שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

בקשת רשות להגן בתביעת בנק; טענת קיזוז; התנהגות בלתי-חוקית

08.10.2005

 

בקשת רשות להגן בתביעת בנק; טענת קיזוז; התנהגות בלתי-חוקית

ע"א 002338/00 עבאהל יוסף ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם) בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בפני כב' השופט יהושע, גרוס, סגן נשיא – אב"ד, כב' השופטת אסתר קובו, כב' השופטת מיכל רובינשטיין

המערער חתם על התחייבות בה פורטו תנאי חשבונו אצל בנק דיסקונט לישראל. המערער נטל מן הבנק המשיב הלוואה על סך של 50,004 ש"ח, חתם על כתב התחייבות בו פורטו תנאי החזר ההלוואה ואשר על-פיו התחייב המערער לסלק את ההלוואה באמצעות 36 תשלומים חודשיים. המערערים 2 - 4 ערבו לחוב ההלוואה של המערער. האחרון לא פרע את ההלוואה שהוענקה לו ונותר חייב לבנק.

בקשות רשות להגן בתביעות בנק

לסוגיה זו של בקשת רשות להגן בנוגע לתביעות בנקים נדרשנו לאחרונה ב- ע"א (ת"א) 3383/99 שוסטרמן אירית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם), ע"א (ת"א) 1813/01 אלבו ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם) וב- ע"א (ת"א) 2745/99 גד שעשוע נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם) בעניין אחרון זה הדגשנו שהלכה היא כי "הדיון בבקשה לרשות להתגונן מיועד לסנן בקשה של אדם, שהוגשה נגדו תביעה בסדר דין מקוצר, להיאבק על זכותו להיכנס לשערי בית-המשפט ולזכות בהכרה כ"נתבע", בתביעה שהוגשה בסדר דין מיוחד זה"[1]. וכי "הליך התביעה בסדר דין מקוצר מהווה חריג להליך התביעה הרגיל. בשונה מהליך תביעה רגיל, המתנהל על בסיס כתב התביעה וכתב ההגנה שהגישו הצדדים, והמוכרע רק לאחר שהצדדים סיימו להביא את ראיותיהם וטענותיהם, עשוי בית-משפט הדן בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, להכריע בתביעה, כולה או מקצתה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשת הרשות להגן ועל בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. במסגרת זו נותן בית-המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן"[2]

הלכה היא כי בתי-המשפט אינם בוחנים את מהימנות העדויות שמביאים הנתבעים ואינם בוחנים את סיכויי הגנתם (ראו: ע"א 518/87, 64/88 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם), אולם בתי-המשפט נדרשים להכריע בבקשות הרשות להגן על-פי החומר המצוי בפניהם, לקבלן או לדחותן.

בעניין דנן קבע בית-המשפט קמא כי "אין תצהיר המבקש (המערער) מגלה הגנה כנגד התביעה ולו גם לכאורה". (שם, בעמ' 5 להחלטה קמא). בית-המשפט ניתח בצורה מעמיקה את טענות המערערים אחת לאחת כולל הפן הראיתי. הניתוח שערך בית-המשפט קמא מקובל עלינו ולא מצאנו להתערב בו. ברם, בכל זאת, מצאנו להרחיב מעט בנוגע לשתי טענות עיקריות שהעלה המערער, אשר שזורות זו בזו.

טענת הקיזוז

ב"כ המערערים סובר, כי טעה בית-המשפט בקביעתו כי היות ומדובר בעסקאות שונות, לא ניתן לקזז סכום שאינו קצוב. עורך-הדין בדעה, כי הסכום שפורט בתצהירו של מרשו הנו סכום קצוב אשר על-כן בר-קיזוז. יודגש, כי מדובר בבקשה לקזז את הירידה במחזור העסקי של המערער שנבעה, לפי הנטען, מהתנהגות בלתי-חוקית של הבנק-המשיב - החזר חיובים בלתי חוקי ובלתי מוסכם מחשבונו של המערער. בשולי הדברים, מלין עורך-הדין גם על קביעת בית-המשפט כי טענות מרשו לא פורטו כדבעי.


 

השאלה הראשונה עליה יש להשיב הינה עסקה אחת מהי? בספרו סדר דין בהלכה הפסוקה מהדורה שישית (ת"א, פ"ג, 2000) מציין כב' השופט ד' בר-אופיר כי "הדיבור "עסקה אחת" בסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי) בא לתאר מצב עובדתי מסחרי אשר יכול לשמש יסוד לצמיחת עילות וטענות משפטיות. המושג "עסקה אחת" בדיני הקיזוז הוא מושג מסחרי, והוא בא לבטא מציאות מסחרית משפטית של עסקה מסחרית העומדת בפני עצמה, אשר ניתנת לניתוק מסחרי מעסקה אחרת שבין אותם צדדים גם אם קיימת ביניהם מסגרת עסקית רחבה יותר. החיובים של חייב ונושה ייחשבו כנובעים מתוך "עסקה אחת", בגדרו של סעיף 53 האמור, אם קיים קשר עובדתי הדוק יחסית בין חיובו של החייב כלפי הנושה, ובין חיובו של הנושה כלפי החייב" (שם, בעמ' 135-136).

בענייננו אין מדובר ב"עסקה אחת" כהגדרתה לעיל אלא בעסקאות שונות, אשר אינן ניתנות לקיזוז בהעדר חוב קצוב, שהרי נזקיו הנטענים של המערער בעסקו (הירידה במחזורים) אינם מגיעים לכדי סכום קצוב.

בלשונו של בית-המשפט קמא, המקובלת עלינו: "צודקת ב"כ המשיב, כי המבקש (המערער דכאן - א.ק.) אינו רשאי לקזז את הנזקים אשר נגרמו לטענתו לעסקו כתוצאה מהחזרת החיובים בחשבון העו"ש כנגד יתרת חובו בגין ההלוואה, מדובר בעסקאות שונות. הלכה פסוקה היא, כי כאשר מדובר בעסקאות שונות ניתן לקזז בגינן חובות קצובים בלבד. נזקי עסקו של המבקש (המערער דכאן - א.ק.) אינם מהווים סכומים קצובים וממילא אין הוא רשאי לקזזם כנגד יתרת חובו בגין ההלוואה" (שם, בעמ' 4 - 5 לפסק-הדין קמא).

טענה בדבר התנהגות בלתי-חוקית

טענה זו מדברת בהתנהגות בלתי-חוקית ובלתי-מוסכמת מצד הבנק - המשיב כלפי המערער שהביאה לנזק כספי למערער. עסקינן בפעולותיו של הבנק - המשיב שהחזיר, לטענתו, חיובים מחשבונו של שלא כדין ובניגוד למוסכם. דבר זה גרם לו נזקים ישירים, אותם כאמור ביקש לקזז.

על כללי ההתנהגות החלים על תאגידים בנקאיים אין צורך להרחיב את הדיבור והמעוניין יעיין בספרם של המלומדים ג' נרקיס ומ' מור חובות החלות על בנקים כרך א' (המכון למחקרי משפט וכלכלה, 2002), במסגרת פרק א'. הבנקים נתפסים כגוף מעין ציבורי, וככאלה הם נדרשים לרמה גבוהה יותר של תום-לב (ראו שם, בעמ' 133), לבטח התנהגות בלתי-חוקית הינה חמורה שבעתיים עת היא מיוחסת לבנק, יש בה הפרה בוטה של חובת האמון מצד הבנק הספציפי, יש בה פגיעה קשה באמון הציבור בבנקים בכלל. אין כל ספק שאישוש טענה בדבר התנהגות בלתי-חוקית תהווה פגיעה קשה בתדמית הבנקאית. כמובן, שקבלת הטענה תחייב פניה מיידית לאפיקים פליליים, חקירה ומיצוי הדין עם האשמים, תוך פיצוי הנפגעים. ברם, לאור התוצאות הקשות הטמונות בטענה בדבר התנהגות בלתי-חוקית מצד תאגיד בנקאי, יש מחד גיסא להיזהר מלעשות בה שימוש מיותר ומאידך גיסא, יש לבססה כיאות ולחזקה בראיות ברורות.

המערער בעניין דנן טוען לפגמים בהתנהגות הבנק מבלי לפרט כיאות את טענתו ומבלי לתמכה בראיות. בחנו ביסודיות את טענות המערער בנקודה זו על ראיותיו ולא מצאנו תימוכין שיצדיקו מתן רשות להתגונן, או לכל הפחות, בחינה מחודשת של הדרגה הראשונה. נהפוך הוא, טענה כללית וסתמית בדבר התנהגות פסולה מצדו של הבנק - המשיב ראוי היה לה שלא היתה כלל נטענת.

הערעור נדחה.



 

 

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

24.09.2003

 

ע"א 002338/00

 

 

כבוד השופט יהושע גרוס, סגן נשיא – אב"ד

כבוד השופטת אסתר קובו

כבוד השופטת מיכל רובינשטיין

 

בפני:

 

 1. עבאהל יוסף

 2. מור אביבה

 3. נחומוביץ אייל

 4. מדהלה צמח

באמצעות בא-כוחם עורך-דין יוסוב.

 

המערערים

 

נגד

 

 

 

בנק דיסקונט לישראל בע"מ

באמצעות בא-כוחו עורך-דין פויכטונגר.

המשיב

 

פסק-דין 

1. מבוא

ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום ברחובות (כב' הרשמת שמולביץ), שניתן לאחר דחיית בקשת המערערים לרשות להתגונן, וחייבם לשלם לבנק את סכום התביעה.

2. העובדות ופסק-הדין של בית-משפט השלום

ביום ה- 23 לאוקטובר 1994 או בסמוך לכך חתם המערער 1 (להלן: "המערער") על התחייבות בה פורטו תנאי חשבונו אצל בנק דיסקונט לישראל (להלן: "הבנק-המשיב"). ביום ה- 6 ליולי 1995 או בסמוך לכך נטל המערער מן הבנק המשיב הלוואה על סך של 50,004 ש"ח, חתם על כתב התחייבות בו פורטו תנאי החזר ההלוואה ואשר על-פיו התחייב המערער לסלק את ההלוואה באמצעות 36 תשלומים חדשיים. יודגש, כי הדברים גובו בראיות, מטעם המשיב. המערערים 2 - 4 ערבו לחוב ההלוואה של המערער. האחרון לא פרע את ההלוואה שהוענקה לו ונותר חייב לבנק המשיב סכום של 44,697 ש"ח (נכון ליום ה - 13 למאי 1997 כפי שעלה מדף חשבון ההלוואה שצורף לכתב התביעה). למרות דרישות הבנק מן המערערים כולם לשלם את סכום התביעה או מקצתו אלה לא עשו כן. אשר על-כן, הוגשו שתי תביעות בסדר דין מקוצר שעניינן חובות כספיים. בתביעה נשוא הערעור דנן (ת"א 3259/97) תבע הבנק מהמערער, כחייב עיקרי, ומשלושה נוספים (המערערים 2, 3, 4) כערבים, החזר הלוואה אשר על-פי הנטען בכתב התביעה הוענקה למערער וזה לא פרע אותה תוך הפרת חוזה ההלוואה עם הבנק - המשיב.

יצויין, כי המערער ביקש מבית-המשפט קמא לדון גם בתיק נוסף (ת"א 3258/97). באותו התיק תבע הבנק-המשיב מהמערער לבדו יתרת חובה, שעל-פי כתב התביעה, נוצרה בחשבונו של האחרון, אשר לא פרע אותה למרות התחייבויותיו. ב"כ המערערים עתר לאחד את הדיון בשתי התביעות. עורך-הדין סבר, כי הואיל ושתי התביעות נובעות מאותו חשבון בנק ומאחר וטענות המערערים כנגד הבנק-המשיב זהות, יש להגיש בקשה אחת לגבי שתיהן. לגישת עורך-הדין, טענת הקיזוז, שהיתה מהותית, נגעה לשתי התביעות כאחד, וכך אפשרה לייתר את בירור העובדות בכל תיק מן ההתחלה. מנגד, ב"כ הבנק-המשיב, התנגדה לבקשה, לגישתה, דובר בשני חשבונות שונים ובשתי עילות שונות. בית-משפט השלום מצא לדחות את בקשת המערערים שכן מדובר בשתי תביעות שעילותיהן שונות. מה גם שטענות ההגנה של המערערים רובן ככולן התייחסו לחשבון העו"ש ולא להלוואה.

3. הערעור

המערערים מלינים על כי בית-המשפט קמא דחה את טענת הקיזוז שהעלה המערער ולא נתן להם רשות להתגונן על סמך טענה זו. עוד מלינים הם על כי שגה בית-המשפט עת קבע כי היות ומדובר בעסקאות שונות שבגינן לא ניתן לקזז סכום שאינו קצוב, הרי שאין כל מקום לקיזוז במקרה דנן. טענה נוספת קשורה קשר בל ינתק לטענת הקיזוז, ולפיה הבנק - המשיב אחראי בהתנהגותו לנזקי המערער. אם המערער סבור כי העובדה שטענותיו בדבר קיזוז נדחו על סמך שני נימוקים משפטיים בלבד (סכום בלתי קצוב והעדר פירוט), ולא על סמך דחית טענתו בדבר התנהגות שלילית מצד הבנק - המשיב, מצדיקה מתן רשות להגן בנוגע לטענה זו בדבר התנהגות הבנק. בסופו של יום מבקש בעצם המערער כי תוענק לו רשות להתגונן על סמך טענתו לקיזוז או על סמך טענתו בדבר התנהגות הבנק - המשיב.

הבנק - המשיב דוחה את טענות הערעור ותומך בהחלטתו של בית-המשפט קמא. לגישת המשיב, כל המערערים לא הראו כל הגנה בבקשת הרשות להגן אשר על-כן בדין נדחתה. לדידו צדק בית-המשפט בדחותו את בקשת המערערים לאיחוד הדיון. עוד נטען, כי בדחיית טענותיו של המערער ב- ת"א 3258/97 בפסק-דין חלוט נופלת הגנת המערער בתיק נשוא הערעור בגין "מעשה בית-דין". ממשיך הבנק וטוען, כי המערער לא העלה כל טענת הגנה לגבי חשבון ההלוואה. אשר לטענת הקיזוז, נטען כי המערער לא הוכיח כל קשר בין הנזקים, שכביכול אירעו לו בחשבון העו"ש לבין חשבון ההלוואה. בנקודה זו מוסיפה וטוענת ב"כ המשיב, כי היא דוחה מכל וכל את טענת המערער, כי הבנק גרם לו נזקים בסך של כ - 200,000 ש"ח, טענה שנדחתה עם קבלת פסק-הדין נגד המערער ב- ת"א 3258/97. מה גם שמקום שהמערער אינו מפרט או מוכיח את טענת הקיזוז דינה להידחות.

4. דיון

I בקשות רשות להגן בתביעות בנק

לסוגיה זו של בקשת רשות להגן בנוגע לתביעות בנקים נדרשנו לאחרונה בע"א (ת"א) 3383/99 שוסטרמן אירית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם), ע"א (ת"א) 1813/01 אלבו ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם) וב- ע"א (ת"א) 2745/99 גד שעשוע נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם) בעניין אחרון זה הדגשנו שהלכה היא כי "הדיון בבקשה לרשות להתגונן מיועד לסנן בקשה של אדם, שהוגשה נגדו תביעה בסדר דין מקוצר, להיאבק על זכותו להיכנס לשערי בית-המשפט ולזכות בהכרה כ"נתבע", בתביעה שהוגשה בסדר דין מיוחד זה" (הנשיא אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה שביעית (סיגא תשס"ג-2003) עמ' 309-313). וכי "הליך התביעה בסדר דין מקוצר מהווה חריג להליך התביעה הרגיל. בשונה מהליך תביעה רגיל, המתנהל על בסיס כתב התביעה וכתב ההגנה שהגישו הצדדים, והמוכרע רק לאחר שהצדדים סיימו להביא את ראיותיהם וטענותיהם, עשוי בית-משפט הדן בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, להכריע בתביעה, כולה או מקצתה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשת הרשות להגן ועל בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. במסגרת זו נותן בית-המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן" (ראו ע"א 5480/98 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' שוקי אבו, פ"ד נב(2) 476, ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 66).

הלכה היא כי בתי-המשפט אינם בוחנים את מהימנות העדויות שמביאים הנתבעים ואינם בוחנים את סיכויי הגנתם (ראו: ע"א 518/87, 64/88 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם), אולם בתי-המשפט נדרשים להכריע בבקשות הרשות להגן על-פי החומר המצוי בפניהם, לקבלן או לדחותן.

בעניין דנן קבע בית-המשפט קמא כי "אין תצהיר המבקש (המערער) מגלה הגנה כנגד התביעה ולו גם לכאורה". (שם, בעמ' 5 להחלטה קמא). בית-המשפט ניתח בצורה מעמיקה את טענות המערערים אחת לאחת כולל הפן הראיתי. הניתוח שערך בית-המשפט קמא מקובל עלינו ולא מצאנו להתערב בו. ברם, בכל זאת, מצאנו להרחיב מעט בנוגע לשתי טענות עיקריות שהעלה המערער, אשר שזורות זו בזו.

 IIטענת הקיזוז

ב"כ המערערים סובר, כי טעה בית-המשפט בקביעתו כי היות ומדובר בעסקאות שונות, לא ניתן לקזז סכום שאינו קצוב. עורך-הדין בדעה, כי הסכום שפורט בתצהירו של מרשו הנו סכום קצוב אשר על-כן בר-קיזוז. יודגש, כי מדובר בבקשה לקזז את הירידה במחזור העסקי של המערער שנבעה, לפי הנטען, מהתנהגות בלתי-חוקית של הבנק-המשיב - החזר חיובים בלתי-חוקי ובלתי-מוסכם מחשבונו של המערער. בשולי הדברים, מלין עורך-הדין גם על קביעת בית-המשפט כי טענות מרשו לא פורטו כדבעי.

השאלה הראשונה עליה יש להשיב הינה עסקה אחת מהי? בספרו סדר דין בהלכה הפסוקה מהדורה שישית (ת"א, פ"ג, 2000) מציין כב' השופט ד' בר-אופיר כי "הדיבור "עסקה אחת" בסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי) בא לתאר מצב עובדתי מסחרי אשר יכול לשמש יסוד לצמיחת עילות וטענות משפטיות. המושג "עסקה אחת" בדיני הקיזוז הוא מושג מסחרי, והוא בא לבטא מציאות מסחרית משפטית של עסקה מסחרית העומדת בפני עצמה, אשר ניתנת לניתוק מסחרי מעסקה אחרת שבין אותם צדדים גם אם קיימת ביניהם מסגרת עסקית רחבה יותר. החיובים של חייב ונושה ייחשבו כנובעים מתוך "עסקה אחת", בגדרו של סעיף 53 האמור, אם קיים קשר עובדתי הדוק יחסית בין חיובו של החייב כלפי הנושה, ובין חיובו של הנושה כלפי החייב" (שם, בעמ' 135 - 136) (ההדגשות אינן במקור).

בענייננו אין מדובר ב"עסקה אחת" כהגדרתה לעיל אלא בעסקאות שונות, אשר אינן ניתנות לקיזוז בהעדר חוב קצוב, שהרי נזקיו הנטענים של המערער בעסקו (הירידה במחזורים) אינם מגיעים לכדי סכום קצוב.

בלשונו של בית-המשפט קמא, המקובלת עלינו:

"צודקת ב"כ המשיב, כי המבקש (המערער דכאן - א.ק.) אינו רשאי לקזז את הנזקים אשר נגרמו לטענתו לעסקו כתוצאה מהחזרת החיובים בחשבון העו"ש כנגד יתרת חובו בגין ההלוואה, מדובר בעסקאות שונות.

הלכה פסוקה היא, כי כאשר מדובר בעסקאות שונות ניתן לקזז בגינן חובות קצובים בלבד. נזקי עסקו של המבקש (המערער דכאן - א.ק.) אינם מהווים סכומים קצובים וממילא אין הוא רשאי לקזזם כנגד יתרת חובו בגין ההלוואה" (שם, בעמ' 4 - 5 לפסק-הדין קמא).

 IIIטענה בדבר התנהגות בלתי-חוקית

טענה זו מדברת בהתנהגות בלתי-חוקית ובלתי מוסכמת מצד הבנק - המשיב כלפי המערער שהביאה לנזק כספי למערער. עסקינן בפעולותיו של הבנק - המשיב שהחזיר, לטענתו, חיובים מחשבונו שלא כדין ובניגוד למוסכם. דבר זה גרם לו נזקים ישירים, אותם כאמור ביקש לקזז, כפי שפורט בהרחבה קודם לכן.

על כללי ההתנהגות החלים על תאגידים בנקאיים אין צורך להרחיב את הדיבור והמעוניין יעיין בספרם של המלומדים ג' נרקיס ומ' מור חובות החלות על בנקים כרך א' (המכון למחקרי משפט וכלכלה, 2002), במסגרת פרק א', הבנקים נתפסים כגוף מעין ציבורי, וככאלה הם נדרשים לרמה גבוהה יותר של תום-לב (ראו שם, בעמ' 133), לבטח התנהגות בלתי-חוקית הינה חמורה שבעתיים עת היא מיוחסת לבנק, יש בה הפרה בוטה של חובת האמון מצד הבנק הספציפי, יש בה פגיעה קשה באמון הציבור בבנקים בכלל. אין כל ספק שאישוש טענה בדבר התנהגות בלתי-חוקית תהווה פגיעה קשה בתדמית הבנקאית. כמובן, שקבלת הטענה תחייב פניה מיידית לאפיקים פליליים, חקירה ומיצוי הדין עם האשמים, תוך פיצוי הנפגעים. ברם, לאור התוצאות הקשות הטמונות בטענה בדבר התנהגות בלתי-חוקית מצד תאגיד בנקאי, יש מחד גיסא להיזהר מלעשות בה שימוש מיותר ומאידך גיסא, יש לבססה כיאות ולחזקה בראיות ברורות.

המערער בעניין דנן טוען לפגמים בהתנהגות הבנק מבלי לפרט כיאות את טענתו ומבלי לתמכה בראיות. טוב היה עושה בית-המשפט קמא לו היה דן בעניין ודוחה את הטענה בהיעדר פירוט וראיות תומכות. ברם, בית-המשפט לא עשה כן, לפיכך סובר ב"כ המערער לפנינו, כי יש להעניק למרשו רשות להתגונן בנקודה זו, שהרי משתיקת בית-המשפט הוא למד הסכמה לטענותיו, בבחינת "שתיקה כהסכמה". גישתנו שלנו שונה מגישת ב"כ המערער המלומד. בחנו ביסודיות את טענות המערער בנקודה זו על ראיותיו ולא מצאנו תימוכין שיצדיקו מתן רשות להתגונן, או לכל הפחות, בחינה מחודשת של הדרגה הראשונה. נהפוך הוא, טענה כללית וסתמית בדבר התנהגות פסולה מצדו של הבנק - המשיב ראוי היה לה שלא היתה כלל נטענת.

IV מן הכלל אל הפרט

טעמיו של בית-משפט השלום לפיה, אין טענות המערערת מעלות כל הגנה של ממש המצדיקה מתן רשות להתגונן, מקובלת עלינו לחלוטין.

5. סוף דבר

הערעור נדחה.

המערערים ישאו בהוצאות הבנק ובשכר טירחת עורך דין בסך של 12,000 ש"ח + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

הערבות תועבר למשיב על חשבון ההוצאות.

שופט

יהושע גרוס, שופט סגן נשיא

שופטת

אסתר קובו, שופטת

שופטת

מיכל רובינשטיין, שופטת


 



[1]     הנשיא אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה שביעית (סיגא, תשס"ג-2003) עמ' 309-313.

[2]     ראו ע"א 5480/98 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' שוקי אבו, פ"ד נב(2) 476, ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 66.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן