שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

חובת הסודיות ומקורותיה

מאת: עו"ד גלעד נרקיס   |   11.10.2005

חובת הסודיות ומקורותיה

ד"ר פלפל הגדירה במאמרה "הסודיות הבנקאית: היקפה וחריגיה"[1], את חובת הסודיות כ"חובתו של הבנקאי שלא לגלות לצד ג', שאינו מוסמך, מידע המגיע אליו במסגרת עסקיו עם לקוח. לקוח לעניין שמירת הסודיות הוא אדם שיש לו חשבון בבנק". 

חובת הסודיות אותה חב הבנק ללקוח משתרעת על כל מידע שהגיע לידי הבנק בכשירותו ככזה, והיא נמשכת וחלה גם לאחר סגירתו של חשבון הבנק, לגבי ידע שהגיע לידי הבנק בתקופה שבה החשבון היה פעיל[2]. 

הזכות לסודיות היא של הלקוח, לא של הבנק. אין הגדרה מדוייקת להיקפה של זכות הסודיות, ועל כן קשה לעיתים לומר בוודאות, האם מידע מסויים מצוי במסגרתה של חובת הסודיות, וכל מקרה חייב להידון לגופו. לחובת הסודיות קיימים מספר יוצאי דופן, הן במשפט המקובל והן אצלנו[3].

במשפט האנגלי, מקורה של חובת הסודיות משתמעת מן ההסכם. פסק-הדין המנחה בנדון הואV. National Provincial and Tournier Union Bank of England [4]. במקרה זה טורנייה היה לקוח של הבנק הנתבע, אשר לטובתו נמשך שיק על-ידי לקוח אחר של אותו בנק. טורנייה הסב את השיק לצד שלישי, שהיה לקוח של בנק אחר. כאשר השיק חזר, מנהל הבנק הנתבע חקר את הבנק השני למי הוא הוסב וגילה כי מדובר בסוכן הימורים. הוא חשף את האינפורמציה הזו לצדדים שלישיים.

טורנייה תבע בגין הוצאת דיבה ובגין הפרת תניה מכללא לפיה הנתבע לא יחשוף בפני צדדים שלישיים את מצב חשבונו או כל עסקה הקשורה אליו. בית-המשפט פסק כי:

"החובה היא חובה משפטית העולה מן החוזה... היא אינה מוחלטת אלא מוגבלת. לא ניתן להגדיר הגדרה ממצה כלשהי לחובה זאת. לכל היותר ניתן לסווג את סייגיה ולרמוז לגבולותיה."

את ההגבלות של פסק-דין טורנייה ניתן לסווג תחת ארבעה ראשים עיקריים[5]:

1.         כאשר החשיפה נעשית בהסכמה מפורשת או משתמעת של הלקוח.

כאשר הבנק מציין בפני לקוחותיו בבירור מה מוצע לחשוף ומדוע, ומקבל הסכמה על כך (רצוי בכתב) מובן שלא תהיה הפרה של חובת הסודיות. אולם על-פי הדין האנגלי, כאשר הבנק מודיע על חשיפת מידע והלקוח אינו מגיב, הבנק אינו רשאי להניח כי הלקוח הסכים לכך מכללא.

2.             בחשיפה חיונית לצורך הגנה על אינטרסי הבנק, מחייבים חשיפה. חשיפה תהיה הכרחית לאינטרס הבנק למשל כאשר מדובר בתביעה בין הבנק ללקוחו או בין הבנק לערב.

3.         כאשר החשיפה הכרחית מכוח חוק או צו בית-משפט.

4.         כאשר יש חובה לציבור.

בפרשת טורנייה עצמה נאמר כי הכוונה לחשיפת מידע, באופן סביר, לצורך מניעת פשיעה. מאז נחקקו באנגליה חוקים המסדירים נושא זה. 

חוק הבנקאות 1987 באנגליה קבע מפורשות כי כל אדם, המבצע תפקיד על-פי חוק הבנקאות ומקבל מידע בהקשר לעיסוקים אחרים של אדם אחר, וכן כל אדם שהשיג מידע כזה ישירות או בעקיפין מאדם שקיבלו, אינו רשאי לגלות את המידע, אלא אם כן ניתנה הסכמת האדם אשר בקשר אליו הושג המידע. איסור מסירת המידע אינו חל לגבי מידע אשר בתקופת הגילוי הנטען היה כבר ידוע לציבור ממקורות אחרים. כל המגלה מידע כזה עובר עבירה שדינה מאסר שנתיים וכן קנס. גם חוק הבנקאות האנגלי קבע חריגים ברוח הפסיקה אשר קדמה לו[6].

בארצות הברית המצב המשפטי הוא דומה. הגישה הרווחת היא כי בין הבנק ללקוחו קיימת חובת סודיות וכי הבנק אינו רשאי לגלות פרטים בדבר מערכת יחסים זו לצדדים שלישיים. יחד עם זאת, היקפה של החובה והחריגים לה אינם ברורים, והם משתנים  ממדינה למדינה בתחום ארצות הברית[7].  

פסק-הדין בענייןTournier  צוטט אצלנו בפסקי-הדין המנחים צבאח[8] וסקולר[9].

בעניין צבאח, אשר יידון בהרחבה בסעיף נפרד, אומצה הלכת טורנייה במלואה, על חריגיה.

בפסק-דין בעניין סקולר ביקשו המבקשים כי יורשה להם (או לבאי-כוחם) "לבדוק ולהעתיק כל  רישום  שבספרים  בנקאיים" המתייחסים לחשבונות אשר התנהלו בשלשה בנקים על-שם המנוח, על שמו ועל-שם המשיבה מס' 1, או על שמו ועל-שם  המנוחה, וזאת על רקע סכסוך ירושה. המשיבים התנגדו ואת נימוקיהם השתיתו על סעיף 15א' לפקודת הבנקאות (נוסח חדש) ועל חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.

"מוסכם על הכל כי מוטלת על הבנק חובת סודיות לגבי ענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק והלקוח, ומאופיה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו  נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי-כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית, ומבדיל אותה מחובת סודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו. אולם חובת הסודיות לא נתפשה כחובה מוחלטת אלא יחסית."


 

כלומר, האינטרס הציבורי מחייב את פרשנות החוזה בין הצדדים, כחוזה המעניק חובת סודיות. גם לפי כב' השופט חשין מדובר בחיוב חוזי.

סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, דן ב"הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבע בהסכם מפורש או משתמע". בעניין סקולר קבע כב' השופט גולדברג כי:

"איפיונה של חובת הסודיות החוזית של הבנק, שילובה עם חובת הסודיות הסטטוטורית שבסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, ומעמדה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד, הם שמחייבים לתת לחובת הסודיות האמורה משמעות ונפקות, מעבר למתחייב מחובת סודיות חוזית שנעדר ממנה היסוד הציבורי, וליצוק  תוכן חדש בסעיף 39 לפקודת הראיות. החיסיון שיש ליתן לבנק לאחר חוק הגנת הפרטיות, הוא "תוצאה טבעית ממהותו של העניין" (כאמור ב-ב"ש 298/86, 368 הנ"ל). אולם יש שחיסיון זה מתנגש עם ערך חברתי וחיוני אחר של עשיית משפט צדק."

ואילו כב' השופט חשין באותו פסק-דין קבע:

" בא  חוק הפרטיות, נתלווה לאותה חובת סודיות שהיתה כבר בנמצא,  והקיף אותה בהגנות נוספות ובשאר הוראות שבאו לחזק אותה סביב-סביב. מאז חוק הפרטיות דין הוא בישראל, שפגיעה בפרטיות - ובה הפרת חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם - אין היא אך גדר הפרת חוזה: רואים בה עוולה אזרחית (סעיף 4 לחוק), וכן מהווה היא עבירה שעונשה בצידה... עד חוק הפרטיות איפוא, בנק שהפר חובת סודיות כלפי לקוחו נתחייב  בהפרת  הסכם (ואולי  אף בעוולת רשלנות), ואילו מאז חוק הפרטיות חייב הבנק בעוולת נזיקין לעצמה, ורואים אותו כמי שעובר עבירה פלילית."

כב' הנשיא שמגר הוסיף בפרשת צבאח[10] כי:

"לאחר חקיקת החוק (חוק הפרטיות), לנפגע מהפרת חובת הסודיות קמות עילות תביעה נוספות במישור האזרחי, וזאת, כאמור, בנוסף לסעדים שעמדו לרשותו טרם חקיקתו של החוק; פרט לכך קיים כמובן המישור הפלילי."

יש לזכור, עם זאת, כי חוק הפרטיות אינו מגן על ענייניה של חברה. סעיף 3 שבו קובע מפורשות כי לצרכי סעיף 2(8) - תאגיד אינו בגדר המונח "אדם".

סעיף 15א לפקודת הבנקאות, קובע כי:

"(א) לא יגלה אדם ידיעה שנמסרה לו ולא יראה מסמך שהוגש לו לפי פקודה זו או לפי חוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981 אולם מותר לגלות ידיעה אם הנגיד יראה צורך בכך לצרכי תביעה פלילית, או אם הידיעה או המסמך נתקבלו מתאגיד בנקאי - בהסכמתו.

(ב) לעניין גילוי מסמכים וידיעות שנתקבלו לפי פקודה זו לבית-המשפט, דין בנק ישראל או המפקח ועובדיו כדין המדינה ועובדיה.

(ג) העובר על סעיף זה או על הוראת סעיף 6(5), דינו - מאסר שנה או קנס 10,000 לירות."

בית-המשפט קמא קבע, בפרשת סקולר האמורה, וקביעה זו אושרה על-ידי בית-המשפט העליון, כי:

"..להוראה זו אין דבר עם העניין שלפני... אין מדובר כאן על סודיות מידע של לקוחות הבנק שבידי הבנק. הסעיף מבטיח סודיותו של מידע שבנק מסר לבנק ישראל. פטור  מחובת הסודיות ניתן בשתי הזדמנויות: כאשר נגיד בנק ישראל סבור שהדבר דרוש לצרכי תביעה פלילית או כאשר בנק, שממנו התקבל המידע, נתן הסכמתו לגילוי המידע. באת-כוח המשיבים טענה, כי מדובר כאן בהסכמתו של הלקוח למסירת מידע על-ידי הבנק. לפירוש זה אין אחיזה לא מבחינת לשונו של החוק ולא מבחינת תכליתו...."

לדעת ד"ר פלפל[11], בית-המשפט קמא ובעקבותיו בית-המשפט העליון התייחסו בכך רק לידיעות ולמסמכים שהגיעו מכוח פקודת הבנקאות, אך לא לידיעות ולמסמכים שהגיעו מכוח חוק הבנקאות (רישוי) התשמ"א-1981. בעוד פקודת הבנקאות מסדירה את היחסים הפנימיים בין הבנקים, חוק הבנקאות (רישוי) דן, בין היתר, בפעולות משפטיות אשר בנק יכול לבצע למען לקוחותיו. "מכאן תאמר, שסעיף 15(א) לפקודת הבנקאות כולל שני עניינים: האחד הסדרת היחסים שבין הבנקים ובנק ישראל, ולנשוא זה היתה הידרשות מפורשת בפסק-הדין בעניין גוזלו וסקולר; ואילו האחר דן, בין היתר, גם בסוגי פעולות שירות שאותן מספק בנק ללקוחותיו, כשחלק זה של סעיף 15(א) טרם נדון בפסיקה".

אשר לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 - זו קובעת בסעיף 39  בה כי:

"בית-המשפט רשאי, על-פי בקשת בעל-דין בהליך משפטי, לצוות שהמבקש יהא רשאי, לצורך אותו הליך, לבדוק ולהעתיק כל רישום שבספר הבנקאי.

צו לפי סעיף זה אפשר שיינתן בלי להזמין את הבנק או כל בעל דין אחר או לאחר שהוזמנו, והצו יומצא לבנק שלושה ימים תמימים לפני הזמן שבו יש לקיים את הצו, זולת אם הורה בית-המשפט הוראה אחרת".

בפרשת סקולר נאמר מפי כב' השופט קמא כי "אין בסעיף זה, המאפשר דרך נוחה לבנקים למסירת מידע, משום נקיטת עמדה באשר לסודיות המידע שברשות הבנק."


 

בית-המשפט העליון (מפי כב' השופט גולדברג) אמנם הסכים לכך אך קבע כי:

"אפיונה של חובת הסודיות החוזית של הבנק, שילובה עם חובת הסודיות הסטטוטורית שבסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, ומעמדה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד, מחייבים לתת לחובת הסודיות האמורה משמעות ונפקות, מעבר למתחייב מחובת סודיות חוזית שנעדר ממנה היסוד הציבורי, וליצוק תוכן חדש בסעיף 39 לפקודת הראיות. החיסיון שיש ליתן לבנק לאחר חוק הגנת הפרטיות, הוא 'תוצאה טבעית ממהותו של העניין'."

מקור אפשרי נוסף לחובת הסודיות הן חובות האמון ותום-הלב. 

במאמרה[12] מונה ד"ר פלפל מספר חריגים חקוקים לחובת הסודיות, ביניהם:  סעיף 135 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) המסמיך את רשויות המס לפנות לבנק ולהורות לו על מסירת דו"ח, אחרת יהא הבנק צפוי לסנקציה מכוח סעיף 216. סעיף 227 לאותה פקודה מאפשר לשר המשטרה להסמיך פקיד שומה לערוך חקירות     מס כשיש לו סמכויות של שוטר. סעיף 5 לפקודת הבנקאות המסמיך את המפקח על הבנקים או מי מטעמו לדרוש מהבנקים מידע. תקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1980 מסמיכות את ראש ההוצאה לפועל לחפש בחצרים ובכלים שאינם של החייב, אם יש לו יסוד להאמין כי מצויים בהם נכסים של החייב.  חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 מטיל חובה על הבנק לגלות לבנק ישראל על הגבלת לקוח. בנק ישראל מוסמך לפרסם את מספר החשבון המוגבל. סעיף 7 לפקודת המיסים (גביה) מאפשר לרשויות הבנק לפנות לבנק לברר אם מוחזק בו כסף השייך לסרבן המס. כן מוזכרים חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976, הקובע כי רשויות מע"מ רשאיות לחקור את הבנקים בנוגע לידיעות רלוונטיות, פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפש) (נוסח חדש) המסמיך שופט ליתן צו לעריכת חיפש הנחוץ כדי להבטיח הצגת חפץ לצורך חקירה או משפט, וכן אמנות בינלאומיות כגון אמנת שטרסבורג 1979 המקנה סמכויות לבתי-המשפט וליועץ המשפטי לדרוש מידע בדבר כספים שהוצאו מהמדינה במרמה. 

הפרת חובת הסודיות עשויה להקנות עילה הן בחוזים והן בנזיקין. לדעת ד"ר פלפל[13], ההבדל בין התביעות יהא, שבעוד בדיני החוזים רשאי היה התובע לתבוע בגין כל נזק שנגרם לו, לרבות עוגמת נפש, הרי בנזיקין לא יוכל הלקוח לתבוע בגין עוגמת נפש, אלא אם יוכיח את נזקיו.

 



[1] פלפל ד' "הסודיות הבנקאית: היקפה וחריגיה" מחקרי משפט י"א (תשנ"ד) 125.

[2] ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573.

[3]Rns Grandison “(The bank Confidentiality in) England” Bank Onfidentiality Editor: F. neate, London, 1997 197 .

[4] [1924] 1 KB 461.

72Rns Grandison “(The bank Confidentiality in) England” Bank Onfidentiality Editor: F. neate, London 1997 .197

[6] פלפל ד' "הסודיות הבנקאית: היקפה וחריגיה", מחקרי משפט י"א (תשנ"ד) 125.

[7] ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573.

[8] שם.

[9] רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764.

[10] ראה הערה 65 לעיל.

[11] פלפל ד' "הסודיות הבנקאית: היקפה וחריגיה", מחקרי משפט י"א (תשנ"ד) 125.

[12] שם.

[13] שם.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן