שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

בנק שאינו מממש בטוחות במועד, מפר את חובתו כלפי הלקוח

12.10.2005

 

בנק שאינו מממש בטוחות במועד, מפר את חובתו כלפי הלקוח

ת"א 042948/98 בנק הפועלים בע"מ נ' שומרי כל חברה לשמירה ושירותים (1983) בע"מ (טרם פורסם) בבית-משפט השלום תל-אביב-יפו, בפני כב' השופט דן מור, ניתן ב- 21.04.03

הנתבעת רכשה ניירות ערך באמצעות אשראי של הבנק. לצורך הבטחת האשראי חתמה הנתבעת על איגרת חוב, לפיו ממשכנת הנתבעת לזכות התובע, כבטוחה לאשראי למשיכת יתר בחשבון, את כל נכסי הנתבעת, כולל ניירות ערך שבבנק התובע. לטענת הנתבעת היה על הבנק לממש את השיעבוד זה במועד בו שווי ניירות ערך עלו על שווי החובות. השאלה האם אכן הבנק היה מחוייב לעשות כן. נפסק, כי על הבנק לפעול בסבירות ולמלא את זכויותיו וחובותיו החוזיים בתום-לב ובדרך שלא תפגע בלקוח. הנתבעת, כלקוח בנק הנמצא במצוקה, בגין יתרות חובה ההולכות וגדלות, יכול היה להניח כי הבנק יממש את הביטחונות במועד הסביר והמתאים, בהתאם לכל נסיבות העניין. לא היה מקום למחדל חסר סבירות באיחור במימוש הזכויות, אלא הבנק אכן מעוניין בהגדלת החוב בחיובי הריביות, תוך התעלמות מהבטוחות שמימושן יקטין את יתרת החוב.

 


 

 

בית-משפט השלום תל-אביב-יפו

21.04.03

 

 

ת"א 064275/97

 

 

כבוד השופט דן מור

בפני:

 

בנק הפועלים בע"מ

 על-ידי ב"כ עורך-הדין ע' אקרמן-שוורץ

התובעים

 

 

 

נגד

 

 

 

הנתבעים שומרי כל חברה לשמירה ושירותים (1983) בע"מ

על-ידי עורך-הדין א' מילשטיין

 

הנתבעים

 

 

 

 

פסק-דין

מבוא

1. בתאריך 28/10/93, פתחה הנתבעת חשבון בנק בסניף הר הכרמל של התובע שמספרו 343443 (להלן: החשבון). הנתבעת, חברה שעיסוקה במתן שירותי שמירה, פתחה את החשבון באמצעות מנהלה בפועל מר יצחק משי. בעלי המניות בנתבעת הינם אחיו ואחותו. החשבון נועד ואף שימש למסחר בניירות ערך. מר יצחק משי (להלן: משי) אף היה מורשה החתימה עבור הנתבעת בכל הנוגע לחשבון. (ראה נספח ה' לתצהיר גב' חיה קייזר – ת/1). הנתבעת ביקשה וקיבלה אשראי למשיכת יתר בחשבון על סך של 150,000 ש"ח וזאת כבר ביום 4.11.93 (נספח ו' לת/1). ביום 4.11.93 חתמה הנתבעת על איגרת חוב, לפיו ממשכנת הנתבעת לזכות התובע, כבטוחה לאשראי למשיכת יתר בחשבון, את כל נכסי הנתבעת, כולל ניירות ערך שבבנק התובע. (ראה נ/1). התובע באמצעות יועצת ההשקעות בסניף, העדה חיה קייזר, החלה ברכישה ומכירה של ניירות ערך בחשבון, ועד מהרה עלו יתרות החובה בחשבון, בגין רכישת ני"ע, את תקרת האשראי המוסכמת, כאמור. בחודש דצמבר 93', מישכנו אחותו ואימו של יצחק משי את ניה"ע שבחשבונן כבטוחה נוספת עבור הנתבעת בחשבון (ראה נספחים י"ד ו-ט"ו לת/1). בחודש פברואר 94' התרחשה מפולת בשוק ההון ובבורסה הישראלית. ערך ניה"ע שבחשבון, שאף שימשו כבטוחה לאשראי בחשבון, ירד. חיובי ריבית שוטפת בחשבון, הגדילו שוב ושוב את יתרת החובה בו. בתאריך 25/3/98 עמדה יתרת החובה בחשבון על סך של 549,234 ש"ח. חיובי הריבית לאותו מועד היו בשיעור של 24.4% לשנה, כשהריבית מחושבת כל רבעון, ומצטרפת לקרן בכל רבעון, דהיינו, ריבית דריבית מדי רבעון. (ראה נספח ח-1 לת/1). היות והנתבעת לא פרעה את יתרת החובה בחשבון, הגיש התובע את התביעה שבתיק זה, וזאת ביום 8.4.98.

 

2. נתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה שהוגשה בסד"מ, ובקשתה התקבלה חלקית. במהלך המשפט ובסיכומי הנתבעת ריכז ב"כ הנתבעת את הגנתה בשתי טענות והן, ראשית, כי התובע חרג, ללא הסכמת וידיעת משי, ממסגרת האשראי ועל-כן אין לנתבעת כל אחריות או חבות לחיוביה מעבר לסכום האשראי המוסכם, ושנית, כי התובע פעל שלא כדין בכך שנמנע מלממש במועד את הביטחונות שהיו לחשבון, ובשיהוי זה גרם לנתבעת נזקים, דהיינו, בכך שהתובע נמנע מלצמצם את החובה שבחשבון במימוש הביטחונות, גדל חוב הנתבעת באופן מלאכותי, ועל-כן אין לחייב את הנתבעת בסכומים אלו. מנגד, טוען ב"כ התובע כי טענה נוספת זו חורגת ממסגרת הרשות להתגונן שניתנה לנתבעת, דהיינו – הרחבת חזית אסורה.

 

הרחבת חזית

3. טענתו זו של התובע אינה מקובלת עלי. בית-המשפט קבע בהחלטתו בבקשה למתן הרשות להתגונן, בין היתר, כדלקמן:

 

"... טענות המבקשת כנגד חריגת הבנק מיוזמתו ממסגרת האשראי שאושרה וכיוצא מכך חיוב מופרז בריבית, מהווה טענת הגנה לכאורה ולפיכך ניתנת למבקשת רשות להתגונן בשאלה זו."

 

ובהמשך

 

"התצהיר ישמש כתב הגנה לגבי הטענות שבגינן ניתנה הרשות להתגונן."

 

על-כן, לכאורה, הגנת הנתבעת הינה רק בתחום חריגת התובע מהאשראי המוסכם. אולם על התובע מוטלת החובה להוכיח את יתרת החוב הנתבעת. הנתבעת לא הודתה בגובה החוב בבקשת הרשות להתגונן או בתצהירו של מר משי, ושם נאמר מפורשות כי המבקשת, הנתבעת, עדיין אינה יכולה להכין את הגנתה כראוי, בהעדר כל מסמכי הבנק הנוגעים לחשבון. במהלך המשפט ובסיכומיה, עומדת הנתבעת על טענתה כי את יתרת החובה יש לחשב אחרת מאשר חישובי הבנק התובע, ולשם כך הוגש כמוצג הדו"ח נ/5, הכולל את הסכמת ב"כ התובע, מיום 8.10.02, לחלק מהנתונים שצויינו שם על-ידי הנתבעת. המסמך הוגש והתקבל ללא התנגדות. (ראה עמוד 14-15 לפרוטוקול). כאשר במהלך המשפט מתקבלות ראיות מסויימות, ועל סמך ראיות אלו מתברר כי סכום החוב הנתבע אינו נכון, אלא שיש לחשבו אחרת, וזאת דווקא על-פי האמור בחוזי ההתקשרות שבין הצדדים עליהם מבוססת תביעת התובע, בית-המשפט אינו רשאי להתעלם מכך.

 

מכל מקום, גם אם היה בית-המשפט סבור כי הנתבעת הרחיבה את הגנתה מעבר לאמור באותו חלק מתצהיר מר משי שהפך לכתב הגנה, כאמור בהחלטה בבר"ל, הרי ברור כי טענות אלו אין בהם כל הפתעה לתובע, כאשר ב"כ הנתבעת העלה טענות אלו כבר בסיכומיו שבכתב בבקשת הרשות להתגונן (ראה סעיף 36 ואילך לסיכומים מיום 28.10.99), כך שבית-המשפט רואה בטענות אלו אף בקשה להוספת טענה לכתב ההגנה, עוד בשלב קדם המשפט, הבקשה נענית בחיוב. כאמור בתקנה 92 לחסה"א, בית-המשפט רשאי להתיר תיקון כתבי טענות - "בכל עת", כך שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין.

 

החריגה ממסגרת האשראי

טענת הנתבעת הינה כי לא ידעה ולא הסכימה לכל חריגה ממסגרת האשראי המוסכמת, וכשגילה משי את החריגה, דרש מגב' חיה קייזר (להלן: קייזר), לצמצם את היתרה למסגרת האשראי המוסכם והיא הבטיחה לו לעשות כן ואף הבהירה לו כי "לא ידאג ויהיה בסדר", תוך שהיא ממשיכה בפעולות בחשבון, ללא קבלת הסכמתו מראש. על-כן, לטענת הנתבעת, יש לנכות מיתרת החובה כל יתרה העולה על מסגרת האשראי המוסכמת מראש.

 

טענה זו, וענייננו בטענת הגנה, לא תוכל להישמע. בעניין זה מעדיף בית-המשפט באופן ברור את גירסת קייזר על גירסת משי, מנהל הנתבעת, וממילא, גירסתו אינה סבירה והנתבעת אף כשלה בהוכחתה.

 

העדה קייזר טוענת בעדותה כי כל רכישות ני"ע בחשבון נעשו בהוראות מר משי, אשר התעניין באופן שוטף בנעשה בחשבון ובמצב שוק ההון. קל לבית-המשפט לאמץ דווקא גירסת גב' קייזר. משי ניהל חשבון ני"ע קודם לפתיחת החשבון בסניף בבנק התובע. (ראה נספח י"ג לת/1). גם סכום אשראי של 150,000 ש"ח אינו סכום פעוט, ובית-משפט אינו מוכן לקבל כי אדם כמר משי היה מתעלם מגורל ניה"ע שנרכשו בחשבונו, אפילו בסכום שכזה, והיה מסתפק בהבטחת גב' קייזר שניתנה בעל-פה להפסקת החריגה ממסגרת האשראי. וגם אם עשה כך, ענייננו בעצימת עיניים, והנתבעת מושתקת מלטעון כי לא ידעה דבר על המתרחש בחשבונה.

 

חיזוק לגירסת הגב' קייזר הנו המסמך נספח י"א לת/1, תרשומות על שיחות בין העדה ומר משי על פעולות בחשבון, דווקא משנת 94', המלמדים על קשר שוטף בינה לבין משי.

 

ב"כ הנתבעת טוען כי הרוב המוחלט של הוראות הפעולה בחשבון אינן נושאות את חתימת מר משי, אולם גם בטענה זו אין כל ממש, כאשר מר משי חתם על אישור למתן הוראות טלפוניות, וברוב מסמכי הפעולות נרשם כי ניתנו בהוראה טלפונית. הבנק התובע אף נהג להעביר ללקוחותיו העתק מהפעולות שנעשו, במיוחד ללקוחות המנהלים פעילות ערה בני"ע, ועל-פי עדות גב' קייזר, כך נעשה אף בחשבון הנתבעת. קשה לבית-המשפט להאמין כי דווקא לנתבעת נמנע הבנק מלשלוח את ההודעות השוטפות. הנתבעת אף קיבלה מדי חודש, באמצעות הפקסימיליה, דו"ח פירוט ניה"ע שבחשבון. שירות זה מחוייב בעמלה, המופיעה בהעתק דפי החשבון, הנשלחים לנתבעת. בית-המשפט מתקשה לקבל כי מנהל הנתבעת, או מנהל החשבונות בנתבעת, לא היה מברר את הסיבה לחיוב שכזה, אלמלא הגיעו דפים אלו לנתבעת. גם הטענה שאף דפי החשבון לא נשלחו לנתבעת, כך שלא ניתן היה לנתבעת לגלות חיובים אלו, לא מתקבלת כסבירה, כאשר לא יתכן שהנתבעת תזניח כליל את בירור כל הנעשה בחשבונה, חודשים רבים. התנהגות שכזו אינה עולה כקנה אחד עם אישיותו של מר משי, כהתרשמות בית-משפט ממנו ומעדותו. הנתבעת ידעה יפה לעמוד על זכויותיה בהקשר לחשבונותיה בבנק ואף טרחה בעבר לפנות בעניינים דומים לבנק ישראל או לממונה האיזורי של התובע, למשל בנושא מכירת תפ"ס או למועד ביצוע קניות ני"ע. (ראה התכתבות, ת/4).

 

אף צודק ב"כ התובע בטענתו כי הנתבעת, כחברה מסחרית, חייבה בהגשת הדין וחשבון הכולל מאזן מבוקר, מדי שנה, לשלטונות מס ההכנסה, ובמסגרת זו חובתה אף להצהיר על פעילות בני"ע ועל ערך רכישת ניה"ע שבחשבונותיה בבנקים. מר משי ענה בחקירתו הנגדית כי יתכן ומנהל החשבונות שלו, או רואה החשבון, הם שטיפלו בקבלת האישורים מהבנק התובע, לצורך הגשת הדו"חות, אך הוא עצמו לא היה ער לכך. טענה זו לא תשמע, כאשר מר משי הוא שחתם על המאזנים והדוחות שהוגשו. במאזן לשנת 95, שהוגש ביום 14.11.96, מופיעה ההשקעה בני"ע בסך של 138,218 ש"ח, נכון ליום 31.12.94, ובסך של 131,145 נכון ליום 31.12.95. חתימת משי מופיעה בשולי העמוד (עמ' 3). בביאור ט' למאזן נאמר כי מדובר בשערוך ניה"ע על-פי שערם בבורסה. כלומר – בידיעת הנתבעת מצוי כל המידע בנושא לניה"ע שהחשבון. אין מדובר בחשבון אחר ובסניף אחר, ועובדה זו נלמדת מהאמור במאזן לסוף שנת 96', שם נרשם מפורשות כי בכל הנוגע להשקעות בני"ע סחירים, מדובר בחשבון הנדון. (ראה המאזנים בנ/4). מר משי אינו רשאי להתכחש לחתימתו, המלמדת על-ידיעתו לאמור בחלק זה במאזן, והנתבעת אף לא השמיעה כל עד אחר העשוי לתמוך בגירסת מר משי לניהול כל נושא רכוש החברה רק באמצעות אנשים אחרים.

 

בנסיבות אלו, מקבל בית-המשפט במלואה את עדות גב' קייזר, כאמור בתצהירה ועדותה, על כך שכל הפעולות בחשבון נעשו רק בהוראתו האישית של משי, כשהוא יודע היטב, לאורך כל תקופה הפעילות, על הנעשה בחשבונו ועל החריגה ממסגרת האשראי. הרי אין לשכוח כי כל עוד הבורסה פורחת, לבנק התובע ביטחונות טובים ליתרות החובה, כאשר כל ניה"ע הנרכשים משועבדות בבטוחה לחשבון, כך שהבנק אינו מסתכן יתר על המידה גם במילוי הוראות הקניה ששלח משי, בסכומים העולים על מסגרת האשראי המוסכמת.

 

אי-מימוש הבטוחות לחשבון

כאמור, שועבדו כל ניה"ע שבחשבון, כולל ניה"ע שבחשבון אחותו ואימו של מר משי, כבטוחות ליתרת החובה ולאשראי שניתן לנתבעת בחשבון. בשלבים רבים של הפעילות בחשבון, בין יום פתיחתו ועד לשנת 1994, כולל, עלה שווי הבטוחות על יתרות החובה בחשבון. אם היה מר משי נותן את ההוראה למכור את ניה"ע בבורסה, במועד כל שהוא מבין מועדים אלו, יש להניח כי לא היה נותר כל חוב לתובע. אולם, כידוע, הנתבעת לא עשתה כן. האם היה על הבנק החובה לעשות זאת מיוזמתו?

 

לבנק שמורה הזכות החוזית והחוקית לממש את הבטוחות שבחשבון. חוזית, מכוח האמור בתנאים הכללים לפתיחת החשבון (נספח ב' לת/1), שם מוסכם על זכות קיזוז, שיעבוד ועכבון של הבנק (עמ' 7), כולל הזכות למכור או לממש את הבטוחות ששועבדו לבנק. כך אף מוסכם מפורשות באיגרת החוב שבחתימת הנתבעת (נ/1), לפיו זכאי הבנק להעמיד לפירעון מידי את הנכסים ששועבדו, על-פי שיקול-דעתו בלבד, וזאת אם הנתבעת מפרה את התחייבויותיה, כולל סילוק יתרות חובה (ר' סעיף 17). הזכות החוקית נובעת מהאמור בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973, זכות הקיזוז.

 

על-פי הטבלאות שבמוצג נ/5, רשימת ניה"ע שבחשבון, במכפלת שער ניה"ע לאותו מועד, ובהשוואת סכום יתרת שווי ניה"ע, מול יתרות החובה בחשבון (ראה נספח ג' ו-ת/1), עולה כי ביום 28.2.94 עמד שווי הבטוחות שבידי התובע בחשבון על סך של כ-629,000 ש"ח, מול יתרת חובה של כ- 398,000 ש"ח. גם אם יתעלם בית-המשפט מאותם ערכי ניה"ע שבחשבון שב"כ התובע לא הודתה בהם, עדיין עולה שווי הבטוחות על יתרת החובה בלמעלה מ-100,000 ש"ח. החשיבות לתאריך זה הינה לאור דברי גב' קייזר בעדותה כי בחודש פברואר 94 מגמת שוק ההון השתנתה באופן חד (עמ' 6 לפרוטוקול).

 

על-פי הנלמד מדפי החשבון (נספח ט' ל-ת/1), אין יותר כל פעולת קניה של ני"ע בחשבון, מאז חודש פברואר 94 ואילך. פעולת המכירה של ני"ע הנזכרת בחודש יוני 94' וגם בנובמבר 94', הינה מכירת זכויות אוטומטיות, בסכומים לא משמעותיים. כלומר מאז מרץ 94' הנתבעת אינה פועלת יותר בחשבון, וכל התנועות בחשבון הינן רק זקיפת ריבית חובה ועמלות.

 

כשנשאלה גב' קייזר מדוע לא מימש הבנק את הבטוחות שברשותו מאז מרץ 94' ואילך, תשובתה היתה כי היתה בקשר עם מר משי, וזה הבטיח כי יגיע ויכסה את החריגה, וזאת במכירת דירה אותה הוא מחזיק בכרמל. אולם ברור כי שיחה שכזו יכולה היתה להתנהל רק לאחר שיתרת החובה כבר צמחה ועלתה לאלפי שקלים, דהיינו, בסוף שנת 94' או בתחילת שנת 95'. עוד הסבירה העדה כי מדובר היה בלקוח נכבד, בעל יכולות, ולא נהוג לפעול בחשבון ולממש בטוחות באופן חד-צדדי ללא אישור מפורש ממנו. אולם גם העדה מודה כי הבנק התובע החל לחוש "אי-נוחות", כבר בסוף שנת 94' בגין יתרות החובה בחשבון, אולם הבנק פועל חד-צדדית בחשבון - רק "בסוף". (ראה עמ' 5 לפרוטוקול).

 

העדה העידה כי עזבה את הסניף בסוף יוני 95' ועל כך אין היא יודעת באופן ישיר על שיקולי הבנק בכל הנוגע לחשבון, לאחר מועד זה. לקראת מועד העזיבה, היא עצמה ניסתה ליצור קשר עם מר משי, ללא הצלחה, והנושא הועבר למחלקת הגביה של התובע. באופן כללי, עמדת הבנק הינה שלא לממש את הבטוחות בני"ע, אלא "כמפלט אחרון", וזאת כדי שלא יטען כנגד הבנק כי פעל בפזיזות, שמע ישובו ניה"ע ויעלו בערכם. (ראה עמ' 9 לפרוטוקול).

 

רק בחודש יוני 95' החל הבנק לפעול באופן חד-צדדי, וביטל את מסגרת האשראי ואת ריבית החובה הנמוכה שעל מסגרת האשראי המוסכמת, והנתבעת חוייבה בריבית חובה מלאה החל מהשקל הראשון שביתרת החובה. (ראה דף 022 לנספח ט' לת/1). על-פי הוראות החוק, על התובע אף לשלוח הודעה לנתבעת על שינוי גובה הריבית, ויש להניח כי ההודעה נשלחה. במצב זה, חיובי הריבית הרבעוניים עולים באופן ניכר. כשנשאלת גב' קייזר מדוע בוצעה פעולה זו המגדילה את החוב לבנק, ולא פעולה של מימוש בטוחות, להקטנת החוב, לא נשמעה כל תשובה ברורה, באשר, לטענתה, העניין לא היה יותר בטיפולה האישי, והעדה רק מציינת: " אני שואלת איפה היה הלקוח מפברואר 94 ועד יולי 95? הרי היתרה בחשבון ידועה".

 

ב"כ הנתבעת טוען כי לפחות במועד זה, ה- 31.5.95, אם לא קודם לכן, היה על הנתבע לפעול למימוש הבטוחות ולהקטין את חוב הנתבעת לבנק, ולא לפעול להגדילו, ולהמתין עד שנת 1997 למכירת ניה"ע שבחשבון. נראה לי כי יש לקבל את טענתו, אם כי בחלקה בלבד.

 

על הבנק לפעול בסבירות ולמלא את זכויותיו וחובותיו החוזיים בתום-לב ובדרך שלא תפגע בלקוח, ולמעשה, אף לא תפגע בבנק עצמו, בהגדלת חוב הלקוח לבנק, שאין לדעת בבירור האם ניתן יהיה לגבותו. הרי לשם כך שיעבדה הנתבעת את ניה"ע שבחשבונותיה וחשבונות נוספים, לזכות הבנק, תוך ידיעה כי לבנק שיקול-דעת מלא לממש את הבטוחות, ניה"ע הממושכנים. הנתבעת, כלקוח בנק המצוי במצוקה, בגין יתרות חובה ההולכות וגדלות, יכול היה להניח כי הבנק יממש את הביטחונות במועד הסביר והמתאים, בהתאם לכל נסיבות העניין. ואם הנוהג בבנק הוא שלא למהר בפעולה חד-צדדית של מימוש בטוחות, פן תשמע הטענה כי פעל בפזיזות, הרי מנגד אין כל מקום למחדל חסר סבירות באיחור במימוש הזכויות, תוך גרימת נזק לא סביר ללקוח. הרי מאז מרץ 94' ועד יולי 95' עברה תקופה ארוכה בה נמנעת הנתבעת מכל פעילות בחשבון, ואף הסיכוי לשינוי ממשי במגמת שוק ההון, כבר אינו קיים. בכל מקרה, אין כל הסבר ענייני מדוע לא מומשו הבטוחות כבר במועד מוקדם יותר. הנתבעת לא פועלת בחשבון כבר חודשים רבים, גב' קייזר אינה מצליחה ליצור קשר עם מר משי, והעיסוק בחשבון עובר למחלקת הגביה. זהו המועד, אך לא קודם לכן, בו מחדל התובע מלממש את הבטוחות הופך לחסר כל סבירות, אלא אם צודק ב"כ הנתבעת בטענתו כי הבנק אכן מעוניין בהגדלת החוב בחיובי הריביות, תוך התעלמות מהבטוחות שמימושן יקטין את יתרת החוב, הנושא את ריבית החובה הגבוהה האפשרית.

 

על התובע לפעול בתום-לב בקיום חיובים חוזיים. (סעיף 39 לחוק החוזים, (חלק כללי)). עקרון תום-הלב מחייב את ביצוע החוזה – "בדרך עשיית הישר והטוב", ומתוך רצון לקיים את כוונתם של הצדדים לחוזה, לפי רוחו של החיוב, ולא רק לפי אותיותיו הטכניות והפורמליות, שבהן הוא נוסח. (ע"א 1391/86 לסרסון נ' שיכון עובדים, פ"ד לח(2) 237, 263) צד לחוזה אינו יכול להתנהג כ"נבל ברשות החוק" ויכפה קיום חיוב חוזי, שלא בתום-לב. (ר' ע"א 148/77 רוט ואח' נ' ישופה (בניה) בע"מ, פ"ד לג(1) 617, 636).

 

על הבנק אף חובת נאמנות כלפי לקוחו. חובה זו הוכרה כחלק מהוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1951. חובה זו קובעת כי ביחסים בין הבנק ללקוחו, על הבנק חובת נאמנות כלפיו. היקף החובה תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה (ראה ע"א 4893/91 טפחות נ' צאבח, פ"ד מח(2) 573, 590, וכן ע"א 7424/91 בנק המזרחי נ' חב' גרציאני, פ"ד נד(2) 145, 161). חובת הנאמנות חורגת מהיחסים הרגילים בחוזה מסחרי. הבנק אינו יכול להסתמך על זכויותיו החוזיות ויחד עם זאת לפעול בדרך הפוגעת בלקוח. אם הלקוח במצוקה כספית, על הבנק לנהוג בהתאם לחובת הנאמנות שהוא חב ללקוח, על אף שאיפתו להגדיל את רווחיו, (ראה שם, עמ' 162).

 

ב- ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 260, דן כב' הנשיא (דאז) מ' שמגר, בזכות הקיזוז של הבנק בין מספר חשבונות של הלקוח, שחלקן בזכות וחלקן בחובה, ושם מדובר היה בחשבונות חסכון. ואכן, לבנק זכות קיזוז, לפי שיקול-דעתו בלבד, כפוף לחובת תום-הלב (שם, עמ' 259). אולם ברור כי הבנק אינו רשאי להשתמש בזכותו זו כאשר ידועה לו התנגדותו של הלקוח לכך. בפרשתנו, התובע לא ידע על כל התנגדות מצד הנתבעת, אלא שהנתבעת הפסיקה כל פעילות בחשבון וניתקה את קשריה עם הבנק. לגבי יתרות זכות בחשבון ני"ע, בהבדל מחשבון חסכון, קובע כב' הנשיא בפסק-דינו כי הדבר מותנה בשאלת מהות זכויות הבנק, באם מדובר בזכות עכבון בלבד או אף זכות לפירעון ומישכון, ובכל מקום, הוא משאיר נושא זה ב"צריך עיון". (שם, עמ' 260).

 

בפרשתנו, נראה כי לאור חובת הנאמנות, וכאשר לבנק כל הכלים למימוש הבטוחות, והמחדל במימוש גורם נזק של ממש לנתבעת, וכאשר בנסיבות שנוצרו אין יותר כל הסבר הגיוני לאי המימוש, יש להתעלם מהמחדל ויש לחשב את חוב הנתבעת כאילו פעל הבנק כדין ועל-פי כוחותיו וזכויותיו, כאמור במסמכי החשבון ואיגרת החוב. גם אם זכאי היה הבנק להמתין לנתבעת ולהוראותיה לגבי מימוש ומכירת ניה"ע שבחשבון, הרי כאשר הנתבעת מנתקת כל קשר וכאשר התנער הבנק מאי העשייה והחליט על פעולה חד-צדדית, בביטול מסגרת האשראי בחודש יוני 95', וכאשר עברה התקופה הסבירה להמתנה, מין הדין היה לפעול בנאמנות ולהקטין ככל האפשר את חובה של הנתבעת ובכך למנוע ממנה נזק נוסף.

 

יתכן ולנתבעת הזכות להסתמך אף על האמור בסעיף 4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), בו נאמר כדלקמן:

 

"לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל... או בכל דרך אחרת - דבר שיש בו שום ניצול מצוקתו של לקוח.... כדי לתת או לקבלת תמורה השונה במידה בלתי סבירה מהתמורה המקובלת."

 

אין חולק כי הנתבעת נקלעה למצוקה כספית, לפחות בכל הקשור בחשבון. מחדלו של התובע היה באי מימוש הבטוחות על-פי זכותו החוזית והחוקית. כתוצאה מכך, קיבלת הבנק תמורה בלתי-סבירה, בהקטנת הבטוחות שיש לנתבעת, מול חיובי ריבית מופרזת.

 

יחד עם זאת אין בית-המשפט מקבל את טענת הנתבעת על אי-מימוש הבטוחות כבר בחודש פברואר 94, כאשר מועד זה הנו מוקדם מדי, ועדיין לא חלפה תקופת זמן סבירה המחייבת פעולה חד-צדדית של הבנק. אף אין בפני בית-המשפט כל ראיה על מצב יתרת החובה, כנגד שווי ניה"ע המשועבדים, בתאריכים אחרים, עד ליום 31.6.95, פרט ליום 31.12.94, אולם בתאריך זה, שווי ניה"ע המשועבדים הנו 326,386 ש"ח, מול יתרת חובה בסך 447,490 ש"ח, כלומר כבר אז קיימת יתרת חובה, אך שאינה כה גבוהה עד שתחייב, מבחינת המדיניות המשפטית, את חיוב הבנק למימוש הבטוחות. ביום 31.6.95, שווי הבטוחות, על-פי הטבלאות בנ/4, הינן - 301,745 ש"ח מול יתרת חובה בחשבון של 491,819 ש"ח, כלומר יתרת החובה עולה עוד ועוד, ושווי תיק ניה"ע המשועבד, הולך וקטן באופן רצוף, וההפרש עומד על סך של 190,074 ש"ח. אי-מימוש הבטוחות בשלב זה, כאשר התובע כבר פועל לבטל את הסכם האשראי, באופן חד-צדדי, מהווה פעולה חסרת תום-לב, הפרת חובת הנאמנות ומעשה רשלני.

 

התוצאה הינה כי יתרת חוב הנתבעת כלפי התובע הינה סכום של 190,074 ש"ח, נכון ליום 31.6.95, ומיום זה נושא סכום זה את הריבית המוסכמת. כפי שנמסר לבית-המשפט, מומשו ניה"ע המושכנים באוגוסט 97'. אין לבית-המשפט כל מידע לגבי הסכום שהושג ממימוש ניה"ע, אולם לאור החלטתי, כאמור לעיל, יש להתעלם ממימוש זה בחישוב חוב הנתבעת, אלא בדרך של קיזוז הסכום מול יתרת החובה כנובע מאמור דלעיל.

 

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלב לתובעת את הסכום של 190,074 ש"ח, נכון ליום 31.6.95, ומיום זה ישא בסכום את הריבית המוסכמת על-פי התנאים הכללים של החשבון, עד לתשלום בפועל, בניכוי הסכומים שהתקבלו בבנק ממימוש ניה"ע.

ב"כ התובע יגיש לבית-המשפט פסיקתא מתאימה לגבי סכום החוב נכון ליום פסק-הדין, בצירוף לחישוב הריביות, ובצירוף תצהיר לאימות החישוב.

כמו-כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עורך-דין בשיעור הקבוע בתעריף לשכת עורך-הדין על סכום פסק-הדין, בצירוף מע"מ, כשסכום זה צמוד לנושא ריבית כחוק החל מהיום.

 

שופט

דן מור, שופט

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן