שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

שיהוי הבנק בקיזוז חובות כלפיו

מאת: עו"ד גלעד נרקיס   |   04.10.2005

 

שיהוי הבנק בקיזוז חובות כלפיו

דרישת אי-השיהוי בקיזוז חובות הלקוח כלפי לקוחו נושקת לשתי חובות אחרות של הבנק. קודם לכל, מדובר בחובת תום-הלב. אין לאפשר לבנק לקזז את חובות הלקוח כלפיו תוך שבירת תוכניות חיסכון וגרימת נזק ללקוח. על הבנק להפנות את תשומת-ליבו של הלקוח ליתרת החובה ההולכת ותופחת, לצד קיומם של אותן תוכניות המהוות, בסופו של דבר, את "כרית הביטחון" (הבטוחה), שעל סמך קיומה נאות הבנק להמשיך ולתת ללקוח אשראי הגובה מן הלקוח ריבית חסרת פרופורציה לעומת זו שהבנק מעניק ללקוח במסגרת תוכניות החיסכון. שנית, עניין לנו בעצם ה"חובה" לתת אשראי או להפסיקו. לכן, עולה השאלה: האם נכון להטיל על הבנק במקרים מסויימים, חובה להפסיק לתת אשראי ללקוח?

פן אחר של דברים הוא, קיומם של נושים אחרים ללקוח. מדובר בנושים המסתמכים על העובדה שהלקוח מקבל אשראי מהבנק כדי להגיע למסקנה שעסקו בעל סיכויי הישרדות, שהוא עסק קיים וחי ושעדיין הבנק לא נואש ממנו. על סמך המצג המשתמע הזה, לא אחת, נושים אחרים ממשיכים לתת אשראי ללקוח במקביל לאשראי שהבנק נותן לו. מצב זה מלמדנו, שעל הבנק ללכת "בין הטיפות" ולא לעצור את האשראי באופן שרירותי, ואין הוא רשאי לראות לנגד עיניו רק את האינטרס הלגיטימי שלו בלבד[1].

על-פי סעיף 2(א) לחוק הבנקאות:

"לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי-סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים: ... אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח."

לעניות דעתנו, פרשנותו של סעיף זה היא, שכאשר לקוח מבקש לפתוח חשבון ביתרת זכות או לקיים שיק בנקאי, למשל, מותר לבנק לסרב לו, רק אם הסירוב הינו סביר. לעומת זאת, כאשר הבנק מסרב ליתן אשראי, סירובו יכול להיות גם בלתי-סביר. פרשנות זו נובעת מהשוואת הסיפא של הסעיף, לרישא שלו.

החובה ההסכמית לתת אשראי יכולה לנבוע משניים:

א.    ההסכם הרגיל בין הבנק לבין הלקוח. במסגרתו מקבל הלקוח מסגרת אשראי שמשמעותה, שהלקוח יכול להגיע ליתרת חובה עד גובה המסגרת. זאת, מבלי שהבנק יגבה ריבית חריגה[2]. במסגרת הסכם זה, נקבעים התנאים בהם הבנק יכול לעצור את מסגרת האשראי ולדרוש מהלקוח להחזיר את סכומי הכסף שהבנק נתן ללקוח. בדרך-כלל מדובר בשני סעיפים. לפי האחד, הבנק רשאי לפנות ללקוח, בנסיבות מסויימות, לומר ללקוח לחזור לתוך מסגרת האשראי, הבנק רשאי להקטין את מסגרת האשראי או לבטלו, שאז הוא צריך לתת התראה ללקוח ולאחר תום התקופה הנקובה בהתראה – הבנק יכול להעמיד את יתרת החוב לפירעון מידי. לפי סעיף שני, המצוי ברוב הסכמי הבנק-לקוח, בנסיבות המפורטות בסעיף, הבנק רשאי להעמיד את כל החובות לפירעון מידי. בין היתר, מדובר בשיקול-דעת לבנק עת נראה כי הלקוח מוגבל מבחינה כספית.

ב.    מקרה שני, הקורה בפועל: הלקוח עבר את מסגרת האשראי המותרת. הבנק רוצה לעצור את האשראי או להקטינו. במקרה כזה נשאל, האם מתן אשראי מעבר למסגרת, לאורך זמן, הוא אינדיקציה להגדלת המסגרת, או שמדובר בוויתור ואורך רוח של הבנק ואין אפשרות להשתמש בכך כדי לומר כי הבנק ויתר על מסגרת האשראי המקורית.

 

אפשרות לסרב ליתן אשראי יכולה להיות, למשל, במצב בו פקיד הבנק זוכר שקרא כתבה עיתונאית שהזכירה אדם בשם זהה ללקוח שניצב מולו ומבקש אשראי, ולראשון קיימות בעיות כלכליות. במצב דברים זה, מסרב הבנק לתת ללקוח מסגרת אשראי כלשהי. סירוב, כזה, על פניו, הינו בלתי-סביר. שכן, לו היה בודק הפקיד, היה מגלה שאין מדובר באותו אדם. דוגמא אחרת יכולה להיות, במצב בו בא אדם הרוצה אשראי ומוכן לתת כביטחון את בית מגוריו. מבוצעת הערכה רשלנית של שווי הבית, ולכן ניתן אשראי נמוך מכפי שהלקוח יכול היה לקבל אילו נערכה הערכה מקצועית. גם אם אין ספק בדבר רשלנותו של פקיד הבנק, וגם אם אין ספק שרשלנות זו יכולה להסב נזק ללקוח[3] – לא תקום עילת תביעה ללקוח. שאלה אחרת היכולה להתעורר בסיטואציה זו האחרונה, מה הדין כאשר הבנק מוסר אינפורמציה שגויה לצד ג' בעקבות הערכה רשלנית כזו? לעניות דעתנו, גם במקרה כזה לא תקום עילת תביעה (גם לא לצד ג'). אם כי, לא מצאנו תשובה לשאלה זו בפסיקה.

הרציונל שניתן לייחס לגישה זו, נובע ממורכבות סוגיית האשראי. הבנק נמדד בכמות האשראי שהוא מצליח לגבות חזרה מלקוחותיו. השאלה מתי יתקבל האשראי בחזרה נגזרת משאלות עובדתיות, כגון: מהם הביטחונות שיש ללקוח? מה מידת נזילותם? מה שוויים? וכיו"ב. בהקשר זה, חשוב להזכיר, שמדובר בלקוחות בדרך-כלל עסקיים – שמצריכים ידע ומקצוענות בתחומי עיסוק רבים ושונים. למשל, עסק שעניינו בתחום היי-טק מבקש אשראי. על הבנק לשקול, באופן מקצועי, האם ניתן לצפות לפירות מעסק זה, באופן שהאשראי שינתן יוחזר. מתן אשראי באופן רשלני, עלול להסב נזקים לא רק לבנק, כי אם גם ללקוחות אחרים של הבנק[4], ואפשר להרחיב את הדיבור ולומר, שאף המשק כולו[5]. נראה לנו, כי זהו הרציונל שניתן ליחס לסיפא לסעיף 2 לחוק הבנקאות. במילים אחרות, יש כאן העדפה ברורה של אי-מתן אשראי, ולוּ מתוך טעות או רשלנות, על פני מתן אשראי יתר, שעלול לסכן את הבנק, לקוחותיו והכלכלה.

 


 

למרות, שלעניות דעתנו, החוק ברור בעניין זה, לא ניתן להתעלם ממורכבות סוגיה זו גם מצידו של הלקוח. חברה, למשל, שנקלעה לקשיים כלכליים, אינה חייבת לפרסם זאת בראש חוצות, מיד. ההיגיון המסחרי מחייב, שהחברה תנסה, תחילה, להשתקם. אם היא תבוא אל הבנק (או לכל צד ג' אחר שאתו היא מנהלת עסקים), הרי שבכך היא הביאה את הקץ על עצמה. אם בכניסתה למשבר היא באה לבקש אשראי מבנק (שלא ניהלה אתו עסקים קודם לכן), לעניות דעתנו, כן תחול עליה חובת גילוי, מכוח סעיף 12 לחוק החוזים[6]. אך אין הפסיקה מתייחסת לשאלת מתן האשראי הראשוני, כי אם ללקוח שכבר קיבל אשראי בצורה כלשהי. השאלה העולה היא: מהו המועד בו הבנק זכאי להפסיק את האשראי ולדרוש החזר החוב? הנזק היכול להיגרם ללקוח, כתוצאה מהחלטה של בנק להפסיק את האשראי, הוא כמעט ודאי, ופעמים רבות מידי. במילים אחרות, עסקים "מתנדנדים" ובעייתיים, הנמצאים במצב כלכלי קשה, במקרים רבים מאוד, "מכת המוות" שלהם היא ברגע בו הבנק עוצר להם את האשראי, ומעמידו לפירעון מידי. במקביל, מפסיק הבנק לכבד שיקים של העסק ואזי כתגובת שרשרת כמעט הכרחית, פועלים גם הנושים האחרים, ספקים ולקוחות. מרגע זה, כ"כדור שלג" מהיר מאוד, חדל העסק לפעול. הנזק הוא, של בעלי העסק, עובדיו, נושיו ולקוחותיו.

 
 

הבנק, כאמור, בדרך-כלל מובטח בבטחונות טובים ששווים כשווי החוב, או יותר ממנו. לכן, ההחלטה מצידו קלה יותר. אך עולה השאלה מתי ההחלטה הזו היא לגיטימית? שכן, אין לקבל ביטול הסכם אשראי מתוך גחמת ליבו של פקיד זה או אחר בבנק, ויהא פקיד זה בכיר ככל שיהיה, אם החליט על ביטול ההסכם ללא כל בסיס כלכלי-עסקי. יציבות חיי המסחר שוללת ביטול הסכם, בהיעדר סיכון כלכלי שיש בו לסכן את כספי הבנק. חיי המסחר תקינים אינם סובלים צעדים על רקע של סכסוך אישי בין הלקוח ובין פקיד הבנק, כאשר לבד מאותו סכסוך אין לאותו צעד בסיס עסקי ענייני[7]. עצירה פתאומית של מסגרת האשראי, ללא תיאום מראש, יכולה להימצא בלתי-תקינה, ושאינה תואמת התנהגות ראויה של בנקאי כלפי לקוחו. ברם, כדי שהלקוח יהא זכאי לפיצוי, עליו להוכיח כי נגרם לו נזק עקב כך. מאידך גיסא:

"סירובו של הבנק להגדיל את מסגרות האשראי שהוא נותן ללקוח מחד-גיסא, אך מאידך גיסא הימנעותו מלמוטט לאלתר את עסקי הלקוח מקום שהלקוח מתעלם ממסגרת האשראי ומושך שיקים בסכומים החורגים ממנה, אינה ביטוי של הפרת חובת נאמנות או הפרת חובת זהירות. הנכונות להעמיד, עד לנקודת זמן מסויימת, אשראי גבוה יותר במחיר יקר יותר, ולהעדיף דרך זו על החזרת שיקים הינה מובנת ומקום שהבנק מזהיר את הלקוח כי עליו לחזור ולפעול במסגרת האשראי המותר לו, חזור והזהר, יוצא הבנק ידי חובתו."[8]
 

כאשר ברצון בנק לסיים הסכם אשראי עם לקוחו, אפשר להציע כמה דרכים[9]:

 

אפשרות אחת, להטיל את הנטל על הבנק להראות איזושהי פגיעה בהלוואה או ירידה משמעותית במצב נכסיו של הלקוח ורק לאחר מכן יש באפשרותו לסיים את הסכם האשראי. במקרים בהם הבנק "מעורב" בעסקי הלקוח[10], יתכן כי יש מקום לומר, שאף במצב של קושי כלכלי זמני, שלכאורה מצדיק את הפסקת האשראי, אין על הבנק להסתמך על קושי זה ולדרוש את החזרת ההלוואה. במילים אחרות, על הבנק לעמוד לצד הלקוח, ולפעול כדי לאפשר ללקוח להתגבר על קושי זה. גישה זו, עונה על תחושת הלקוח, אשר ביום בו ביקש את האשראי, ביקש הבנק, במקביל, להכיר את העסק ואת מנגנון הפעלתו, ולעיתים אף להיות שותף להחלטות הבסיסיות לגבי אופן ניהולו. גישה זו דורשת, שאף ביום פקודה הבנק לא יפנה ללקוחו עורף. ברם, הבנק אינו שותף, אלא מלווה. אפשרות זו, שאינה מקובלת בארץ, בעייתית כל אימת שהבנק מובטח כדי כיסוי החוב מולו, לרבות במצב של הגדלת האשראי, והוא חושף את הנושים האחרים של הלקוח, אם הוא לא יצליח  לגבור על קושי כלכלי זה. יתרה מכך, בדרך זו אנו דורשים מן הבנק מעורבות[11], ידע ומקצועיות, בתחומים שעל-פי הגדרתו של הבנק בחוק, חורגים מתחום סמכויותיו, וספק בעינינו אם נטל כזה הוא בר-קיימא.

אפשרות אחרת, מקורה במשפט העברי. זהו רעיון ה"היתר עסקה". לפי גישה זו, את עסקת ההלוואה יש לראות כעסקת שותפות. ברם, ללווה אפשרות לבחור בין חלוקת סיכונים וסיכויים (שאז מדובר ב"שותפות"), לבין תשלום קבוע (שאז מדובר בהלוואה). כאשר אפשר להוכיח שהבנק "השקיע" בלקוח, כיזם, יהיה מקום להגיד שהיחסים מתקרבים ליחסי שותפות. אומנם אין על סיטואציה זו את דיני השותפות, אך אולי אפשר לחייב את הבנק להיות סבלני יותר, להעריך את המעורבות שלו גם במקרי משבר, ולא לאפשר לו בכל רגע נתון לחזור "לכובע" המלווה. גם אם נמצא הגיון בהחלת אפשרות זו, והרי היא קיימת (תאורטית), הרי שהלקוחות עצמם מגלים דעתם, שהם אינם רוצים לראות בבנק "שותף" לעסקיהם.

את עמדת הפסיקה בנושא "עצירת" האשראי, ניתן למצוא ב-ע"א 323/80[12]. באותו מקרה, נידונה אפשרות של עיקול חשבון בנק שהיה ביתרת חובה[13]. לבנק נשלחה הודעת עיקול, כמחזיק. הבנק הודיע, כי אין אצלו נכסים של החייב, אשר חשבונו ביתרת חובה, הגם שמעת לעת "הזרים" הלקוח כספים לחשבונו. עלתה השאלה: האם זכותו של הלקוח לקבל אשראי היא נכס בר-עיקול? אגב כך, בית-המשפט נותן את הדעת לשאלה מהי בעצם אותה זכות? כעיקרון, קובעת הפסיקה, שזכות ניתנת לעיקול, גם אם מדובר בזכות עתידית או זכות מותנית. ברם, לא ניתן לעקל מה שהוא אך בגדר ציפיה או תקווה של הלקוח. כלומר, יש לבדוק בגדר מי מהחלופות האלה באה הזכות לקבל אשראי/להמשיך לקבל אשראי?

בית-משפט עליון, בדעת רוב, קובע כי, לא ניתן לעקל זכות שתלויה בשיקול-דעת הבנק. לאור ההסכם שבין הבנק לבין הלקוח לא מדובר בחובה, אלא בזכות של הלקוח לפנות לבנק ולבקש אשראי, כשהבנק רשאי לתת אשראי או שלא לתיתו. התנאי הנדון הינו תנאי סביר ביחסים בין בנק ללקוחו, על פיו שומר לעצמו הבנק את הזכות להחליט, אם ומתי ליתן הלוואה נוספת ללקוחו. ללקוח אין כל חזקה על כספי הבנק, ואין לו כל זכות קנויה לקבל הלוואות עד סכום מסויים. לפיכך, כשהוא מתקשר עם הבנק, וזה ניאות להלוות לו כספים עד גבול מסויים, ובלבד שיוכל בכל פעם שיתבקש ליתן הלוואה או אשראי ללקוח לשקול את עמדתו מחדש, לאור הנסיבות אותה שעה (מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות ההלוואה וסיכויי החזרתה) – אין בכך כל קיפוח של הלקוח או מתן יתרון בלתי-הוגן לבנק. "יתרון" זה של הבנק ליתן או לא ליתן הלוואה ללקוחו היה לו אף קודם כריתת החוזה בין הצדדים.

אפשר לנסות לאבחן את פסק-הדין באופן כזה, שבכל פעם שהבנק שוקל מחדש אם להפסיק את מסגרת האשראי אם לאו עליו לעשות זאת בצורה סבירה. כלומר, לא מדובר בהפסקה שרירותית של מסגרת האשראי.

בפסיקה מאוחרת[14], עלתה טענה שהבנק הפסיק את קו האשראי בניגוד למוסכם. וכך נאמר:

"...לא הוצבע על כך שהסכמי האשראי שהוגשו הכילו הוראות שהגבילו את כוחו של הבנק להפסיק אשראי; והרי זוהי תשובת המפתח במענה לקושיה אימתי רשאי היה הבנק להפסיק את קו האשראי. ...[15] בנסיבות אלה ... לא ראיתי מקום להתערב במסקנותיו האחרות של בית-משפט קמא."


 

כלומר, בית-המשפט שם את הדגש על האמור בהסכמים. בהסכמים לא היתה הגבלה על כוחו של הבנק להפסיק את האשראי, ונקבע כי הבנק היה רשאי לנהוג כפי שנהג.

 

בענייננו, אנו מציעים כי יש להתערב בהסכמים. בסוגיה הנדונה כאן, אנו קוראים  להתערבות כדי מציאת נקודת האיזון באותם מקרים בהם הבנק יכול להקטין את "הנזק" אשר נגרם לו כתוצאה מיתרת החובה הבלתי-מסולקת, בא בשעה שיש ללקוח אמצעים לסלקה או להקטינה. לבנק עומדת האפשרות לעשות כן מכוח ההסכמים שנחתמו בינו לבין הלקוח. עליו להפעיל את סעיף "הקיזוז" שעניינו תום-הלב ותוך שקילת מכלול האינטרסים של הלקוח עת הוא עושה כן.



[1]     זאת, בבחינת הדין הרצוי, ולאו דווקא המצוי כפי שיפורט בהמשך.

[2]     במסגרת האשראי – הריבית יותר נמוכה ותלויה בהסכם בנק-לקוח.

[3]     יכול להיות שהעדר האשראי הנוסף, בהתאם לערכו האמיתי של בית המגורים, על-ידי הבנק מונע מעסקו של הלקוח הזדמנות עסקית שהוא אינו יכול לממשה כי הבנק סירב לבקשתו.

[4]     מבחינה ציורית ניתן לתאר את הדברים כך: לקוח אחר, שנמצא רישומית, ביתרת זכות, הוא בעצם "המלווה" לחברת ההיי טק הזו. אם החברה לא תוכל להחזיר את הכספים שקיבלה מהבנק, הלקוח לא יוכל לממש את הרישום ולקבל חזרה את כספו. במצב זה, אין ללקוח עילת תביעה נגד החברה, כי אם נגד הבנק. אם הבנק הופך להיות חדל פירעון כתוצאה ממספר עסקאות אשראי בלתי-מקצועיות כאלה, הלקוח שאינו נושה מובטח, יוצא כשידיו על ראשו.

[5]     למשק אינטרס ברור ביציבותם הכלכלית של הבנקים, כמניעי הכלכלה.

[6]     כלומר, כבר בשלב המשא ומתן, ועוד בטרם נחתם הסכם כלשהו.

[7]     ת"א (שלום – י-ם) 22223/95 סירמה ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם).

[8]     ת"א (מחוזי – ת"א) 185/96 בנק מרכנתיל בע"מ נ' אי-סי אל מחשוב מתקדם (יישומים) 1988 ואח'.

[9]     במקום המצב הנוהג כיום, לפיו הדבר בשיקול-דעת בלעדי של הבנק, בעיקר בשל התניה הסטנדרטית שנמצאת בכל ההסכמים מן הסוג הזה.

[10]    למשל, מימון פיננסי של עסקאות ומסגרות של "חשבון סגור", שמקובל מאוד בענייני מקרקעין (יזמי בניה).

[11]    כמעט ברמה של שותף לעסקים.

[12]    ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי, פ"ד לז(2) 673.

[13]    עיקול הוא תהליך שנוקט נושה במהלך משפט על מנת להבטיח את האפשרות שאם הוא יזכה בדין, הוא יוכל להיפרע את החוב. עיקול יכול להיות אצל החייב עצמו או אצל מחזיק. מחזיק נכס של החייב צריך להודיע לנושה, ואסור לו לעשות כל דיספוזיציה בנכס המעוקל עד מתן פסק-הדין. משניתן פסק-דין הנושה רשאי לקחת את הנכס מן המחזיק  ולהיפרע ממנו את החוב.

[14]    ע"א 5461/93 כבד אווז שלומי ואח' נ' בנק לאומי, תק-על 97(4) 269.

[15]    בהקשר זה, אומר בית-המשפט, שת"א 803/88 (מחוזי – ת"א) אלקטרו בסיס בע"מ נ' הבנק הבינלאומי לישראל (לא פורסם), שהוגש מטעם המערערים ובו ביקשו להתלות – אינו מסייע להם.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן