שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

עד כמה ראוי להרחיב את אחריות הבנקים - התניית שירות בשירות

מאת: עו"ד גלעד נרקיס   |   12.10.2005

עד כמה ראוי להרחיב את אחריות הבנקים - התניית שירות  בשירות

פן אחר שבו ניכרת הדילמה בין זכותו של הבנק לפעול כגוף כלכלי לבין החובות המוטלות עליו, נמצא באיסור התניית שירות בשירות[1]. להלן נביא מעט מן הפסיקה של ערכאות נמוכות, כדי לעמוד על סוגיית יישום החובות המוטלות על הבנקים.

ב-ע"א (ח') 4059/98[2], נדון מקרה בו התקבלה תביעת הבנק נגד לווים וערביהם. הערעור הוגש על-ידי החייבים[3], והערבים. המערערים טענו כי, בית-המשפט השלום שגה כאשר דחה את הגנתם בדבר "התניית שירות בשירות", הטעיה ויעוץ שגוי, וכי יש לערוך בירור מלא ומקיף על המשמעות הכספית שיש להגנתם על מנת שפסק-הדין יתן ביטוי מלא לדרך החשבונאית הנובעת מכך, ועל-פי חוות-דעת חשבונאית שהוגשה מטעמם.

בית-המשפט המחוזי, אימץ את מסקנות בית-משפט קמא, אחת לאחת, ודחה את הערעור תוך שהוא אומר: "כב' השופט דר (בית-משפט קמא) בחן את טענות המערערים במישור העובדתי והמשפטי, בכל הקשור להתניית שירות בשירות אשר התבטאה בהגדלת מסגרת האשראי כנגד כפיית פתיחת פקדונות שקליים; כפיית 4 תוכניות חיסכון (הנקראות על-ידי בא-כוחן המערערים "חיסכון לדלפון"); כפיית פתיחת תוכניות חיסכון נוספות על-סך 35,000 ש"ח - בקשר אליהן נטען על-ידי בא-כוח המערערים כי זהו אבסורד שאין גדול ממנו, כי נפתחו שעה שיתרת חשבון החובה של השותפות הגיעה ל- 120,000 ש"ח.

לפי חומר הראיות שהוצג בפניו, אין מקום להעדיף את עדותם של גרמן וכהן, בעלי העניין, על פני עדותו והסבריו של מנהל הסניף… ומכאן קביעתו של כב' השופט דר בפסק-הדין, כי אין הוא נותן אמון בהסברים שנתנו גרמן וכהן על הסיבות שהניעו אותם לפתיחת תוכניות החיסכון, באומרו:

"אינני מוכן לקבל היתממות זו, לא מפי גרמן ולא מפי אסתר' … ו: 'הטענות עולות לראשונה לאחר הגשת התביעה, ואין ראיה מהימנה כי קודם לכן הועלתה טענה מסוג זה...'. כב' השופט דר הסביר כי לצורך בחינת התניית שירות בשירות: 'לא די בהצבעה על חוסר תבונה או חוסר היגיון בבחירה בין השקעות אלטרנטיביות כדי להצביע על העדר קשר עסקי סביר בין הפעולות... הבחינה צריכה לכלול התייחסות לשני השירותים - זה שאותו מקבל בעל החשבון מן הבנק וזה שאותו נדרש על-ידי הבנק לרכוש, ולא להסתפק בבחינת ההיגיון הכלכלי-עסקי של השירות אותו דורש הבנק, שכן לעיתים יידרש בעל החשבון לרכוש מן הבנק שירות שמבחינת ההיגיון הכלכלי-עסקי אינו מוצדק לכשעצמו... אולם, בהתבוננות בתמונה הכוללת, לרבות האשראי שנותן הבנק, התברר ש"העסקה" כולה מתיישבת עם הגיון כזה...'. מסקנתו של בית-משפט קמא היתה כי על-פי הראיות שהובאו בפניו, ביקשו השותפים, כל אחד מהם, לשמור על הכספים הפרטיים לעצמם, ולכן אין דמיון בין השקעת כספים על-ידי כל צד מכיסו לחשבון השותפות, להפקדת הכספים בחשבונות הפרטיים, שם הם משמשים כבטוחה בלבד. הוא הדין באשר לסיבה שהניעה את גרמן וכהן לפתוח תוכניות החיסכון, כי במסגרת ההוצאות הגדולות של השותפות, כפי שנגלו מחשבון השותפות, משכו השותפים בהוראת קבע מחשבון השותפות, מדי חודש, סכומי כסף לא גדולים לתוכניות חיסכון - תוכניות החיסכון ממומנות על-ידי השותפות, הרווחים נצברים לזכות השותפים עצמם, באופן פרטי ובדרך-כלל רווחים אלו בחשבון הפרטי אינם חייבים במס. אני סבורה כי לא ניתנה על-ידי המערערים תשובה לטענת המשיב, שפורטה עוד בסיכומיו בבית-משפט קמא והיא שמתן וקבלת ההלוואה וזיכוי החשבון בסך 45,000 ש"ח, מהווה חוזה חדש, נפרד ועצמאי ואין הוא קשור למערכת היחסים הכוללת שבין המשיב למערערים בכל הקשור לניהול חשבון השותפות. משכך, כל השאלות של התניית שירות בשירות כפיה וכיוצ"ב לא יכולות להוות הגנה בפני התביעה שעילתה חוזה ההלוואה שניתנה ולא סולקה. נכון שהרקע והצורך לקבלת ההלוואה נבע מיתרת החובה הגבוהה של חשבון השותפות אצל המשיב, אולם כנגד ההלוואה לא יכולים, ואין למערערים כל טענה של כפיה או לחץ או התניית שירות בשירות, והם עצמם הודו בקבלתה ובזיכוי חשבונם כאמור… חוזה הלוואה שנעשה בין גרמן וכהן אלכסנדר ואסתר ביום 31.1.89, מלמד על כוונתם המפורשת לקבל את ההלוואה ולהחזיר אותה בתנאים ובמועדים שנקבעו בה, ובנוסף הביאו את ערבותם של המערערים 2 ו-3, שערבותם נבחנה גם היא בפסק-דינו של כב' השופט דר ואין שום סיבה המצדיקה התערבותנו בקביעותיו. אי-לכך ניתן לומר כי העובדה שהלוואה ניתנה לבעלי חשבון השותפות ולאלכסנדר כהן שהיה רק בעל זכות חתימה ולא בעל החשבון, בערבותם של הערבים אשתו של גרמן ובן עמי, מלמדת על עצמאותו של חוזה ההלוואה, והתנתקותו ממערכת היחסים הכוללת של המשיב עם גרמן וכהן בכל הקשור לניהול חשבון השותפות. בית-משפט קמא הגיע למסקנה כי חשבון השותפות אינו מצביע על כישלון של הבנק אלא על כישלון עסקי השותפות שיש לה הוצאות רבות ואין מולן הכנסות באותו היקף, שיקים רבים שהופקדו בחשבון חזרו מבלי שנפרעו, וכי אין המערערים יכולים לבוא בטענות לאיש על כישלון עסקם. אי-לכך, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור."


ב-ת"א (חד') 419/96[4], עלתה גם כן, כטענה מרכזית ועיקרית, טענת התניית שירות בשירות. בית-המשפט קובע כי, כדי להצליח בטענה הזו עול ההוכחה מוטל על הלקוח - במקרה זה הנתבע, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. עליו להביא ראיות פוזיטיביות כי הבנק אכן נקט פעולה מסויימת אשר מחמתה נוצרה התניה בין שירות ספציפי אחד למשנהו במועד מסויים. על הלקוח למסור פרטים בדבר נסיבות ההתנאה, מועדה, השירותים הספציפיים שהותנו זה בזה והגורם הספציפי בבנק האחראי להתנאה. כן יש צורך להראות קולרציה (התאמה) במועדים שבהם ניטלו השירותים השונים, היינו - סמיכות כרונולוגית בין שני השירותים, וכן יחס מסויים בין ההיקפים הכספיים שלהם. נפסק, כי "לצד הלקוח תעמוד העובדה, כי אין היגיון כלכלי בנטילת השירות שנכפה עליו, לטענתו. אולם, לצורך הוכחת ההתניה, נחוצה בראש ובראשונה עדותו האמינה של הלקוח עצמו ביחס לנסיבות הספציפיות של ההתניה. רק לאחר קיומה של גרסה ברורה כזו, יכולה לתמוך בגירסה זו חוות-דעת מומחה שתראה כי לא היה היגיון כלכלי בנטילת השירות הכפוי." 

גם במקרה זה, בית-המשפט נותן משקל מיוחד לכישורי הלקוח וכך הוא אומר:      "…אין מדובר באדם פשוט שאינו יודע תוכנית חיסכון מהי, וכפי שהעיד עליו המומחה מטעמו: 'הנתבע יודע פחות ממני, אבל הוא יודע חישובי ריבית כמקובל בבנקים ברמה של מנהל חברה'.

כמו כן, יש לציין כי לנתבעים היו תוכניות חיסכון בבנקים אחרים, בסניף הבנק הבינלאומי בחדרה וכן סניף בנק הפועלים בחדרה, ואת תוכניות החיסכון שיעבדו לטובת החברה. דברי העדים מעידים כמאה עדים על כך שהנתבעים היו מודעים לעניין פתיחת תוכניות החיסכון, ומתוך מודעות זו הם פתחו תוכנית חיסכון גם בבנק הפועלים בגבעת-עדה. לנתבעים היו חשבונות אישיים ותוכניות חיסכון בבנקים אחרים, שלא היו משועבדות, והם גם לא הציעו לשעבד אותן כדי לקבל את ההלוואה. יתירה מזו,                                                                                           המומחה מטעם הנתבעים העיד, כי: 'ידוע לי שחברות היו עושות את זה (הכוונה להלוואה לצורך תוכנית חיסכון) והחברה היתה משלמת את זה', התובע הכחיש כי הפעיל כל לחץ או אילוץ לפיו נאלצו הנתבעים לפתוח תוכנית חיסכון, ומכאן דוחה הוא את טענת הנתבעים בדבר התניית שירות בשירות. לאור דחיית טענת הנתבעים בדבר התניית שירות בשירות, אני קובע כי התובע לא התנה מתן ההלוואה בפתיחת תוכנית חיסכון."

וב-ת"א (י-ם) 4941/96[5], גם כן ניסה הלקוח לטעון כי הבנק פעל בניגוד לחוק, בכך שהתנתה מתן האשראי בפתיחת תוכניות חיסכון ובכך שסירב בשלב מאוחר יותר לאשר את מכירת תוכנית החיסכון לכיסוי יתרת החובה שבחשבון.

נפסק, כי "האיסור על התניית שירות בשירות נקבע בסעיף 7 לחוק הבנקאות…מלשון סעיף זה עולה כי כדי שיתקיימו הוראותיו נדרש קיומם של שירות של בנק ללקוח, התניה של שירות זה, שהתנאי למתן שירות הוא קבלת שירות אחר והעדר קשר עיסקי סביר בין שני השירותים שהאחד הוצב כתנאי לרעהו.

מהמצב העובדתי הנתון שתואר לעיל עולה בבירור שאין כל קשר בין מועדי פתיחת תוכניות החיסכון הראשונה והשניה לבין קביעת מסגרת האשראי... מודע לאמור לעיל אך טוען בסיכומיו שבפועל אושרה לו חריגה הגם שזו לא היתה מסגרת אשראי מסודרת וזו הותנתה בפתיחת תוכניות החיסכון, מתקשה אני לקבל טענה זו ולראות בעובדה שבפועל התובע כיבד חריגות בחשבון כ"מסגרת אשראי", כיבוד חריגה בחשבון איננה מסגרת אשראי גם בהתאם לתנאי פתיחת החשבון… ובמיוחד שאישור החריגה לה טוען הנתבע לא היה שירות מוגדר ומוסכם על-ידי הבנק, הנתבע בתצהירו לא מפרט מה בדיוק הוסכם איתו, איזו מסגרת אושרה לו ומתי היא אושרה, הצהרתו כללית ביותר, כפי שצוטטה לעיל ועליה בלבד לא ניתן להשתית ממצאים ולקבוע שהצדדים הגיעו להסכם מסגרת אשראי ושאותו הסכם הותנה בנטילת הלוואות. ביחס לתוכנית החיסכון האחרונה, מתקשה אני להבין   טיבה של הטענה (והדבר נכון גם לגבי התוכנית השניה) שהרי לשם פתיחת תכניות החיסכון ניטלו הלוואות, ולגבי תוכנית החיסכון האחרונה מסגרת האשראי הועלתה בהתאם לגובה ההלוואה הנוספת שניתנה. אם-כך כיצד ניתן לאמר שהבנק כתנאי לאישור מסגרת אשראי חייב פתיחת תוכניות חיסכון שהרי לשם פתיחת תוכניות החיסכון ניתן אשראי, טענה שהבנק כפה קבלת אשראי לשם פתיחת התוכנית לא נטענה ומכל מקום היא איננה סבירה!... התוצאה מהנאמר לעיל שאני דוחה טענותיו של הנתבע הן לעניין התניית שירות בשירות והן לעניין אי-העתרות התובע לפתיחת תוכניות החיסכון לצורך הקטנת האשראי."

מן הדוגמאות דלעיל נמצאנו למדים, שהגם שבית-המשפט העליון עקבי, בדרך-כלל, בראיית הבנקים כגופים ציבוריים (או מעין ציבוריים), והגם שהוא מטיל עליהם, ככאלה, חובות כבדים - ערכאות המשפט הנמוכות יותר, אינן ממהרות לבחון את פעולות הבנקים בראי המשפט המינהלי (בכל הקשור לחובות אלה). לא אחת מועלים אופיו של הלקוח וכישוריו על נס, וכאלה אשר מאפילים על חובות הבנקים. יחד עם זאת, אל לנו להתעלם מן הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה, ומן הרושם הכללי שהצדדים מותירים בפני בית-המשפט (כשהדגש מושם דווקא על הלקוחות).



[1] סעיף 7 לחוק הבנקאות.

[2] ע"א (ח') 4059/98 גרמן יעקב ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ, תקדין מחוזי 98(3) 1510.

[3] להלן: "גרמן".

[4] ת"א (חד') 419/96 בנק הפועלים בע"מ נ' לייבל גרשון ואח', תקדין שלום 98(3) 95.

[5] ת"א (י-ם) 4941/96  בנק מרכנתיל דיסקונט נ' הרצל חיים, תקדין שלום 98(2) 3571.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן