שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

דחיית טענה של אישה שחתמה על שטר משכנתא יחד עם בעלה בלי לדעת על מה היא חותמת

21.10.2005

 

דחיית טענה של אישה שחתמה על שטר משכנתא יחד עם בעלה בלי לדעת על מה היא חותמת

ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח', תקדין עליון 2000(2) 1566

עובדות המקרה

המשיב 2 (להלן: "הבעל"), רשם משכנתא על בית המגורים והמגרש עליו בנוי הבית (להלן: "הנכס") בגין חובותיו למערער (להלן: "הבנק"). הנכס הוא בבעלות המשותפת של הבעל, רואה-חשבון עצמאי, ואשתו, המשיבה 1 (להלן: "האישה"), שניהלה את משק הבית של בני-הזוג וגידלה את ילדיהם. שטר המשכנתא נערך בשישה עותקים, ומסמכי המשכנתא נושאים 42 חתימות של כל אחד מבעלי הנכס. חתימות הבעל והאישה על שטר המשכנתא אושרו על-ידי עורך-דין, שאישר כי הבעל והאישה חתמו בפניו על שטר המשכנתא לאחר שהסביר להם את מהות העסקה. מסמכי המשכנתא נמסרו על-ידי הבעל לבנק כשהם נושאים את חתימתו של רשם המקרקעין.

הבעל הסתבך בחובות, ולא יכול היה לעמוד עוד בהתחייבויותיו כלפי הבנק.

לאחר שהבנק החל בהליכי גביה, לרבות מימוש המשכנתא, הגישה האישה תובענה על דרך המרצת-פתיחה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד הבנק והבעל. בגדר התובענה ביקשה האישה להכריז על בטלות המשכנתא, למיצער באשר לחלקה בנכס.

בתובענה לא הכחישה האישה כי חתמה על שטר המשכנתא, אלא טענה כי חתימתה הושגה במירמה. בעדותו הסביר הבעל כי החתים את האישה על מסמכי המשכנתא שעה שהיתה בעיצומה של שיחה טלפונית נסערת ולא הרכיבה משקפיים. על-יסוד הגרסה המשותפת לבעל ולאישה טענה האישה בתובענתה כי בחתימתה "לא נעשה דבר".

עורך הדין שהגיש תצהיר מטעם הבנק, הכחיש בתוקף את גרסת בני-הזוג. הוא הסביר, כי אומנם אינו זוכר את נסיבות ההחתמה, אך מעולם לא אישר חתימה מבלי שהחותם התייצב בפניו כנדרש בתקנה 16 לתקנות המקרקעין, וכי לא ייתכן שמעל בתפקידו כעורך-דין, ואישר את חתימת האישה על עסקת מקרקעין מבלי לראות אותה ולהסביר לה את מהות העסקה.

בית-המשפט המחוזי, דחה את עדותו של עורך-דין פנחס, וקיבל את גרסותיהם של בני-הזוג. על-יסוד תשתית עובדתית זאת הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה, כי התחייבותה של האישה בטלה, בשל כך שבחתימתה על שטר המשכנתא "לא נעשה דבר". ולכן הוא הורה על הסרת המשכנתא מעל חלקה של האישה בנכס.

על פסק-דין זה הוגש ערעור, ולבקשת הבנק עוכב ביצועו.

הבנק תקף את הממצא העובדתי של בית-המשפט המחוזי, בהוסיפו כי הגרסה הסותרת שהעלתה האישה בערעור  - גרסה לפיה חתימתה זוייפה - מלמדת עד כמה לא ראוי היה לסמוך על דברי האישה. לחלופין נטען, כי גם על-פי גרסת האישה בבית-המשפט המחוזי - שעיקרה הסתמכותה על בעלה - התחייבותה על-פי המשכנתא, שהיא התחייבות עצמאית כלפי הבנק, שרירה וקיימת.

בני-הזוג תמכו יתדותיהם בנימוקי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. הם הטעימו, כי בית-משפט לערעורים אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה אשר שמעה את העדים, וכי ממצאים אלה מוכיחים את אפסות התחייבותה של האישה. כן נטען, כי משנמנע הבנק מלידע את האישה - שמעמדה כלפיו הוא כשל ערבה - על גובה החוב, ולקבל הסכמתה המפורשת למשכון, הרי המשכנתא על חלקה בנכס בטלה.

השאלות שעמדו בפני בית-המשפט העליון הן שלושה:

א.         האם ממצאיו העובדתיים של בית -המשפט המחוזי, בדבר חתימה לא מודעת של האישה, יכולים לעמוד.

ב.         בהנחה כי ממצאים אלה נשארים בעינם, האם מוכיחים הם את אפסותה של התחייבות האישה.

ג.          האם ההתחייבות בטלה בשל הפרת חובת הגילוי של הבנק כלפי האישה.

נקבע

הגרסה בדבר חתימה לא-מודעת: ערכאת ערעור רשאית לשנות ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה על-יסוד התרשמותה בדבר מהימנותם של העדים שהופיעו בפניה, רק אם ממצאי הערכאה הראשונה אינם מתקבלים על הדעת. הטעם העיקרי להלכה זו הוא היתרון שיש לבית-המשפט אשר שמע וראה את העדים, והתרשם מהם באופן בלתי-אמצעי, על-פני ערכאת ערעור, שבפניה לא הופיעו העדים. כלל זה אינו חל על ממצאים עובדתיים המבוססים על שיקולים שבהיגיון בלבד, הפתוחים לביקורת מלאה של ערכאת הערעור.

בענייננו, הממצא העובדתי של בית-המשפט המחוזי מתבסס על שיקולים שבהיגיון. בבסיס שיקולים אלה עומדת ההנחה, כי לאישה אין עניין ישיר בחוב בעלה, ולכן אין זה מתקבל על הדעת כי הסכימה למשכן את חלקה בנכס בשל חוב שלא היתה חייבת בו. הנחה זו מתעלמת מקשר הנישואין בין השניים. כידוע, קשרי נישואין בין בני-זוג ביססו את הלכת שיתוף הנכסים ביניהם. במקרה שלפנינו, הבעל היה המפרנס. בית-המשפט המחוזי הסביר בפסק-דינו, כי מקצועו של הבעל כרואה-חשבון חשף אותו במיוחד ללחצי הבנק. ואכן, הסתבכות הבעל בחובות ופשיטת-רגלו יכלה למנוע בעדו לעסוק במקצועו, ולפגוע באופן אנוש ביכולתו לכלכל את משפחתו, שפרנסתה היתה כולה עליו. בנסיבות אלה, לאישה היה אינטרס כלכלי ישיר לסייע בפריסת חובותיו של הבעל. על-כן, סביר כי האישה תיתן ביטוי לאינטרס זה על-ידי הסכמה למשכן את חלקה בנכס למען פריסת חובות מפרנס המשפחה. על רקע זה, סיפור האישה כי הבעל רימה אותה, לא שיתף אותה במצוקתו והחתים אותה 42 פעם על טפסים שהכותרת "שטר משכנתא" הודפסה עליהם באותיות קידוש לבנה, הוא מופרך ואינו מתקבל על הדעת.

מעבר לכך, גרסה זו נסתרת באופן חד-משמעי על-ידי עדות עורך-הדין, כשהבעל אף לא הצביע על מניע כלכלי או על כל מניע אחר להתנהגות שייחס לעורך-הדין.

הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן "בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (השופט יואל זוסמן ב-ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד י"ט(2) 113 [להלן: ע"א שוויץ], בעמ' 117). על המעלים טענת אפסות לסתור חזקה זו, ולהוכיח את גרסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה.

בענייננו, לא נמצא בנימוקי בית-משפט קמא טעם מיוחד המצדיק הכרעה על-פי גרסת עד יחיד מעוניין (גרסת הבעל והאישה הוגדרו כגרסה אחת משני פיות). לא-כל-שכן, שאין בנימוקים אלה כדי לעמוד בדרישת רמת ההוכחה המוגברת. כאמור, העדות היחידה מתקשה להתקבל על הדעת, הגיונית, והיא אף מסופקת מתוכה על-ידי ריבוי החתימות והאישור שעל שטר המשכנתא. בנסיבות אלה, המיצער שניתן לומר הוא, כי גרסת האישה לא הוכחה במידת הוודאות הנדרשת.

גרסת החתימה בהיסח-הדעת כבסיס לטענת האפסות:  שורשיה של הלכת "לא נעשה דבר" נעוצים בפסק-הדין האנגלי הידוע Thoroughgood's Case, (1584) 2 Co. Rep. 9a, שניתן בתקופה בה מרבית האוכלוסיה לא ידעה קרוא וכתוב. נקבע, כי חתימתו של מי שאינו מסוגל לקרוא - בשל אי-ידיעת קרוא וכתוב, עיוורון או חולשה פיזית - על חוזה תחת חותם (deed) אינה מחייבת אותו, באותם מקרים שבהם המסמך הוקרא לו באופן שגוי, כך שהוא הוטעה לגבי תוכנו. הלכה זו התגבשה בשל הצורך לרכך את כללי המשפט האנגלי המקובל בימי-הביניים, שעל-פיהם לא נשללה אחריותו של החותם על deed, גם אם טעה או הוטעה. הלכת האפסות אפשרה לעקוף כללים אלה, בטענה כי הפגם ברצון החותם היה כה יסודי, עד כי המסמך אינו שלו. במאה ה-19 הורחבה ההלכה גם לגבי חוזים רגילים, והושמעה גם על-ידי אנשים שהיו מסוגלים לקרוא, בטענה כי חתימתם לא לוותה בכוונה. לנוכח ההשלכות הקשות של הלכת האפסות בגרסתה המורחבת על זכויות של צדדים תמי-לב, והתנגשותה בעקרונות האובייקטיביים של דיני החוזים, היא הוגבלה תחילה לטעות בסוג המסמך המשפטי, להבדילו מתוכנו. בפסק-דין מאוחר יותר Gallie v. Lee, (C.A.) [1969] 2 Ch. 17 בוטלה ההבחנה בין סוג המסמך לתוכנו, והתחולה של הלכת האפסות הותנתה בקיום הבדל יסודי בין תוכן המסמך לבין סברתו של החותם בדבר תוכנו. כן נקבעו מבחנים אובייקטיביים, שצמצמו במידה ניכרת את תחולתה של ההלכה. ראשית, נקבע כי הטענה בדבר אפסות לא תעמוד למי שחתם על חוזה מתוך אמון בשיקוליו של האדם שביקש את חתימתו. שנית, והיא העיקר, הוטל על הטוען לאפסות להוכיח, כי נקט באמצעי זהירות הולמים. כך נפסק, כי טענת האפסות תישלל ממי שחתם על המסמך המשפטי מבלי לקרוא אותו.

הלכת האפסות נקלטה בישראל לפני חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). ברם, טענות לאפסות התחייבויות נדחו ככלל. הגישה העקרונית של בית-המשפט היתה, שאין זה ראוי לאפשר לאדם להשתחרר מהתחייבויותיו בעסקה, שעל-פניה נקשרה כדין. כך, בע"א שוויץ הנ"ל, בו נדחתה טענת האפסות, בשל כך שהטעות התייחסה לתוכן העסקה להבדילו מסוגה. חוק החוזים עצמו אינו מזכיר את עילת האפסות. הגם שתיאורטית ניתן, גם על-פי עקרונותיו של חוק זה, לקבוע במקרים קיצוניים בטלות של חוזה מחמת אפסות, הרי שבמציאות החיים, לנוכח העילות הכלליות שבחוק החוזים, ובכללן טעות, הטעיה, כפיה ועושק, ככלל אין צורך להיזקק לעילת האפסות. ואכן, טענות אפסות שהועלו בפסיקה לאחר חקיקת חוק החוזים נדונו אומנם לגופן אך נדחו. חוזים בוטלו, כאשר הדבר התבקש, מכוח העילות הקבועות בחוק החוזים. על-כל-פנים, יהיה הדין באשר לתחולתה של הלכת האפסות במשפטנו כאשר יהיה, בענייננו יש לדחות את טענת האפסות לגופה.

אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. לא תעמוד טענת ,non est factum גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה.

בענייננו, לא נמנע מן האישה לקרוא את שטרי המשכנתא. האישה היא בוגרת בית-ספר תיכון בישראל, ואף העידה על עצמה כי היא מודעת למשמעות חתימה על מסמך משפטי. הסברה לכך שלא קראה את המסמך שאותו הגיש לה בעלה לחתימה, שדי היה בהעפת-עין כדי לעמוד על תוכנו, מלמד על אחד משניים: כי חתמה מתוך אמון בבעלה ונכונות לחתום על כל מסמך לפי שיקול-דעתו, או שנהגה ברשלנות. שתי האפשרויות שוללות טענת אפסות.

אשר על כן, מסקנתו של בית-המשפט העליון היא, כי אף גירסת היסח-הדעת שהעלתה האישה אינה מבססת את טענתה כי "לא נעשה דבר".

חובת הגילוי של הבנק: התניית תוקף התחייבות האישה בשטר המשכנתא במתן הסבר על-ידי הבנק בדבר מהות העסקה מבוססת על ההנחה, כי יש להחיל על התחייבות כזאת את הדין החל על ערבות. טענה זו, שלא נדונה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, יש לדחות. שכן, אף בהנחה כי יש לראות במשכנתא ערבות, בנסיבות העניין לא היתה חובה על הבנק למסור לאישה הסבר.

בענייננו, הבנק היה רשאי לצפות שהאישה חתמה על שטר המשכנתא לאחר קבלת הסבר מעורך-הדין על מהות העסקה. שכן, חוק המקרקעין מתנה רישום משכנתא בחתימה לאחר הסבר. לא-כל-שכן שאישור החתימה על-ידי עורך-הדין, שבו כתב כי האישה חתמה על שטר המשכנתא לאחר קבלת הסבר על-ידיו, היה יכול להניח את דעתו של הבנק.

על-יסוד האמור לעיל התקבל הערעור של הבנק.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן