שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

טענת הלקוחות כי היה על הבנק הי למנוע מהם לקחת משכנתא

מאת: פקס בנק גיליון 44   |   15.12.2005

האם הבנק, הגוף החזק, בעל העוצמה, הכלים והידע בעיסקה, הוא שצריך להיות אחראי לכך שעיסקת ההלוואה, שהיא עיסקה לא רצויה, לא נמנעה על ידיו?

 

הפ 001113/03 ג'מילה נ' בנק טפחות למשכנתאות בע"מ, ניתן בבית משפט המחוזי בתל-אביב, בפני כב' השופטת רונן, בתאריך 12.12.05.

 

המבקשים חתמו על שטרי שעבוד של דירת המגורים שלהם כהבטחה להלוואה שנתן להם המשיב.

 

בתובענה הנוכחית, עותרים המבקשים כי בית המשפט יקבע כי אין תוקף לשעבוד הדירה על ידי המבקשים.

 

לטענת המבקשים, מי שהיה זקוק לכספי ההלוואה היה בנם ישראל. הבן ישראל הסתבך בחובות, פנה אל הוריו המבקשים ואמר להם כי חייו בסכנה אם הוא לא יחזיר לנושיו את הסכומים אותם הוא חייב להם. למבקשים בן נוסף, ליאור, שהוא בחור כבן 30, הלוקה בפיגור שיכלי, והוא סמוך על שולחנם של המבקשים. המבקשים טוענים כי הבן ישראל אף הבטיח להם כי הוא ידאג לבן ליאור לאחר מותם.

 

המבקשים חתמו על מסמכים על פיהם הם מתחייבים לתת את דירת המגורים שלהם במתנה לישראל, וכן בקשו לקבל מהבנק את ההלוואה על סך 350,000 ₪, והסכימו לשעבד את דירת המגורים שלהם כבטוחה להלוואה.

המבקשים טוענים כי הבנק יכול וצריך היה לדעת, כי אין סיכוי שהמבקשים יוכלו לעמוד בהחזר ההלוואה שהם לקחו. לטענתם, עמדת הבנק היא כי לצורך אישור ההלוואה, היה על המבקשים להוכיח הכנסה של פי שלושה מגובה ההחזר החודשי של ההלוואה, היינו כ-12,000 ₪.

 

ואולם, האמור בהקשר זה לגבי המבקשת – כי הכנסתה החודשית היא בסך 4,000 ₪, לא היה נכון כבר בעת שההלוואה נלקחה. האמור לגבי הבן ישראל, כי הכנסתו אמורה להיות בסך 8,000 ₪ לחודש, אינו נכון, ומבוסס על הצהרתו של ישראל עצמו, שניתנה ליועץ המס שלו.

 

המבקשים טוענים כי הבנק החתים אותם על מסמכים סותרים. זאת משום שהם התחייבו להעביר את הדירה במתנה לבנם ישראל, ומאידך גיסא הם התחייבו לשעבד את הדירה כבטחון להלוואה שהם לקחו. אם נתנו את הדירה – הרי שאין להם זכויות בדירה, ולכן הם לא יכולים לשעבד אותה. עוד נטען, כי הסכם ההלוואה הוא הסכם למראית עין, שכן בפועל לא המבקשים הם שלוו את סכום ההלוואה – הסכום לא הועבר לידיהם מעולם, והם אף לא שילמו תשלומים על חשבון השבת ההלוואה. כן טענו המבקשים כי הם לקחו את ההלוואה כשהיו במצב נפשי קשה, ושיקול דעתם נפגם.

 

טענתם העיקרית של המבקשים בסיכומים מטעמם, היא, שכעולה מכל האמור לעיל, הבנק היה צריך למנוע את מתן ההלוואה לשעבוד הדירה על ידי המבקשים. הבנק ידע, או לפחות היה עליו לדעת, כי קבלת ההלוואה אינה לטובת המבקשים, כי לא ניתן יהיה לעמוד בתשלומים להשבתה, וכי לכן הבנק ייאלץ לממש את השעבוד על הדירה, דירת המגורים היחידה שלהם. הבנק, הגוף החזק, בעל העוצמה, הכלים והידע בעיסקה, הוא שצריך להיות אחראי לכך שעיסקת ההלוואה, שהיא עיסקה לא רצויה, לא נמנעה על ידיו.

 

מנגד טוען הבנק, כי המבקשים ביקשו את ההלוואה מרצונם החופשי, משום שרצו לסייע לבנם ישראל. הבנק לא ידע, ולא יכול היה לדעת, על המצב הנפשי, הבריאותי והכלכלי של המבקשים, כפי שהם טוענים לו היום. ההלוואה ניתנה על פי נהלי הבנק, בהתאם למידע שהמבקשים מסרו לבנק על ההכנסות שלהם, והמידע שנמסר על ידי ישראל על הכנסותיו. הבנק טוען, כי המבקשים הם אלה שהיו להם הכלים הטובים ביותר והמידע הרב ביותר כדי למנוע את המצב שנוצר, ולא הבנק – חרף היותו הגוף הגדול ובעל העוצמה.

 

דיון

 

כאשר לווה ממשכן את דירת המגורים שלו כבטחון להלוואה, ונוצר צורך לממשה עקב אי השבת ההלוואה – מדובר תמיד בסיטואציה בעייתית מאוד מבחינה אנושית. בית המשפט מצווה, לכן, תמיד לנקוט משנה זהירות בהחלטות המתייחסות למימוש כזה, שתוצאותיו עבור מי שדירתו תמומש – הן כמובן קשות ביותר.

 

עם זאת, וכפי שיפורט גם להלן, המבקשים אכן היו מוכנים – בעת מתן ההלוואה – לסייע לבנם ישראל. לצורך כך, הם הסכימו ללוות כסף מהבנק, לשעבד את דירתם, ואף להעניק אותה במתנה לבן. במועד הרלוונטי, ברור כי המבקשים היו מעוניינים כי הבנק יאשר את ההלוואה, כי יעביר לידיהם את סכום ההלוואה, על מנת שישראל בנם יוכל לפרוע את חובותיו לנושיו. התוצאה לפיה בשל רצונם של ההורים לעזור לבנם, הם ייאלצו לוותר על דירת המגורים שלהם – היא ללא ספק תוצאה קשה. אולם, בכך כשלעצמו אין די כדי להצדיק התערבות של בית המשפט בהסכם שבין הבנק לבין המבקשים.

 

ב"כ המבקשים הירבה לציין בסיכומיו, כי קיים הבדל משמעותי בין כוחו של הבנק, עוצמתו הכלכלית וידיעותיו, לבין מצבם של המבקשים. ב"כ המבקשים מנסה להיתלות בחוסר השוויון הזה שבין הצדדים להסכם ההלוואה, כדי להצדיק התערבות של בית המשפט בהסכם ההלוואה, לצורך שלילת נפקותה של המשכנתא. על מנת שבית המשפט יתערב בתוכן הסכם ההלוואה, ויורה על ביטולו כמבוקש ע"י המבקשים, נדרש טעם נוסף, מעבר לחוסר השוויון בין הצדדים לו.

 

מה ידע הבנק ומה היה עליו לדעת בעת מתן ההלוואה?

 

המבקשים טוענים, כאמור, כי בעת מתן ההלוואה, כבר היה צריך להיות ברור לבנק, כי המבקשים לא יוכלו לעמוד בהשבתה. בית המשפט אינו מקבל את הטענה. הבנק טען כי ההלוואה ניתנה למבקשים על סמך הנהלים והקריטריונים המקובלים אצלו.

לצורך העמדת ההלוואה, המבקשת המציאה מסמכים לפיהם הכנסתה החודשית עמדה על סך של 4,000 ₪, והבן ישראל טען, באישורו של יועץ המס שלו, כי הכנסתו החודשית צפויה להיות כ-8,000 ₪. אף בהנחה שנתונים אלה לא היו נכונים (והדבר לא הוכח) – אין זה ברור מדוע, על פי הטענה, הבנק היה צריך להיות מודע לכך. נהפוך הוא – הבנק הוא שיכול לבוא בטענות כלפי הלווים, כי מסרו לו נתונים לא נכונים לגבי ההשתכרות שלהם, נתונים שבשלהם הוא אישר את ההלוואה.

 

יובהר כי לבנק אין אינטרס להעמיד הלוואה שהלווים לא יוכלו לפרוע אותה. לבנק אין אינטרס להגיע למצב בו יהיה עליו לממש דירת מגורים כדי לפרוע הלוואה שלא נפרעה. לכן, ובהעדר הסבר אחר, אין זה סביר להניח כי הבנק ידע מראש כי הלווים לא יוכלו להחזיר לו את ההלוואה, וסביר יותר להסיק כי הבנק הניח שהם יוכלו להחזיר את ההלוואה. אין סיבה, בנסיבות כאלה, לקבוע כי הבנק היה צריך להווכח כי קיימת בעיה בקשר עם יכולת הפרעון של הלווים, או עם הנתונים שנמסרו לו ביחס להכנסותיהם.

 

האם הבנק היה צריך לדעת כי ההלוואה אינה לטובת המבקשים?

 

אינני סבורה כי יש לקבל את טענת המבקשים לפיה היה על הבנק לדעת כי ההלוואה אינה לטובתם. השאלה מהי "טובת המבקשים" בהקשר זה, איננה שאלה שהתשובה עליה היא חד משמעית וברורה. כאשר המבקשים פנו אל הבנק ובקשו לקבל את ההלוואה, הם היו סבורים כי טובתם היא כי ההלוואה תאושר.                 לכן, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי במועד מתן ההלוואה (בניגוד למועד בו ביקש הבנק לממש את ההלוואה), מתן ההלוואה לא היה לטובתם של המבקשים.

 

לכן, ומכל הטעמים שלעיל, בית המשפט דחה את התובענה.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן