שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

הוכחת התניית שנירות בשירות-חשיבותה של עדות אמינה

11.10.2005

 

הודעות על שינויים בחשבון הלקוח; לצורך הוכחת ההתניה של שירות בשירות נחוצה בראש ובראשונה עדותו האמינה של הלקוח עצמו ביחס לנסיבות הספציפיות של ההתניה

ת"א 1129/90 (ת"א) גרטנר צבי נ' בנה"פ בע"מ, דינים מחוזי כ"ו(7) 5

עובדות המקרה

התובע הגיש תביעה בטענה כי הבנק פעל בניגוד לדין ולמוסכם ביניהם במסגרת ניהול חשבונו באחד מסניפי הבנק. לטענתו, הבנק סירב להיענות לבקשתו "לשבור" תוכניות חיסכון שלו לצורך הקטנת יתרת החובה בחשבונו; הבנק אילץ אותו וכפה עליו לרכוש קרנות נאמנות של הבנק, כתנאי להמשך העמדת קווי אשראי על-ידו, באופן בו היתנה מתן שירות בשירות, בניגוד לקבוע בסעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981; הבנק לא עמד בהתחייבותו למימון הקמת מפעל על מגרש תעשייתי שנרכש על-ידו, ואילץ אותו למכור את המגרש הנ"ל לצורך כיסוי יתרות החובה בחשבונו, אף במחיר הפסד, באופן שגרם לתובע נזק.

נקבע

המסגרת החקיקתית סעיף 7 לחוק הבנקאות האוסר על תאגיד בנקאי להתנות מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי. מקורו של איסור זה במערכת היחסים המיוחדת הקיימת בין תאגיד בנקאי לבין ציבור לקוחותיו, הנובעת מן העוצמה המרוכזת בידי הבנקים אל מול המצוקה בה מצוי לעיתים הלקוח, הנזקק לאשראי. תאגיד בנקאי הוא הגורם היחיד המוסמך להעניק שירותים בנקאיים וביניהם אשראי. הסמכה ייחודית זו, היא שיוצרת את העוצמה הנ"ל, ויוצרת לעיתים יחסי-תלות בין הבנק לבין לקוחותיו. בשל כך סביר להניח, כי לחץ סמוי מצד הבנק, או אף יצירת אווירה מסויימת, עלולים להשפיע על הלקוח המצוי במצוקה, ולגרום לו לפעול על-פי "המלצות" הבנק. סעיף 7 הנ"ל הטיל על הבנק חובה, המהווה חלק ממסגרת חובות האימון שחב הבנק ללקוחותיו, שלא לנצל לרעה את הכוח שבידיו ביחס ללקוחותיו. פעולה הסותרת להוראות סעיף 7 הנ"ל, היא בטלה מעיקרה. בטלות זו נובעת ממהות המעשה הבלתי-חוקי ואינה טעונה הודעת ביטול. לצורך עמידה בתנאי סעיף 7 לחוק, אין צורך ביצירת לחץ ברוטלי מצד הבנק, בכפיה ממש או בדברים מפורשים הנאמרים על-ידי פקידי הבנק, אלא בפסיקה נקבע, כי די בלחץ סמוי, אמירה כללית והתניה מרומזת לצורך קביעה, כי הבנק היתנה שירות בשירות.

נטל ההוכחה בעניין התניית שירות בשירות מוטל על הלקוח - התובע, הטוען לקיומה, בבחינת המוציא מחברו. עליו להביא ראיות פוזיטיביות, כי הבנק אכן נקט פעולה מסויימת, שמחמתה נוצרה התניה בין שירות ספציפי אחד למשנהו במועד מסויים. על הלקוח למסור פרטים בדבר נסיבות ההתנאה, מועדה, השירותים הספציפיים שהותנו זה בזה והגורם הספציפי בבנק האחראי להתנאה. כן יש צורך להראות קורלציה (התאמה) במועדים שבהם ניטלו השירותים השונים, היינו - הסמכה כרונולוגית בין שני השירותים וכן יחס מסויים בין ההיקפים הכספיים שלהם.

לצד הלקוח תעמוד העובדה, כי אין הגיון כלכלי בנטילת השירות שנכפה עליו, לטענתו. אולם, לצורך הוכחת ההתניה, נחוצה בראש ובראשונה עדותו האמינה של הלקוח עצמו, ביחס לנסיבות הספציפיות של ההתניה. רק לאחר קיומה של גירסה ברורה כזו, יכולה לתמוך בגירסה זו חוות-דעת מומחה אשר תראה, כי לא היה הגיון כלכלי בנטילת השירות הכפוי. השאלה היא, האם הנתבעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת טענתם כי הבנק התנה מתן ההלוואה בפתיחת תוכנית חיסכון? יש לציין תחילה, כי אין מדובר באדם פשוט שאינו יודע תוכנית חיסכון מהי, וכפי שהעיד עליו המומחה מטעמו:  "הנתבע יודע פחות ממני, אבל הוא יודע חישובי ריבית כמקובל בבנקים ברמה של מנהל חברה". כמו כן, יש לציין כי לנתבעים היו תוכניות חיסכון בבנקים אחרים, בסניף הבנק הבינלאומי בחדרה וכן סניף בנק הפועלים בחדרה, ואת תוכניות החיסכון שיעבדו לטובת החברה. דברי העדים מעידים כמאה עדים על כך שהנתבעים היו מודעים לעניין פתיחת תוכניות החיסכון, ומתוך מודעות זו הם פתחו תוכנית חיסכון גם בבנק הפועלים בגבעת-עדה. לנתבעים היו חשבונות אישיים ותוכניות חיסכון בבנקים אחרים, אשר לא היו משועבדות, והם גם לא הציעו לשעבד אותן כדי לקבל את ההלוואה. יתירה מזו, המומחה מטעם הנתבעים העיד, כי: "ידוע לי שחברות היו עושות את זה (הכוונה להלוואה לצורך תוכנית חיסכון) והחברה היתה משלמת את זה", התובע הכחיש כי הפעיל לחץ או אילוץ לפיו נאלצו הנתבעים לפתוח תוכנית חיסכון, ומכאן דוחה הוא את טענת הנתבעים בדבר התניית שירות בשירות. לאור דחיית טענת הנתבעים בדבר התניית שירות בשירות, אני קובע כי התובע לא התנה מתן ההלוואה בפתיחת תוכנית חיסכון, וזאת מהטעמים הבאים:

מעדותם של הנתבעים ברור שהם נהגו לחסוך בתוכניות חיסכון, כך שההפרש בין הריבית המתקבלת מתוכנית חיסכון לבין הריבית שהיו צריכים לשלם עבור ההלוואה היה נהיר להם, ועל-אף זאת הם פתחו בסניפים אחרים תוכניות חיסכון פרטיות, והם עשו זאת גם בסניף הבנק בגבעת-עדה.

מעדותו של הוכטייל, ברור שמנהל הבנק הסביר להם שניתן לתת שעבוד אחר מלבד תוכנית חיסכון, אך הם, בעדויותיהם, לא הציעו כל שעבוד להבטחת ההלוואה.

הוכטייל העיד, כי היה להם עניין בפתיחת תוכניות חיסכון מדי פעם בפעם, כדי לעשות חיסכון, והם לא רשמו את הכספים שהלכו לתוכניות חיסכון מכספי החברה, כמשיכות פרטיות, והכספים האלה נמשכו מכספי החברה. מדוע, במקרה זה, נשוא כתב התביעה, יש לקבל את טענתה של הנתבע 2 שהיתה התניה מצד מנהל הבנק בפתיחת תוכנית חיסכון?

מעדותו של מר רונן ברור, שהבחירה של פתיחת תוכנית חיסכון והיות התוכנית שעבוד להלוואה, היתה בחירה חופשית של הנתבעים, והנתבעים היו מודעים לכל ההיבטים הכלכליים במעשיהם.

לנוכח כל המפורט לעיל, דחה בית-המשפט את טענת הנתבעים בדבר התניית שירות בשירות. לטענה כי החתימה נעשתה על מסמכים ריקים, בנסיבות אלה, לא נמצא ממש בטענתו זו של גרילר. מצד שני, טוען גרילר בסיכומיו ובתצהיר עדות ראשית מטעמו, כי הוא לא התכוון לחתום ערבות ללייבל, והתובע העלים ממנו את העובדה שהוא חותם על ערבות ללייבל. נראה לי, כי טענתו של גרילר הינה טענה של              "Non est factum" (לא נעשה דבר), וההלכה בעניין זה ברורה וחד-משמעית. ב-ע"א 779/87, 780/87 נח בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ"ד(3) 304, נקבע כי: "הכלל הוא שהטענה האמורה אינה עומדת למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית-המשפט נכון להסיק כי החתימה והמסמך עליו היא מובאת הם בטלים. זהו הכלל אשר נקבע ב-ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד ל'(4) 29, 38 ובפסק-דין בליט קבע בית-המשפט כי עיון במובאה יעלה, כי היא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם. "בהתקיים אחד היסודות הנ"ל, לא תעמוד ההגנה של לא נעשה דבר. בענייננו, שני החריגים לא מתקיימים. גרילר לא טרח לקרוא את המסמך שעליו הוא חותם, ואם היה קורא היה מגלה שהוא חותם על ערבות ללייבל. כמו כן, היסוד השני התקיים משום שגרילר ידע על מהותו של המסמך שעליו הוא חותם, הוא היה מודע שהוא חותם ערבות ואכן הוא הוחתם על ערבות, וטענתו שהוא לא היה חותם על כתב הערבות לו היה יודע שהוא חותם על ערבות ללייבל, אינה טענה שהכלל חל עליה, ומשום כך דינה להידחות. גרילר מנסה לתמוך את טענתו, שהוא לא היה חותם ללייבל על ערבות, בעדותה של חגית, אשר העידה כי היחסים בין גרילר ולייבל היו רעועים. אין בידי לקבל טענה זו משום שגם אם חשב שמדובר בערבות להוכטייל, הרי העובדה שבאותה תקופה עוד היה הוכטייל שותפו של לייבל, היתה צריכה להדליק בפניו נורה אדומה, במיוחד ולטענתו החתימה נעשתה בביתו של הוכטייל, ולבדוק שבעתיים את הערבות עליה הוא חותם. אדם אשר אינו בודק את הניירות שעליהם הוא חותם, בנסיבות כפי שתוארו לעיל, לא תשמע בקשתו שהוא התכוונן לחתום על מסמך אחר."

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן