שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

התניית שירות בשירות; פעולות בחשבון בלא הרשאת הלקוח; חישוב ריבית

11.10.2005

 

התניית שירות בשירות; פעולות בחשבון בלא הרשאת הלקוח; חישוב ריבית

ת"א (שלום-ת"א) 4634/96, 44628/96 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מולכו סמי ואח' (טרם פורסם)

שתי תביעות כספיות שאוחדו, ועניינן החזר חוב אשר הגיש התובע, נגד נתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו בעליו של עסק ומנהל את חשבון העסק מאז שנת  1985 אצל הבנק התובע. נתבע 2 הוא שותפו של הנתבע לחשבון. התביעות הוגשו בסדר דין מקוצר, וניתנה רשות להתגונן בשלוש טענות בלבד:

הובהר לנתבע על-ידי פקידי הבנק כי עליו לפתוח תוכניות חיסכון "לעיתים, כדבריהם, לאור 'מבצעים כדאיים' בבנק והטבות מפליגות שהובטחו … ולעיתים תוך אמירה שאם לא יעשה כן  לא  יינתן לו אשראי". בהיעדר מקורות מימון חלופיים, נאלץ הנתבע למלא אחר  דרישתם  וזו גרמה לו נזק. פתיחת תוכניות החיסכון היתה פעולה מנוגדת לכל הגיון כלכלי אלמלא הובטח לו האשראי המיוחל, הנזק מתבטא בהפרש שבין  חיובי הריבית המוגדלים ששילם בחשבון העו"ש לבין התשואה שהניבו תוכניות אלה.

על מנת להיפרע מן הנתבע את חובו, מוסיף הנתבע וטוען כי הבנק משך מחשבונו ללא ידיעתו ובלא הרשאתו  סכומים והעבירם  למחלקה המשפטית של התובע. לטענת הנתבע יש להשיב לו את הסכומים ולזכות את חשבונו בהתאם.

טענתו השלישית של התובע מתייחסת לאופן חישוב הריבית היומית על-ידי הבנק, בחלוקת הריבית השנתית ל-360 יום במקום ל-365 ימים כמספר ימי השנה.

נקבע

התניית שירות בשירות: סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) נועד למנוע מהבנק, שהינו הגורם היחיד המוסמך להעניק שירותים בנקאיים במדינת ישראל, לנצל לרעה את הכוח הטמון בידיו ביחס  ללקוחותיו, במטרה להגן על הלקוח תוך התערבות ביחסים החוזיים שבין הבנק ללקוחותיו.

מלשון סעיף 7 עולה, כי על מנת להוכיח פעולה של התניית שירות בשירות, יש להוכיח ארבעה  יסודות מצטברים והם:

א. קיום שירות של בנק ללקוח; ב. התניית מתן השירות בתנאי; ג. התנאי  למתן השירות הוא קבלת שירות אחר; ד. היעדר קשר עסקי סביר  בין שני השירותים, שהאחד הוצב כתנאי למשנהו.

לקוח הטוען כי היתה בפעולת הבנק כלפיו התניה של שירות בשירות – עליו הנטל להוכיח טענתו זו. לעניין מידת הנטל המוטל על הלקוח, ניתן להסתפק ברמת ההוכחה הנדרשת על-פי מאזן ההסתברויות, כבכל עניין במשפט האזרחי.

בעייננו, טוען התובע, כי הנתבע פתח את תוכניות החיסכון מרצונו, וללא כל דרישה מפורשת או משתמעת מטעמו. כן טוען התובע להיעדר קשר סיבתי-עובדתי או משפטי בין פתיחת תוכניות החיסכון לבין הגדלת קו האשראי.

טענת הנתבע בדבר "התניית שירות בשירות" מתייחסת ל-11  תוכניות חיסכון. כל הסכומים שנדרשו לפתיחת תוכניות החיסכון, נמשכו מחשבון הנתבע.

יש אם כן לבחון תחילה  את תוכניות החיסכון  בשלושה אספקטים:

א. מה היתה היתרה בחשבון בעת פתיחת התוכניות; ב. מה היתה  התשואה שהניבה כל תוכנית; ג. מה היה שיעור  הריבית החריגה שנגבתה בחשבון.

בחינת שלוש הפרמטרים הללו תצביע על העדרה או על קיומה של קורלציה בין מועד פתיחת תוכנית החיסכון לבין התנית המשך העמדת קו האשראי לזכות הנתבע. פתיחתן של תוכניות  החיסכון, כתנאי להמשך העמדת קו האשראי איננו מתן שירות מסויים, חד-פעמי כנגד שירות מסויים אחר. העמדת קו האשראי  לזכות הנתבע היא מתן שירות רצוף, מתמשך, ומשתנה, המותנה על-פי  טענת הנתבע, בנטילת שירות יחיד  וממוקד - פתיחת תוכניות  חיסכון.

מתוך עיון בנתוני התוכניות  כפי שהובאו בחוות-דעת מומחה  מטעם הנתבע, שלא נסתרה, עולה בבירור כי מצבו של הנתבע היה קשה מבחינת כסף נזיל שחסר; אין ולא יכול שיהיה ספק, שבכל עת שנפתחה כל אחת מתוכניות החיסכון, לא זו היתה העת, לפי כל קנה מידה הגיוני וכלכלי, להשקעה בתוכניות חיסכון ארוכות טווח. תוכניות החיסכון מומנו מחשבון הנתבע ונפדו לחשבון הנתבע. בכל המועדים של פתיחות תוכניות החיסכון, וגם במשך קיומו עמד חשבון הנתבע ביתרת חובה חריגה. בולט הפער העצום בין שעורי הריבית החריגה, לבין התשואה שהניבו התוכניות. בולטת אף העובדה שתוכניות החיסכון האמורות  מומנו ברובן באשראי של הבנק,  שהרי לנתבע לא היו יתרות כספיות נזילות. נראה כי הבנק השאיר בידיו את כל התמורות הכספיות והטיל את מלוא הסיכונים הכרוכים בהשקעה, על הנתבע, בעל תוכניות חיסכון. לנתבע לא היתה שום סיבה הגיונית, כלכלית לפיתוח ו/או להמשיך את תוכנית החיסכון. הפקדת הכספים בתוכניות החיסכון, גרמה לנתבע נזק ישיר, המתבטא בחיובי הריבית המוגדלים ששילם, נזק אשר היה נמנע לו הסכום הכספי שהופקד בתוכניות החיסכון היה מופקד בחשבון, ומשמש להקטנת יתרת החובה החריגה. המסקנה אם כן אחת: לא היה צידוק לפתיחת תוכניות החיסכון במועדים ובתנאים שנפתחו.

לאור העובדה כי יחסי בנק עם לקוחותיו אינם יחסים שוויוניים, אלא בבחינת חזק מול חלש, הלכה  היא כי  התניית שירות בשירות עשויה להתגבש אף מקום  שאין מדובר בהתניה מפורשת: "די יהא בלחץ סמוי, או אפילו ביצירת אווירה כדי שהלקוח יבין את הרמז וייכנע להשפעה הבלתי-הוגנת המופעלת עליו" (ווינרוט ואדלשטיין בספרם עמ' 19). בית-המשפט שוקל בבחינת קיומה של התניית שירות בשירות את סוגיית הצידוק הכלכלי של הפעולה מבחינתו של הלקוח כשיקול מרכזי אם כי לא יחיד.

בהקשר זה  ציין כב' השופט זיילר: "בסיטואציה זו כמעט שיחול הכלל של 'הדבר מדבר בעד עצמו' במובן זה  שאם יש שני צדדים לעסקה כשלאחד מהם אין אספקט  זה   של העסקה  כדאי, מן  הסתם הוא  כדאי למשנהו. אכן אין צריך להכביר מילים כדי לומר כי הבנק  מעוניין בהפצתן של תוכניות החיסכון המוצאות על  ידו."   (ת"א 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח' (לא פורסם)). קיומן של תוכניות החיסכון מהן יכול היה הבנק להיפרע בכל עת, הוא שהיווה  את הסיבה  להמשך ניהול החשבון כשהוא מצוי ביתרת חוב  במשך שנים כה רבות ודבר זה יוצר חזקה עובדתית כי הופעל לחץ כלכלי כלפי הלקוח באמצעות התניית שירותי האשראי ברכישת תוכניות חיסכון, כפי שהעיד הנתבע - עדות אשר לא זכתה לכל התייחסות מטעם מנהל הבנק. היעדר צידוק  כלכלי כשלעצמו אף אם איננו יסוד מהיסודות הנדרשים לקיומה של התניית שירות בשירות - וחשיבותו בכך שיש לו משקל ראייתי, משמעותי להוכחת העובדה שהשירות נכפה על הלקוח, אינו שירות שהלקוח מעוניין בו.

לעניין  התניית שירות כבר נפסק כי אין צורך להוראת כפיה, במובנו של סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, אלא די בכך שהלקוח יראה כי נוצרה אווירה של לחץ סמוי שהופעל עליו, ואשר בעקבותיו - נאלץ לפתוח את תוכניות החיסכון לשם קבלת אשראי מהבנק וכך העיד הנתבע, בעדות שלא נסתרה על-ידי התובע,  ונמצאה מהימנה על-ידי בית-המשפט.

העברת כספים מחשבון הנתבע על-ידי הבנק ללא הרשאה: כלל הוא, כי אי- המצאת ראיות שבידי צד פועלת לרעתו. התובע לא המציא הסבר מניח את הדעת למחדלו בהמצאת טופס התנאים הכללים לפתיחת  החשבון. התובע בחר להציג לבית-המשפט שני מסמכים - האחד - הסכם התחייבות, חתום בידי הנתבע, והשני,  טופס מנוהל פנימי של הבנק המיועד לשימוש במקרה של העברה פנימית של מטבע ישראלי או  מט"ח. דא עקא, הסכם התחייבות איננו רלבנטי לאחר שנחתם על-ידי  הנתבע בשנת 1995, ובו לא ניתנה לבנק שום הרשאה לבצע העברות מחשבונותיו לחשבונות אחרים. אין לחייב את הלקוח כאשר הבנק חורג מתנאי הסכם או מן ההרשאה שנתנה לו. הסכם ההתחייבות שהוצג אינו מהווה בסיס להרשאה לבנק להעברת כספים מחשבון הנתבע.

חישוב ריבית על-פי 360 יום בשנה במקום 365  ימים: חישוב הריבית בבנק נעשה על בסיס יומי, לפי  יתרת החובה היומית בחשבון. בית-משפט אומר בעניין זה, שאף אם דרך חישוב זו על בסיס 360 יום היתה דרך החישוב המקובלת ברוב הבנקים ואפילו בכולם, הרי אין בקיומה של פרקטיקה מקובלת כדי להפוך נוהג נפסד זה לפעולה שבדין. ריבית יומית כשמה כן היא. היא צריכה להיות מחושבת על-פי חלוקת הריבית  השנתית למספר ימות השנה. חישוב אחר  אינו ראוי.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן