שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

חיסיון דוח ביקורת פנימית - מסמכים שהוכנו לצורך מו"מ

28.06.2006

בית המשפט התיר לגילוי רק את החלק אשר שם לו למטרה לבחון את תקינות פעולת הבנק ועובדיו על רקע הפרשה הנוגעת למשיב. הוא עוסק בבחינה כללית של התנהלות הבנק לצורך הפקת לקחים מערכתיים. יש להניח כי גם אם חלק זה נוצר על רקע המחלוקת שנתגלעה בין הבנק לבין המשיב, המניע לעריכתו נועד לבחינה כללית של אופן תפקודו של הבנק, כאשר המחלוקת והליך המשא ומתן לפשרה מצויים אך ברקע העניין ולא במוקדו.

 

רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי,  בבית המשפט העליון, כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

 

מסמכים הוכנו על ידי צד למחלוקת לצורך ניהול משא ומתן לשם השגת פשרה בין הצדדים. המשא ומתן נכשל והמחלוקת הגיעה להכרעה שיפוטית. האם חוסים מסמכים אלה בחיסיון ראייתי במשפט? זו השאלה העומדת להכרעה.

  

בנק דיסקונט לישראל (להלן: המבקש) ניהל עבור המשיב מספר חשבונות, במסגרתם בוצעה פעילות השקעה באופציות מעו"ף. בינואר 2001 נפגש המשיב עם מנהלי הסניף בו נוהלו חשבונותיו, והעלה בפניהם לראשונה טענות ביחס לדרך התנהלות הבנק בפעילות זו, אשר הסבה לו, לטענתו, נזקים כספיים כבדים. ביום 25.1.01 שלח המשיב אל המבקש מכתב התראה ובו תבע פיצוי בסכום של 24 מליון ש"ח בגין הנזקים האמורים, תוך שהתריע כי אי היענות לפנייתו תגרור נקיטת צעדים משפטיים מצידו. בעקבות כך, הועברה הסוגיה לטיפולה של המחלקה המשפטית בבנק, וזו ביקשה חוות דעת

 

 

 

 

 

 

מאגף הביקורת של הבנק ביחס לטענותיו של המשיב. אגף הביקורת פרסם את ממצאיו בדו"ח (להלן: דו"ח הביקורת) אשר לו שני חלקים: החלק הראשון נושא תאריך 20.2.01 והחלק השני מיום 27.2.01. במקביל להכנת דו"ח הביקורת, ואף לאחר השלמתו, ניהלו הצדדים משא ומתן לצורך יישוב המחלוקת ביניהם מחוץ לכתלי בית המשפט. בעקבות כך, נחתם ביום 21.3.01 הסדר פשרה ביניהם. במסגרת הסדר זה, חזר בו המשיב מכל טענותיו כנגד הבנק, וזאת כנגד הסכמת הבנק להחזיר לו עמלות בסך מיליון ₪ שנגבו ממנו תוך כדי פעילות ההשקעה באופציות המעו"ף. מאוחר יותר, וחרף הסדר הפשרה שנחתם בין הצדדים, הגיש המשיב תביעה משפטית כנגד הבנק לתשלום פיצויים בסך 26 מליון ש"ח בגין נזקיו הנטענים. אגב ניהול התביעה, קוימו הליכי גילוי מסמכים ותשובות לשאלונים, ובמהלכם גילה הבנק למשיב אודות קיומו של דו"ח הביקורת. עם זאת, הבנק סירב לאפשר למשיב לעיין בדו"ח הביקורת בטענה כי חל עליו חיסיון ראייתי, בהיותו מסמך שהכנתו נעשתה לקראת ההליכים המשפטיים שהיו צפויים בין הצדדים. נוכח סירובו של המבקש להציג את הדו"ח לעיון, פנה המשיב לרשם בית המשפט המחוזי בתל אביב כי יורה למבקש להעמיד את דו"ח הביקורת לעיונו.

 

 דיני חסיונות - המסגרת הנורמטיבית

 

המשפט עומד על גילוי האמת ועשיית צדק, ודיני הראיות נועדו לשרת תכלית זו [א' ברק "על משפט, שיפוט וצדק", משפטים כ"ז (תשנ"ו) 5]. גילוי האמת במשפט משרת את אינטרס הפרט המתדיין להביא את צדקתו לאור. בה בעת, הוא משרת אינטרס ציבורי כללי, להבטיח חיי חברה תקינים וצודקים [רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פד"י מט(4) 54, 61. להלן: פרשת אזולאי]. הגשמת עיקרון גילוי האמת ועשיית צדק מחייבת יישומו של עיקרון הגילוי והחשיפה של כל חומר, מסמכים ונתונים הצריכים לעניין העומד במחלוקת. לפיכך, ערך גילוי האמת ועיקרון הגילוי והחשיפה של חומר רלבנטי הנדרש לצורך כך הם הכלל במשפט. כך, דרך כלל מותר להזמין כל אדם ליתן עדות קבילה השייכת לעניין [סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971] וחובה על בעל הדין להמציא כל מסמך רלבנטי לעניין שברשותו, וכל פרט שבידיעתו העשוי לשרת את גילוי האמת [תקנות 105 עד 118 לתקנות סדר הדין האזרחי בעניין גילוי ועיון במסמכים ושאלונים]. גילוי האמת הוא ערך מהותי במחלוקת בין פרטים. הוא ערך מרכזי גם במישור הציבורי, בהתנהלותה התקינה של החברה ובפעילות ראויה של השלטון, המותנים בקיום גילוי ושקיפות של מידע ונתונים, שהם חיוניים לביקורת אפקטיבית על מעשי המינהל. זוהי נקודת המוצא העומדת בבסיסו של חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 [ז' סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש"ס) 11-14].

 

חרף עוצמתו של ערך גילוי האמת בהליך השיפוטי, אין הוא ערך מוחלט. לצדו עומדים ערכים ואינטרסים נוגדים שהמשפט מייחס להם משקל. על ערכים נוגדים אלה, נימנים ערכים שנועדו להגן על זכויות שונות של הפרט, ובעיקר, הגנה על האוטונומיה האישית שלו בהקשרים שונים. נימנים עליהם גם ערכים שנועדו להגן על עניין חברתי כללי כגון אינטרס המדינה בתחומים שונים, או אינטרס ציבורי חשוב אחר. ההתנגשות בין ערך גילוי האמת לבין ערך נוגד אחר - מולידה את נקודת האיזון בין הערכים. נקודת איזון זו נועדה ליצור שיווי משקל ראוי בין הערכים המתמודדים, ולהביא לסינתיזה הרמונית שהיא חיונית לחיי חברה תקינים וליחס ראוי בין השלטון לפרט, ובין הפרטים בינם לבין עצמם. התנגשות ערכית זו הביאה את המשפט להכרה בקיומם של חסיונות ראייתיים, המונעים במצבים מסוימים גילוי ראייה קבילה ורלבנטית בהליך שיפוטי, גם במקום שגילויה אילו הותר, היה עשוי לקדם את גילוי האמת.

 

החסיונות הראייתיים נחלקים לשני סוגים: חסיונות סטטוטוריים בפקודת הראיות, אשר הסדירו את טיבם של החסיונות ואת הכללים להחלתם; בצידם, מוכרים חסיונות הילכתיים, פרי פיתוח של ההלכה הפסוקה, אשר נקבעו לצורך השגת תכליות חשובות שונות, תוך הסדרת הדרכים והתנאים להחלתם. מבין החסיונות הסטטוטוריים, נזכיר את החסיונות הקשורים באינטרס המדינה או אינטרס ציבורי אחר [סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות]; מבין החסיונות ההילכתיים, נצביע על החיסיון העיתונאי, שטיבו ותנאי החלתו הוסדרו בב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פד"י מא(2) 337 (להלן: פרשת ציטרין).

 

גם בהחלת החסיונות, בין הסטטוטוריים בין ההילכתיים, נקודת המוצא היא כי יש לתת בכורה לערך גילוי האמת, ולהחיל את החיסיון בבחינת חריג, שתחום התפרשותו מצומצם ככל האפשר [נ' זלצמן "'אמת עובדתית' ו'אמת משפטית' - מניעת מידע מבית המשפט לשם הגנה על ערכים חברתיים", עיוני משפט כד (תשס"א) 263, 265]. עצם ההכרה בקיומו של חיסיון בעל אופי כזה או אחר מותנית בקיומו של ערך בעל משקל המצדיק גריעה מחובת הגילוי [רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת - סוכנות לביטוח, פד"י נה(3) 661, 664]. אולם, גם משהוכר הצורך בהחלת חיסיון בתחום מסוים, היקפו על פי רוב מוגבל ויחסי. להוציא מספר חסיונות סטטוטוריים בעלי אופי מוחלט, מרבית החסיונות הסטטוטוריים וההילכתיים הינם יחסיים, פרי שקלול ערכי במישור העקרוני ולצורכי ההחלה הקונקרטית לנסיבות מקרה נתון. כך, למשל, החסיונות הסטטוטוריים לטובת המדינה ולטובת הציבור בפקודת הראיות מותנים בשאלה האם "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה" [השווה בש"פ 4857/05 טלי פחימה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 479]. באותה מידה, החיסיון ההילכתי העיתונאי הוא יחסי, ורשאי בית המשפט לחרוג ממנו בהינתן שיקולי רלבנטיות, וחיוניות גילויו של המידע לעשיית צדק בנושא מהותי (פסקה 15 לפסק דינו של הנשיא שמגר בפרשת ציטרין). אופיים של החסיונות משתקף בהערכה היחסית הנעשית בין הנזק לתועלת העשויים לצמוח מגילוי הראייה לקידום ערך חברתי כללי או אינטרס מוכר של הפרט, מול חשיבות גילוייה של האמת לעשיית משפט צדק [ש' נתניהו "על התפתחויות בסוגיית החסיונות המקצועיים", ספר זוסמן (תשמ"ד) 297, 298].

 

מסמכים שהוכנו על ידי צד למחלוקת לצורך הליך המיועד לפתרון הסכסוך מחוץ לבית המשפט אינם נכנסים בגדר אחד החסיונות הסטטוטוריים המעוגנים כיום בחוק החרות. יש לבחון האם הם מוגנים על ידי חיסיון הילכתי מוכר, או שמא הם ראויים להגנה, כנגזרת טבעית מחיסיון כזה.

 

הרשם קבע בהחלטתו כי "המטרה הדומיננטית של הכנת המסמך היתה בדיקת פעולות הבנק לצרכים עצמיים וכן לצורך המו"מ שהתנהל עם הלקוח". בית המשפט המחוזי אימץ את החלטת הרשם וקבע בהחלטתו כי המטרה הדומיננטית להכנת דו"ח הביקורת בבנק היתה קיומו של משא ומתן ליישוב המחלוקת עם המשיב. יש להוסיף, כי בסופו של דבר הליך פשרה התקיים ונסתיים בהסדר מוסכם בין הצדדים. על רקע קביעות אלה, שהן מקובלות עלי, בדקתי את תוכנו של דו"ח הביקורת שהוכן בבנק שהוצג לעיוני במעמד צד אחד. בדיקתי העלתה כי הדו"ח מורכב משני חלקים. האחד - מיום 20/2/01, הכולל התייחסות מפורטת של הבנק לטיעוניו של המשיב כלפיו. השני -מיום 27/2/01, מהווה פירוט הפקת לקחים של הבנק מהאירועים הקשורים במשיב. אופיו של דו"ח הביקורת על שני חלקיו מצריך פיצול באשר לתחולת החיסיון, באופן הבא:

 

חלקו הראשון של הדו"ח חוסה בצל חיסיון המתייחס לחומר הכנה לקראת משא ומתן לפשרה. הוא נועד לסייע לבנק בגיבוש עמדה מושכלת לקראת יישובה של המחלוקת בין הצדדים, ואין להניח כי היה נוצר גם אלמלא נתגלעה המחלוקת ביניהם. חיובו של הבנק לגלות חלק זה של הדו"ח פוגע בציפייתו הלגיטימית להותיר לו חירות פעולה להכין חומר שיסייע לו בגיבוש עמדתו במשא ומתן הצפוי עם המשיב. חיוב כזה עלול להרתיע צדדים אחרים למחלוקת מלפנות לערוצים חלופיים ליישוב מחלוקות, ומלעשות שימוש רציני ויעיל בהליכים חלופיים כאלה.

 

לעומת זאת, חלקו השני של הדו"ח אינו חוסה בצל החיסיון הנוגע לחומר הכנה בשל אופיו, תכליתו ונסיבות עריכתו. חלק זה שם לו למטרה לבחון את תקינות פעולת הבנק ועובדיו על רקע הפרשה הנוגעת למשיב. הוא עוסק בבחינה כללית של התנהלות הבנק לצורך הפקת לקחים מערכתיים. יש להניח כי גם אם חלק זה נוצר על רקע המחלוקת שנתגלעה בין הבנק לבין המשיב, המניע לעריכתו נועד לבחינה כללית של אופן תפקודו של הבנק,כאשר המחלוקת והליך המשא ומתן לפשרה מצויים אך ברקע העניין ולא במוקדו. משכך, לא נתקיים לגבי חלק זה התנאי המרכזי הנדרש לצורך החלת החיסיון והוא - כי המטרה הדומיננטית לשמה נערך המסמך הינה יישוב המחלוקת בהסדר פשרה. בנסיבות אלה, אין מקום להחלת החיסיון לגבי חלק זה של דו"ח הביקורת.

 

סיכומו של דבר: החיסיון הראייתי חל על חלקו הראשון של הדו"ח, והוא אינו חל על חלקו השני. לצורך השלמת הדברים ייאמר כי אין אנו עוסקים בהקשר זה בהיבטים אחרים אפשריים של חסיונות על דו"ח ביקורת פנימי בבנק, למשל מכוח חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992 (במיוחד סעיף 10), או מכוח דיני הבנקאות. שאלתנו מצטמצמת בהקשר הדברים שלפנינו לשאלת החיסיון מכוח היות דו"ח הביקורת מסמך אשר לפחות בחלקו נערך לצורך מגעים לפשרה. היבטים אחרים הנוגעים לחסיונות מסוגים אחרים וממקורות אחרים לא הועלו ולא נדונו (השווה פרשת אזולאי, שם).

 

חיסיון חומר שהוכן לקראת הליך משפטי וחיסיון חומר שהוכן לצורך הליך חלופי ליישוב מחלוקת בין צדדים נשענים על אותם אדנים מהותיים, חותרים להשגת אותן תכליות, ונובעים מאותם ערכים מוגנים. הם בבחינת שני ענפים הצומחים מאותו גזע, המבקש לתת הגנה לאוטונומיה של הפרט להכין חומר ומסמכים הנדרשים לביסוס עמדתו במשפט או בהליך חלופי ליישוב המחלוקת בלא חשיפתו לבעל הדין היריב. הערך המוגן הטבוע בהגנה זו גובר על כלל הגילוי במשפט, והוא אמור לחול על צד המכין את עמדתו לצורך התדיינות, בלי שים לב למתכונת ההתדיינות הנבחרת על ידי הצדדים. בנסיבות מקרה זה, חלקו הראשון של דו"ח הביקורת של הבנק מיום 20/2/01 הינו חסוי מגילוי למשיב. חלקו השני של הדו"ח מיום 27/2/01 אינו נהנה מחיסיון, ויש להציגו לעיון.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן