שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

חובת הסודיות והחיסיון הבנקאי בדיני ראיות

מאת: עו"ד גלעד נרקיס   |   11.10.2005

חובת הסודיות והחיסיון הבנקאי בדיני ראיות

מול חובת הסודיות של הבנק עלול לעלות האינטרס של גילוי האמת ועריכת משפט צדק. "פרטיות האדם יכול שתעלה בחשיבותה על בירור האמת, שלמענו נקבעו חובות הגילוי המשפטיות, ומכאן הצורך בחיסיון. כיוון שלא תמיד הדבר כך, וכיוון שהאיזון בין שני הצרכים המנוגדים אינו יכול להיקבע מראש, מן הראוי לאפשר לבתי-המשפט להפוך את החסוי לגלוי"[1].

ראוי לציין, כי חובת הגילוי חלה אף על מסמכים חסויים. זאת, להבדיל מהצגתם לעיון[2]. בעוד שבעל דין חייב לגלות את כל המסמכים שברשותו, וכל חיסיון לא יעמוד לו בפני צו גילוי, רשאי הוא להתנגד להצגתם בעיקר משני נימוקים. האחד, עניינו הכנת המסמכים לצורך הדיון המשפטי, האחר נסמך על חיסיון.

המבחנים המנחים לשם קביעת החיסיון נקבעו בדעת הרוב בפרשת סקולר כך[3]:

"מהאיזון האמור מתחייב כי השאלה הראשונה שעל בית-המשפט להשיב עליה היא מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים (בהנחה כי כתב התביעה מגלה עילת תביעה).

שנית, על בית-המשפט לתת דעתו אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות, שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלוונטיות והחיוניות של החשבונות, העלולה להיות מסווה ל"דיג ראיות".

שלישית, על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית-המשפט כי אין בידיו להישען על ראיות חלופיות, שאין בהם פגיעה בפרטיות.

ורביעית, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי. כל זאת אמרנו לעניין גילוי חשבונותיו של מי שהוא צד להתדיינות, כשהאחרון מתנגד לכך (שהרי החיסיון הוא שלו, ומשוויתר עליו אין בידי הבנק כל פתחון פה) ואילו לעניין חשבונותיו של זר להתדיינות, את אלה ניתן לגלות 'בנסיבות נדירות ביותר', שהייתי מצמצמן בעיקר לנסיבות בהן נטען - הובאה ראיה לכאורית לטענה זו -
אי-החשבון הבנקאי הוא למעשה חשבונו של בעל הדין, אף שאינו רשום על שמו, או כי בעל הדין העביר כספים לחשבונו של אותו צד שלישי שלא בתום-לב ובמטרה להסתיר עובדה זו, תוך שיתוף פעולה עם בעל החשבון. כל זאת לאחר שניתנה לצד השלישי, העלול להיפגע, הזדמנות להשמיע טענותיו והסתייגויותיו לגילוי."

לפי א' שטיין[4] המדובר למעשה ב"חיסיון מעורב", דהיינו: חיסיון אישי ותוכני כאחד. החיסיון מאפשר לבנק ולאנשיו שלא לגלות במשפט מידע בנקאי הנוגע ללקוח הבנק, אולם אינו פוטר את לקוח הבנק - כבעל דין ואפילו כעד - מלגלות את ענייניו הבנקאיים, כל אימת שהדבר דרוש להכרעה.

זוהי ללא ספק מגבלתו הרצינית ביותר של החיסיון הבנקאי החדש (ה)מומחשת בדבריו של השופט טל:

"אכן, לא נדרשו המשיבים ישירות על-ידי המבקשים לגלות את דפי החשבון שברשותם ולאפשר את העיון בהם, פשיטא שהיו חלים כללי העיון והגילוי בין בעלי הדין, ולא היה כאן מקום לחיסיון. אבל המבקשים לא דרשו את העיון ישירות מהמשיבים, אלא עתרו לאפשר להם את העיון במסמכי הבנק, בצרפם את הבנקים כמשיבים בבקשה. כאן מתעוררת שאלת החיסיון'."

"קיצורו של דבר", אומר א' שטיין, "חיסיון המיוסד על פרטיות איננו מגשים את תכליתו אם הוא מאפשר לכפופים לו להשיג בעקיפין את אשר אינם יכולים להשיג במישרין". 

סוגיה נוספת אשר עולה בהקשר זה של הדברים היא, זכות העיון במסמכים שהם דו"חות ביקורת פנימית של בנק. בשאלת החיסיון ודו"ח הביקורת הפנימי דן בהרחבה פסק-הדין בעניין אזולאי[5]. נקבע שם כי אין בגלוי דו"חות ביקורת פנימיים כדי לסכל או לסכן קיום ביקורת פנימית כהלכתה. הפועל היוצא מקביעה זו הוא, כי לא קיים אינטרס אשר יש להגן עליו על-ידי מתן חיסיון לדו"ח הביקורת הפנימית.

בעניין ברנד[6] איבחן בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' שטיין) עניין זה מעניין סקולר: עניין סקולר, "עוסק בחובת הסודיות של הבנק לגבי עניינו של הלקוח", ואילו עניין הדו"ח הפנימי של הבנק הוא עניינו של הבנק עצמו. "על כן, אין בפסק-דין זה כדי להוות אסמכתא למעמד מיוחד של דו"ח ביקורת פנימית של הבנק, על-פי המשפט המקובל נוסח ישראל".

עם זאת, "ברור הוא, כי בדיוננו לעניין מתן צו לעיון בדו"ח הביקורת הפנימית, נקודת המוצא היא, כי חובת הסודיות הבנקאית של הבנק כלפי לקוחותיו תישמר, ועל כן, במידה ויינתן צו עיון, יהיה צו זה בהגבלות, כפי שניתן במקרה אזולאי".

לעניין הגבלות אלה, נראה לנו כי יש לשים-לב לכללים אשר נקבעו על-ידי כב' השופט גולדברג בפרשת סקולר, בדגש על הרלוונטיות לעניין הנדון[7], וכשאין בידי המבקש אפשרות להישען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות.

בעניין פרי[8] פסק בית-המשפט השלום בהתאם לכך:

"מכתבי הטענות של הצדדים, אנו רואים כי למעשה, ניתנו למבקש אשראים, כנגד בטחונות שעמדו בחסר. ומכאן שדו"ח הנוגע לחבויות ובטחונות עשוי אף לשפוך אור במישרין, או בעקיפין, על הפלוגתאות שבפנינו.

במצב דברים זה, הנני קובע כי דו"ח ביקורת בנושא חבויות ובטחונות מחודש מרץ 1995, יועמד לעיון המבקש, במשרדו של ב"כ המשיב, כאשר מדו"ח זה יושמטו כל שמות הלקוחות שאינם המבקש.

כמו כן, הריני מורה כי המבקש לא יעשה בדו"ח זה כל שימוש, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא לצורך הדיון בתיקים דנן, וכי נאסר עליו לגלות כל מידע שהגיע לידיעתו מתוך עיונו בדוחות אלה."

 



[1] שטיין א' "חסיון בנק-לקוח בדיני הראיות" משפטים כ"ה (תשנ"ח) 45.

[2] זוסמן י' "סדרי הדין האזרחי", מהד' 7, עמ' 440.

[3] שם, בעמ' 774.

[4] שטיין א' "חסיון בנק-לקוח בדיני הראיות", משפטים כ"ה (תשנ"ח) 45.

[5] רע"א 654/94 בנק איגוד נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54.

[6] ת"א (ת"א)  221/93 ברנד נ' בנק איגוד לישראל, דינים מחוזי כ"ו(5) 539.

[7] כדרישת תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

[8] ת"א (עפ') 2033/96, איתן פרי נ' בנק דיסקונט לישראל, תקדין שלום 98(1) 1108, עמ' 1109.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן