הבנק התחייב לרישום המשכנתא (אצל רשם החברות) ולא עשה כן

הבנק התחייב לרישום המשכנתא (אצל רשם החברות) ולא עשה כן

ע"א 219/76 דניאל אזולאי נ' בנק עצמאות לפיתוח ומשכנתאות, פ"ד ל"ב(2) 365

עובדות המקרה

המערער וה"ה פרנסיס נתן וציון דאי היו בעלי מניותיה של חברה פרטית ושמה "חברת חלקה 568 בגוש 3703 בע"מ" (להלן: החברה). המערער היה גם אחד ממנהליה. חברה זו קיבלה מהמשיב (להלן - הבנק) הלוואה שלשם הבטחת החזרתה (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה) התחייבה להעביר לזכות הבנק משכנתה על רכושה. המשכנתא הועברה לזכות הבנק בלשכת רישום המקרקעין, אך היא לא נרשמה כשעבוד אצל רשם החברות. משמע, שבפירוק החברה לא היה בה, באותה משכנתה כדי להעניק לבנק זכויות מועדפות כלפי המפרק ויתר נושי החברה. החברה לא שילמה את החוב ונכנסה לפירוק. משנתברר לבנק שאין לו תקווה להיפרע ממנה, פנה לבית-המשפט בתביעה נגד המערער ודרש ממנו את תשלום החוב המגיע לו מהחברה. תביעה זו מבוססת על ערבות, שלטענת הבנק נתן לו המערער שעה שביקש ממנו את ההלוואה עבור החברה. המערער העלה טענות עובדתיות שונות בעניין יצירת הקשר בינו לבין הבנק. טענות אלו נדחו על-ידי בית-משפט קמא, ובית-המשפט העליון לא התערב בהחלטותיו.

טענה אחרת שטען המערער היא, כי עקב מחדלו של הבנק שאירע לאחר יצירת הקשר, פטור הוא מחבותו כערב. כלומר, המשכנתא, שהחברה התחייבה להעביר לזכות הבנק, נרשמה אמנם בלשכת רישום המקרקעין, אך לא נרשמה אצל רשם החברות, כדרוש לפי סעיף 127 לפקודת החברות. הבנק הוא זה שבשעת קשירת הקשר בינו ובין החברה קיבל על עצמו לטפל ברישום המשכנתא כדין. במידה והבנק התרשל במילוי תפקידו, טען המערער, אין זה אלא כי הבנק אחראי למחדליו. וכאן הסתמך המערער על שלוש הוראות שבחוק הערבות, תשכ"ז-1967. לפי סעיף 6(א) של חוק הזה, "גרם הנושה לאי-מילוי החיוב הנערב מופטר הערב", וסעיף 6(ב) מורה: "גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על-ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק". וההוראה השלישית היא סעיף 12, שם נאמר כי אם "היה החיוב הנערב מובטח גם בשעבוד נכס של החייב, יעבור השעבוד לזכות הערב, לאחר שמילא ערבותו, להבטחת זכותו לחזור על החייב" וכו'. לטענת המערער, אף זכותו לסוברוגציה כזאת סוכלה על-ידי מחדל הבנק.

הבנק כפר באחריותו כלפי המערער לאי-רישום המשכנתא אצל רשם החברות, ובנוסף על כך טען כי לפי סעיף 18 של חוק הערבות, הוא רשאי היה להתנות על ההוראות הנ"ל, הוא עשה כן, ולכן יש לחייב את הערב, חרף מחדלו של הבנק. נגד טענה זו טען המערער, כי מדובר ב"תנאי מגביל" המצוי ב"חוזה אחיד", והנוגד את תקנת הציבור. בית-משפט קמא דחה את טענת המערער, כי כתב הערבות הוא חוזה אחיד במובן חוק החוזים האחידים. לדעתו, ברור כי לא מדובר בחוזה להספקת מצרך, ואם תמצי לומר שניתן שירות, הרי הוא ניתן, לא על-ידי הבנק לערב, אלא על-ידי הערב ללווה.

נקבע

השופט ויתקון: השופט הסכים לתוצאה אשר אליה הגיע בית-משפט קמא, אך לא מטעמיו. לפי הסכם ההלוואה - דהיינו, ביחס בין הבנק והחברה - היה זה הבנק שקיבל על עצמו, באמצעות עורך-דינו, לדאוג לרישום המשכנתא כהלכה, לא רק בלשכת רישום המקרקעין אלא גם אצל רשם החברות. טיפול זה נמסר לעורך-דין של הבנק והחברה אף נתחייבה לשאת בהוצאות הטיפול. אמנם פקודת החברות מטילה את חובת הרישום על החברה, אך בנוהג שבעולם, כאשר אחד מהנושאים-והנותנים מקבל על עצמו לטפל ב"צד הפורמלי" של העסקה - ולא כל שכן כשצד זה הוא בנק הנותן הלוואה ללקוחו - סביר להניח כי הבנק הסכים לעשות את כל הדרוש כדי לצאת ידי החוק. לווים כאלה - אנשים קטנים ופשוטים - סומכים על הבנק ועל יועצו המשפטי (ששכרו נזקף לחובתם) שיפעל גם עבורם. גם לא נאמר למערער כי רצוי עבורו להעסיק עורך-דין משלו, ואילו נאמר, היה רואה בכך בזבוז כסף. היה זה איפוא הבנק אשר גרם במחדלו לאי-רישום המשכנתא ולחוסר נפקותו כלפי מפרק החברה. השאלה השניה היא, מה חובתו של הבנק כלפי המערער כערב? קשה לקבל את דעת השופט קמא כי הבנק לא חב חובה כלפי הערב. לפי סעיף 3 לחוק הערבות, "ערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה" וכו', והסעיפים 6 ו-12 (בין היתר) מטילים חובות מפורשות על הנושה כלפי הערב, חובות אשר במקרה דנן הופרו על-ידי הבנק. ברם, סעיף 18 של חוק הערבות מתיר לצדדים להסכם ערבות להתנות על הוראות חוק הערבות, ואין לי ספק כי סעיף 8 שבכתב הערבות התנאה כזאת היא. אם כך, השאלה הבאה היא: האם ניתן להתגבר על סעיף 8 לכתב הערבות בטענה שזהו תנאי מגביל במשמעות חוק החוזים האחידים ושמן הדין לראותו כבטל? כמו-כן יש לשאול, אם אותו סעיף בטל מן הטעם שהוא נוגד את תקנת הציבור. על שאלה אחרונה זו משיב בית-המשפט העליון בשלילה. באשר לחוק החוזים האחידים, חוק החוזים האחידים חל גם על ההסכם שלפנינו, אלא שלא הייתי אומר שהתנאי פסול. יש לראות ערבות כעניין של הסכם משולש בין נושה, חייב וערב גם יחד. המערער ביקש לטעון כי במקרה דנן קיימת זהות בין הערב והחייב, שכן החברה אינה אלא יצור כפיו של המערער ובשליטתו. דרך זו של "הסרת המסך" מעל אישיותו המשפטית של תאגיד אינה נראית לי נכונה ואף לא דרושה כדי להגיע למטרה. בכל מקרה של ערבות מן הדין לראות את תנאי הערבות כחלק מהקשר המשולש שבין נושה, חייב וערב, קשר שעיקרו הוא השירות הניתן על-ידי הנושה בתתו אשראי לחייב. כידוע, נכונות זו מצד הנושה משמשת במשפט המקובל תמורה להתחייבות הערב כלפי הנושה, ובכך נהפך גם הערב ללקוחו של הנושה. הרי כדי להכניס הסכם לד' אמותיו של חוק החוזים האחידים אין צורך בכך כי השירות יינתן (או המצרך יסופק) לאותו אדם עצמו המבקש את השירות מהספק, אלא השירות יכול שיינתן לאדם אחר לפי בקשת הלקוח. אמנם ההסכם היה, ללא ספק, חוזה אחיד והסעיף 8 שבו היה, ללא ספק, תנאי מגביל, אך עליו להיות תנאי שיש בו, כלשון הסעיף 14 שלחוק, משום קיפוח הלקוחות או משום יתרון בלתי-הוגן של הספק העשוי להביא לידי קיפוח הלקוחות. במקרה דנן לא נחה דעתו של השופט שההתנאה על סעיפים 6 ו-12 לחוק הערבות היתה נגועה בניצול בלתי-הוגן של מעמדו הנחות של הערב. האינטרס של בנק שלא לאבד את זכויותיו כלפי ערב אפילו עקב מחדלו הרשלני, אין לומר עליו שהוא אינטרס בלתי-לגיטימי. גם פקידיו (או יועציו) של בנק בשר ודם הם ועלולים הם לטעות ולהיכשל במילוי תפקידם. לדעתי, הבנק חפשי להסכים עם הערב שגם במקרה כזה תהא חבותו של הערב בעינה עומדת. מהטעמים הנ"ל, לדעתו, יש לדחות את הערעור.

מ"מ הנשיא (לנדוי): מסכים לדעת השופט ויתקון וטעמיו, אך מסתייג מכך כי על חוזה הערבות חל חוק החוזים האחידים. אמנם נוצר יחס תלת-צדדי בין הנושה, החייב והערב, אבל לדעתו אין ללמוד מכאן שהבנק הנושה נותן את השירות של מתן ההלוואה גם לערב, ולא רק לחייב, בגדר המונח "מתן שירות" בהגדרת "חוזה אחיד" בסעיף 1 של החוק. לא בכל מקרה יש לערב עניין משלו במתן ההלוואה לחייב. יש ואת ערבותו הוא נותן בתור טובה גרידא לחייב. מתן הערבות אינו הופך אותו מאליו ללקוח של הבנק. יכול להיות שהרחבת תחולתו של החוק גם על מסמכים כגון כתב ערבות זה הינה רצויה, אך נוסח החוק הקיים אינו מצדיק לדעתו הרחבה כזאת מעבר לכתוב בו. ברם, לדעתו, אין השאלה הזאת צריכה להכרעה בערעור זה, מפני שלא הוכח שהבנק הוא אשר גרם ברשלנות לפקיעת הערובה אשר ניתנה להבטחת החיוב הנערב, במובן סעיף 6(ב) לחוק הערבות. חובת הרישום הזאת חלה על החברה החייבת (אשר המערער היה מנהלה הפעיל). אי-מילוי החובה הזאת היא עבירה פלילית לפי סעיף 133. לפי אותה הוראה רשאי מקבל המשכנתא כצד מעוניין, לטפל ברישום המשכנתא. אך אין הוא חייב לעשות כן. יוצא איפוא כי החברה הלווה נשארה אחראית בעצמה לרישום המשכנתא אצל רשם החברות, ואין המערער בתור ערב יכול לפטור עצמו בטענה כי הבנק היה חייב בחובת הרישום ושהזניח חובה זו.

השופט שמגר: מקובלת עליו השקפת השופט ויתקון, כי בנסיבותיו של מקרה זה רשאי היה המערער לצאת מתוך ההנחה כי המוסד הבנקאי שעמו התקשר אכן יטפל, מיזמתו, בכל הרישומים לסוגיהם וביחוד של אלה אשר לביצועם דרוש ידע משפטי. לו היה הבנק בדעה כי בשל נוסחה של פקודת החברות יש להשית על המערער את החובה לטפל במישרין בביצוע הרישום אצל רשם החברות וכי אין הדבר בתחום טיפולו ואחריותו של עורך-הדין העומד לרשותו, חייב היה, לכל הפחות, להעמיד את המערער על כך שהוא מושך ידיו מן הטיפול בחלק מוגדר זה או אחר של הרישומים הפורמליים. מסקנתו זו מתחזקת לאור העובדה כי הבנק גם ראה לגבות תשלום כלשהו, כשכר טרחה עבור פעלו של עורך-הדין שטיפל בעסקה. עוד קובע הנשיא שמגר, כי ניתן לראות בכתב הערבות חוזה למתן שירות בין נותן השירות לבין לקוח. הוא אינו רואה צורך לאבחן בין לקוח, שבא אל נותן השירות כמתנדב למען מישהו אחר כדי לגמול עמו חסד, לבין מי שבא מתוך שיקולים עסקיים גרידא. ברם, אין במסקנות אלו כדי להושיע את המערער. שכן, השופט אינו רואה בהוראה שפטרה את הבנק מאחריות, תנאי אשר סעיף 14 לחוק החוזים האחידים, חל עליו מאחר שאין בתנאי - בכל נסיבות העניין - משום קיפוח הלקוחות או יתרון בלתי-הוגן של הספק העשוי להביא לידי קיפוח הלקוחות.

הערעור נדחה.