שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

תמצית פסק דין: חובת ההשבה של הלקוח לגבי כספים שמשך בתקופת העיקול על חשבונו

07.10.2005

 

חובת ההשבה של הלקוח לגבי כספים שמשך בתקופת העיקול על חשבונו

ת"א (שלום-י-ם) 009074/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הריס רפאל, תק-של 2003(2) 1134.

עובדות: הנתבע פתח את החשבון למטרת קבלת קצבת הכנסה. הנתבע לא ביקש ולא קיבל כל מסגרת אשראי לחשבון שנפתח. אשתו של הנתבע (להלן: המעקלת), הטילה עיקול על נכסי הנתבע בלשכת ההוצאה לפועל ולבנק הומצא צו עיקול ממוכן בגין מזונות על כספי הנתבע השוכנים בחשבון. בניגוד לחובה החלה עליו הודיע הבנק בטעות, כי בחשבון "אין נכסים לעיקול". הנתבע לא ידע כי הוטל עיקול על חשבונו, ובתקופת העיקול משך בהדרגה את כל הכספים שהופקדו בחשבון. הבנק איפשר לנתבע למשוך את כספו שכן סבר כאמור בטעות, כי הכספים חופשיים מעיקול.

המעקלת והבנק הגיעו להסדר לפיו יעביר הבנק לידי המעקלת סכום מסויים וכן כל סכום נוסף, אם יופקד בחשבון. כאשר התקבלה דרישה מן ההוצאה לפועל לעקל את הסכום שסוכם עליו בפשרה, התובע העביר למעקלת דרך לשכת הוצאה לפועל את הסכום המוסכם וחייב את חשבון הנתבע. כתוצאה מכך נוצרה בחשבון הנתבע בבנק יתרת חובה.

הפעם הראשונה שדווח לנתבע על העיקול הרובץ על החשבון היתה לכשקיבל את הדווח על העברת השיק הבנקאי למעקלת ועל חיוב חשבונו.

השאלה העומדת להכרעה היא האם לתובע זכות לחייב את הנתבע, לאור השתלשלות העובדות הנ"ל.

הלכה: כאשר בנק מעביר כספים ללקוח מפאת טעות יחייב בית-המשפט את הלקוח להשיב את הכספים אלא אם הלקוח מוכיח כי שינה מצבו עקב הטעות. אף רשלנות מצידו של בנק אינה גורעת מחובת השבה אם מדובר בטעות.


 

הנטל להוכיח את שינוי מצבו לרעה רובץ על הנתבע. העובדה כשלעצמה שהנתבע הוציא את הכספים שמשך בתקופת העיקול, עדיין אינה מלמדת על שינוי מצבו לרעה. הזכות להשבה עומדת למשלם רק אם נעשה התשלום עקב טעות.

הזכות להשבה אינה קמה כאשר הגורם לתשלום לא היה נעוץ בטעות אלא בסיבה אחרת כגון הסכם פשרה.

זכות הבנק לגבות את התשלומים להחזר העיקול קיימת כל עוד העיקול בתוקף והחשבון ביתרת זכות. זכות הבנק להעמיס על הלקוח הלוואות מטעמו לצורך פירעון חובות אחרים, על-ידי הגדלת יתרת החובה – מותנית בהסכמת הלקוח.

תמצית פסק-הדין: כב' השופט כ' מוסק פסק, כי לצורך הכרעה יש להתייחס לשתי שאלות משפטיות:

א.     מקום שבנק מרשה ללקוח למשוך כספים מחשבונו בתקופת עיקול כתוצאה מן הטעות, האם הלקוח חייב להשיב לבנק את הכסף שמשך?

ב.      מקום שהבנק מעביר למעקל כספים לאחר שנחתם הסדר פשרה ביניהם – האם יש לחייב את הלקוח בסך שהועבר על-פי ההסדר?

א.            חובת ההשבה של הלקוח לגבי כספים שמשך בתקופת העיקול: הפסיקה קבעה כי כאשר בנק מעביר כספים ללקוח מפאת טעות יחייב בית-המשפט את הלקוח להשיב את הכספים אלא אם הלקוח מוכיח כי שינה מצבו עקב הטעות[1].

אף רשלנות מצידו של בנק אינה גורעת מחובת השבה אם מדובר בטעות[2].

העובדה כשלעצמה שהנתבע הוציא את הכספים שהגיעו לידיו, עדיין אינה מלמדת על שינוי מצבו לרעה. שכן יתכן והנתבע הוציא את הכסף למטרות שהיה זקוק להן ממילא, היינו ללא קשר לכספים שקיבל ואשר אותם הוא נדרש להשיב.[3]. הנטל להוכיח את שינוי מצבו לרעה רובץ על הנתבע. אין די באמירה סתמית שהכסף אינו בידו עוד אלא על הנתבע להוכיח שעשה מאמץ סביר להיפרע מאדם שקיבל ממנו את הכסף[4].


 

כב' השופט מוסק פסק כי, אכן הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי שינה את מצבו לרעה, ועל כן לא חלה עליו הגנה מן החובה להשיב את הכספים שהגיעו לידיו עקב טעות וחלה עליו החובה להשיב לבנק את הסכום הנימשך.

אולם, נתבע יהיה פטור מהשבת כסף שקיבל ללא משפט, אם יוכל להראות שהתובע מושתק מלתבוע השבה לפי עקרונות כלליים של מניעות[5].

במקרה דנן, אין חולק כי לא ניתנה הודעה לתובע לעניין הטעות שחלה בחשבונו וכן לא הוגשה לו דרישה להשבת כל סכום ששולם עקב הטעות. כמו כן, אין מחלוקת כי דרישה זו הוגשה לאחר שנחתם ההסדר בין הבנק ובין המעקלת וכן לאחר שחוייב חשבונו של הנתבע בסכום התשלום שהעביר הבנק למעקלת על-פי ההסדר. לא ניתן טעם מצידו של התובע מדוע לא העביר הודעה כדין מצידו לידי הנתבע ודרש השבה במועד שבו נודע לתובע על הטעות.

ב. כוח הסכם הפשרה לחייב את הנתבע: כאשר צד לחוזה מבטיח לקיים חיוב פלוני על-פי דרישה או תוך זמן נקוב לאחר דרישה, הפירוש הסביר הוא שדרישה בפועל מטעם הנושה מהווה תנאי חיוני לסילוק החיוב. רק עם דרישה מתגבשת עילת החיוב של הנושה נגד הלקוח. הדרישה במקרה דנן הגיעה לאחר ועל רקע, חתימת הסדר תשלומים בין התובע לצד ג' (המעקלת). לטענת הנתבע ההסדר ניתק את הקשר בין טעותו של התובע ובין דרישתו לתשלום יתרת החובה בחשבון.

כשמתנהל חשבון עו"ש נטול זכות מוקנית "למסגרת למשיכת יתר", אין לבעל החשבון זכות לתבוע פריט כלשהו בחשבון אלא את יתרת החשבון אם היא עומדת לזכותו. הנושה המעקל אינו אלא חליפו הבא בנעליו של החייב ואין הוא יכול לעקל אלא מה שיש לחייב ולא יותר. כאשר חשבון הלקוח נמצא ביתרת זכות הלקוח נתפס כמלווה, כאשר חשבונו נמצא ביתרת חובה אזי הופך הבנק להיות נושהו.

מערכת יחסים בין בנק ולקוח מושתתת במידה רבה על יחסי אמון. על הבנק ופקידיו לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו על-ידי שיקול של טובת הלקוח.

במסגרת היחסים בין בנק ללקוח קיימת הבחנה בין פעולות שגרתיות ומהירות שעל הבנק לבצע (דוגמת כיבוד שיק), לבין פעולות שיסוד המהירות בעסקי הבנק נעדר מהן (דוגמת עיקול מתמשך). בפעולות מהסוג השני מוטלת על הבנק חובה לאשר את פעולותיו עם בעל החשבון.

בנסיבות המקרה דנן בהן מדובר בחשבון פעיל, ויש קשר עם בעל החשבון כשממעשיו עולה בבירור כי אין הוא מעוניין לנקוט קו פעולה מסויים לעניין ניהול החשבון, ובמיוחד כאשר הבנק חורג מתנאי ההסכם או מן ההרשאה שניתנה לו, יש לקבוע כי לא מוענקת סמכות לבנק לבצע חיוב בחשבונו של לקוח ביתרת חובה.

כל עוד היתה בחשבון הנתבע יתרת זכות לא היה קושי ואין מחלוקת על זכות הבנק להעביר את הכסף המופקד בחשבון לידי ההוצאה לפועל שכן היא ניצבת בנעלי הלקוח. אבל כאשר בחשבון העו"ש לא נותר כסף לזכות הלקוח, והבנק חייב את חשבונו לפי דרישת ההוצאה לפועל, הרי שחיוב זה הוא למעשה מתן הלוואה של הבנק לנתבע. חיוב חשבונו של לקוח בבנק כדי לזכות בסכום לקוח אחר, יכול להעשות רק על-פי הסכם בין הבנק והלקוח. הסכמה זו מקנה לבנק את הזכות "לשלוח ידו" לחשבון כדי להעביר ממנו כספים לפירעון העיקול.

נמצא כי זכות הבנק לגבות את התשלומים להחזר העיקול היתה קיימת כל עוד היה העיקול בתוקף והחשבון היה ביתרת זכות. זכות הבנק להעמיס על הלקוח הלוואות מטעמו לצורך פירעון חובות אחרים, על-ידי הגדלת יתרת החובה – מותנית בהסכמת הלקוח, וזו כפי שעולה מן הנסיבות – לא ניתנה.

הזכות להשבה עומדת למשלם רק אם נעשה התשלום עקב טעות. הזכות להשבה אינה קמה כאשר הגורם לתשלום לא היה נעוץ בטעות אלא בסיבה אחרת – הסכם פשרה.

כאמור, אם היה למשלם ספק לגבי השאלה החוקית שמהווה בסיס לתשלום, היה עליו להעמיד את השאלה למבחן בבית-המשפט. אם נמנע התובע מלברר את השאלה המשפטית ושילם סכום במיסגרת הסדר פשרה, יש להניח כי התשלום ניתן "כקניית סיכון", ותכליתו הימנעות מבירור משפטי שהשלכותיו עלולות להיות מנוגדות לאינטרסים של התובע.[6]

נראה כי העובדה שהמשלם נהנה מיעוץ משפטי גורעת מסכויי ההשבה בטענת טעות. כן עשוי בית-משפט להניח שבעקבות היעוץ שקיבל המשלם על סיכויה של התדיינות משפטית ואם העדיף לשלם במקום לנסות ולבחון את סיכוייו, יחשב כמוותר ולא ינתן לו לפתוח את העניין מחדש באמצעות תביעת השבה.


 

סוף דבר: התובע שילם כספים למעקלת במסגרת הסדר פשרה וחייב את חשבון הנתבע ביתרת חובה בניגוד למוסכם ביניהם בחוזה ניהול החשבון. פעולות אלו של התובע גובלות בהפרת חובת הזהירות והאמון בינו לבין הנתבע, החלות על התובע מכוח דין והסכם.

לא תשמע טענת התובע לזכות להשבה עקב טעות, שכן מנסיבות העניין עולה כי אינטרס תיקון הטעות הוחלף על-ידי התובע באינטרס הויתור על ההתדינות המשפטית שהיה בעיני התובע עדיף, ומכוחו צמחה לנתבע יתרת החוב בחשבון.



[1]     ע"א 48/56 בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' נ' גרינשטיין את בריל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 372.

[2]     ע"א 292/68 יעקב יפת ושות' בע"מ נ' איסטווד ואח', פ"ד כג(1) 604.

[3]     ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהד' שניה) עמ' 696.

[4]     ע"א 827/76 גרשון ישראל נ' בנק הפועלים, פ"ד לב(1) 153.

[5]     ע"א 827/76 גרשון ישראל נ' בנק פועלים בע"מ, פ"ד לב(1) 153.

[6]     בג"צ117/67 גור אל נ' מועצה מקומית קריית אונו, פ"ד כא(2) 477.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן