה בזכות זאת בתנאים המתאימים:

"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 7 את זכות היסוד של האדם לפרטיות וצנעת הפרט. סק(א) קובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". סק(ד) קובע כי "אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו, או ברשומותיו". חוק ההגנה על הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע את תוכנה המפורט של זכות ההגנה על הפרטיות בקובעו כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו" (סעיף 1) ובהגדירו שורה של מצבים המהווים פגיעה בפרטיות (סעיף 2). בין מצבים אלה מנויים "הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם (סק(7)); "הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע" (סק(8)); וכן "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר שלא למטרה שלשמה נמסרה" (סק (9))."

ובהמשך:

"ההגנה על הפרטיות, חרף היותה זכות חוקתית מוכרת, איננה ערך מוחלט. (רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פד"י מז(5) 764; ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, עמ' 361; ע"א 1211/96 כהן נ' נשיונל קונסטלנס, פד"י נב(1) 481; בג"צ 3816/90 גילת נ' שר המשטרה, פד"י מה(3) 414, 423). עוד בטרם חוקק חוק היסוד, הוכרה הזכות לפרטיות במשפט ששולבה בהכרה כי כדי לתחום את מרחב התפרשותה יש לשקללה כנגד ערכים חשובים אחרים לצורך מציאת נקודת האיזון הראויה. רעיון זה עולה גם מפיסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק היסוד, על פיה ניתן לפגוע בזכות היסוד בתנאי שהפגיעה מתיישבת עם ערכיה של מדינת ישראל, נועדה לתכלית ראויה, ונעשית במידה שאינה עולה על הנדרש. העקרון הטמון בפיסקת ההגבלה מקרין על דרכי האיזון בין הזכות לפרטיות לערכים הנוגדים לאחר חקיקתו של חוק היסוד, ועיקריו קנו להם שביתה בהלכה הפסוקה גם קודם לחקיקתו."

במקרה דנן, מתוך בחינת טענות הצדדים, מבכר בית המשפט  את הטענה לפיה פעל נתבע 2 בתום לב עת פנה למר יהודה משולם באקראי, בדרכו לביתו לאחר שעות העבודה, מתוך רצון לאתר את התובע בטרם ינקוט הבנק בהליכים משפטיים נגדו לגביית החוב.  זאת מאחר ולא נתגלעה ולא הוכחה כל סיבה מצד נתבע 2 לפעול כנגד התובע מתוך רצון להרע לו.  כמו כן, עולה מדברים אלה כי תכלית הפניה למר יהודה משולם הייתה ראויה, ועל מנת להביא את הבעיות שבחשבונו לידי פתרון, זאת שכן לא הובאה כל ראיה לסתור.

בנוסף ישאל בית המשפט האם עונה הפניה שלעיל על דרישת המידתיות. בהתחשב בכך שלא נסתרה גרסת נתבע 2 באשר לקרות האירוע לאחר שעות העבודה, ובדרכו לביתו, וכן לא נסתרה טענתו לפיה לא ישב ממושכות אלא מסר המסר והמשיך בדרכו (עמ' 23 לפרוטוקול), נראה כי אכן פעל נתבע 2 במידתיות.

לסיכום מחלוקת זאת, אומר כי אף אין לצפות מפקיד בנק סביר בנסיבות העניין, ולאור העובדה כי לקוח הבנק אינו השיב לפניות חוזרות ונשנות אם בדואר ואם בטלפון ונמנע מהגעה לסניף הבנק להסדרת חוב, יצפה שניסיונו לאתר הלקוח באמצעות הפניית שאלה לדודו, אשר אף היה נוכח במעמד פתיחת החשבון ומכאן מודע לקיומו, יעביר המידע לאביו של לקוח אשר אף הוא במידת סבירות רבה הכיר קיום החשבון בשל הדיוור המאסיבי לבית הוריו של הלקוח (טענה אשר היפוכה לא הוכח מצד התובע), יגרום סופו של יום לפגיעה כה קרדינלית ביציבות המשפחה ויביא למריבה תוך משפחתית ופגיעה נזיקית כלשהי בתובע.

סוף דבר

אינני נדרש לטענת עצם הוכחת הנזק, או הקשר הסיבתי שבין העברת המסר מצד נתבע 2 למר יהודה גרשון וקרות הנזק האמור. זאת, מאחר ודי בתשתית אשר תוארה לעיל על מנת להביא לדחיית התביעה.

עוד אוסיף ואומר, לצערי התרשמתי כי התובע ניסה להלביש לתוך תובענה זו, את מערכת יחסיו עם אביו מבלי שיהיה לכך כל קשר, אלא כסיכסוך משפחתי אשר היה מתרחש בגין נסיבות תוך משפחתיות וללא שלבנק יהא כל קשר לכך.

התביעה נדחית.

אני סבור כי בנסיבות העניין, יש לחייב את התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד אותם אני מעמיד בסך כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. 

סכום זה ישולם כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית תוך 21 יום מהיום שאם לא כן הפרשי הצמדה וריביתי יחולו עד התשלום בפועל.

 

המזכירות תעביר את העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתנה היום ד' בחשון, תשס"ז (26 באוקטובר 2006) בהעדר הצדדים.

                                                                               

ש. שר, שופט

שם הקלדנית: נורית א.

 

 

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן