שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

שיהוי בפעולות מצד הבנק

מאת: עו"ד גלעד נרקיס   |   04.10.2005

 

שיהוי בפעולות מצד הבנק

בעבר, היינו מורגלים לזהות את טענת השיהוי עם סט "טענות-הסף הייחודיות" למסגרת הדיונים המתנהלים ב- בג"צ; היום, ככל שהורחב השימוש בעיקרון תום-הלב, כך הועמק השימוש בטענה זו – הן בערכאותיו השונות של בתי-המשפט והן ב"סוגים" שונים של התדיינות (פלילית ואזרחית כאחד ועל כל גווני ההתדיינות האזרחית).

"אכן, מקורה של טענת השיהוי בדיני היושר ועיקר השימוש בה בעתירות מנהליות. עם זאת, הוכרה האפשרות להחיל את דיני השיהוי גם בתביעות לקבלת סעד מן הדין, זאת במיוחד בתביעה נגד רשות ציבורית."[1]

ובכלל זאת בנקים נוכח הדברים שהובאו לעיל.

מי שנח על מושבו, ולא פנה לבית-המשפט תוך זמן סביר מיום שנולדה עילת תביעתו, ידו של בית-המשפט קמוצה כלפיו. לעיתים, אף מבלי שמי מבין הצדדים העלה את טענת השיהוי[2]. "קמוצה" אמרנו, אך לא בסגירת שעריו של בית-המשפט עסקינן. בעוד שסוגיית ההתיישנות יכולה להוות מחסום מפני בירור הסכסוך, כאן אנו עומדים בפתחו של "מחסום", המשתרע על מגוון של אפשרויות: החל מהקמת חזקה שבה יתבקש המשתהה ליתן טעם לשיהויו, דרך "נגיסה" בתביעתו וכלה, אף במקרים קיצוניים, בדחיית תביעתו.

ויודגש: השיהוי, לכשעצמו, אינו מצדיק דחיית תביעה למתן סעד ועל אחת כמה וכמה סעד הצהרתי. ההלכה היא, ששיהוי אינו חוסם את התביעה, אלא בהתקיים תנאים מסויימים שאפשר לסכמם כדלהלן:

א.    שיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה.

ב.    הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה.

ג.     כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה.[3]

במסגרת דיון זה, אנו יוצאים בקריאה אל המחוקק ואל בתי-המשפט, לנהוג דין מיוחד עת המשתהה הוא בנק. ההשתהות שבה נדון בעלת שני מאפיינים: האחד, מקרה בו ללקוח מספר חשבונות – חלקם ביתרת חובה וחלקם ביתרת זכות; האחר, הוא מקרה בו הבנק משתהה בהגשת תביעה.

מדובר בשתי סוגיות סבוכות, כשפנים לכאן ולכאן לכל פתרון שיועלה. המשותף לשני המקרים, הפקת רווח לבנק – בפועל או בכוח – שלא כדין, לדעתנו, אם ישתהה הבנק. הנזק, במקרה הראשון בו ישתהה הבנק, יהא כאשר הבנק מעניק ללקוח ריבית כלשהי בגין חשבונו אשר בזכות, ובו-בזמן הוא גובה, במסגרת החשבון אשר ביתרת חובה, ריבית הנוגסת הן בריבית המוענקת והן בקרן של החשבון אשר ביתרת זכות. במקרה השני, הבנק ממשיך לזקוף לזכותו ריבית חריגה, לכל הפחות, עד להגשת תביעתו. כאן, "מנצל" הבנק את מעמדו המיוחד ואת "הזכות" לעשות כן – בניגוד, לכל בר-תביעה אחר.

כמעט כל ישות משפטית אחרת, תהא זכאית להוספת ריבית והצמדה חוקית מיום היוולד עילת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. הבנק, לעומת זאת, נסמך על החוזה האחיד שנכרת בינו לבין הלקוח, ומעמיד לזכותו את אותה ריבית חריגה שהוכתבה במסגרת "ההתקשרות".

מאידך גיסא, פעולה חפוזה מצד הבנק – במי משני המקרים הנ"ל – יכולה לגרום לנזק כבד יותר כלפי הלקוח, מזה העלול להיגרם לו אם בכל זאת ההשתהות מצד הבנק תאפשר ללקוח להתאושש (כיסוי יתרת החובה ושמירת הזכויות בתוכניות החיסכון או השגת הסדר, שלא בדרך של התדיינות משפטית[4]).

קריאתנו היא, איפוא, לעשות דין אחד לבנקים למול כל תובע אחר (בסוגיית הריבית), תוך התערבות בחופש החוזים והפעלת עיקרון תום-הלב על פעולות הבנק במסגרת האיזון וקביעת נסיבות אינדיבידואליות לכל מקרה של שיהוי לגופו.

ההצדקה לכל אלו נעוצה בשניים: האחד, מדובר בחוזים אחידים המוכתבים על-ידי הבנק, כשיכולת המיקוח של הלקוח מוגבלת מאוד; השני, הבנק בעל כוח כלכלי, מנוסה בניסוחם של חוזים ומעין מונופול. מדובר בתאגיד שהחוק, הפסיקה והספרות הצביעו לא אחת על חוסר האיזון הנובע מן הגורמים הנ"ל, ולכן הטילו עליו חובות אמון מוגברות. שאלת ההתערבות בחופש ההתקשרות מתעוררת גם על רקע שיטה חוקית המאפשרת לבנק "כפיית" תנאים קשים על לקוחותיו ועל רקע של מצב חברתי/כלכלי קשה המעלה את שאלה על סדר היום. כלומר, ההצדקה להתערבות נעוצה גם בעובדה שחופש ההתקשרות החוזית אינו יכול להיות מנותק מן הצדק החברתי בסביבה גיאוגרפית נתונה.

"...תפקידם של דיני החוזים איננו בכך שהם מרשים לצדדים לעשות כרצונם, אלא בכך שהם מעמידים את המנגנון המשפטי של המדינה לשירותו של אחד הצדדים נגד רעהו במידת הצורך."[5]

במילים אחרות, הדין לא אמור לאפשר אכיפה של חוזה שנכרת תוך ניצול כוח פיזי או כלכלי עדיף, תוך הטעיה, ניצול מצוקה, ניצול מונופולין וכיו"ב – גם על-פי דיני החוזים הכלליים, ובמיוחד לא במקרה הספציפי הנדון בענייננו. מורכבותם של החוזים הבנקאיים והקושי בהבנתם, הביאו את המחוקק לאמץ בחוק הבנקאות גישה המטילה על הבנקים חובה לפעול ולהתערב, על מנת למנוע מצב שבו הלקוח ייטול על עצמו התחייבות אשר אין הוא מבין את טיבה ומהותה. במצב דברים זה, אין הצדקה לנהוג דין שונה, המיטיב עם הבנק, עת הוא פועל – אם כי במחדל – להפקת רווחים על חשבון הלקוח.

תימוכין לגישה זו ניתן למצוא, אולי (באנלוגיה), בפרשת פנחס כץ[6]. באותו מקרה, נדונה התנגדות של החייבים להתראת פשיטת רגל, אשר הומצאה להם מידי הנושה-הבנק. טעמי ההתנגדות היו ציון סך חוב בלתי-נכון; אי-עמידה של הבנק בחובות המוטלות על נושה בלתי-מובטח ופעולה בחוסר תום-לב תוך העלמת עובדות מהותיות מבית-המשפט. לאחר שהונחו בפני בית-המשפט נימוקי הבנק להתנגדות, נעשה שימוש בתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים.

הטענה הרלבנטית לענייננו אשר טען הבנק היא כי ההחייבים התעלמו מכך שהחוב נושא ריבית בנקאית מירבית, ולכן אין להתייחס לסכומי החוב בערכים נומינליים. אמנם הבנק לא עדכן את בא-כוחו בדבר כל סכומי הגביה שגבה, אלא שאם היו החייבים טורחים לשלם את חובם הפסוק כפי שהיו צריכים לעשות, היתה הטעות מתגלה.

לפני בית-המשפט עמדו שתי סוגיות עיקריות. האחת, עובדתית, אודות סכום החוב האמיתי והתאמתו לאמור בהתראה; השניה, משפטית, לעניין מעמד הבנק כנושה מובטח, והשפעת מעמד זה על יכולתו לפתוח הליכי פשיטת רגל.

להלן מספר ציטוטים מפסק-הדין אשר קיבל את ההתנגדות ומאיר את עמדתו בעניין הריבית שהבנק מנכס לעצמו במהלך התדיינות משפטית ובדרך אליה:

"'...ה'אמון' אשר רוחש הציבור לבנק, וחוסר הרצון (או היכולת) של הצד השני לחוזה לנסות ולהתערב בפרטיו, אינו נובע אך ורק מכישוריו היחודיים של הבנק או בשל היותו סמכות מקצועית, אלא מסיבה פשוטה יותר; יכולתו של הבנק להכתיב את רצונו לצד השני לחוזה באמצעות חוזים אחידים. מן המפורסמות הם, כי חוזים אלו נעשים כל-כולם בידי באי-כוחם של הבנקים, וכל מטרתם הינה להגן על הבנק ולשפר את מעמדו היחסי כצד לחוזה. זאת, גם ובמיוחד על-ידי הטלת מרבית הסיכונים הכרוכים בקשר החוזי על הצד שכנגד. צירוף של מושכלה זו עם העובדה כי במקרים רבים, ימצא המתקשר כי מרבית הבנקים מכתיבים תנאים דומים ביותר בחוזים אלו, הופך את ה'רצוניות' שבקשר החוזי בין הבנק ללקוח במקרים רבים ל'פרי רצון חופשי' בדיוק כפי שהקשר בין האדם לרשויות המס, לדוגמא, הינו קשר רצוני המשקף את אוטונומיית הרצון החופשי של המתקשר. הברירה העומדת בפני לקוח, אפילו הוא לקוח 'מתוחכם' יחסית, המבקש לנהל חשבון דביטורי עבור חברה, כי תנאי האשראי, ובמיוחד הסנקציות הקבועות בצידם, עשויים להיות כמעט אחידים, והברירה העומדת בפניו הינה לחתום עליהם לפי רצון הבנק, או שלא לנהל עסקים כלל.
דומה כי סיבה זו, אף יותר מהאמון בכישוריו המקצועיים של הבנק, מהווה בסיס ותשתית למעמדו המעין-ציבורי והחובות המוגברות המוטלות עליו כתוצאה מכך. לעניין זה, אין הבדל עקרוני בין הלקוח הקטן ללקוח העסקי.
אמנם, נקבע בהלכה הפסוקה כי במקרה של לקוחות מתוחכמים, חל פיחות מסויים ברמת החובות המוטלת על הבנק. אלא שאין בכך, בשום פנים ואופן, כדי לשנות את מעמדו העקרוני כבעל מעמד מעין-ציבורי, ואת עצם קיומם של חובות מוגברות, אשר עומדות באופן מובהק מעל לרמה הנדרשת מצד רגיל לחוזה מסחרי.
זאת ועוד; כאשר בלקוח 'מתוחכם' עסקינן, הרי שהחובה הפוחתת היא בעיקרה חובת הזהירות המוגברת של הבנק. זאת, בשל היות הצד שכנגד בעל ידע ואמצעים טכניים העולים באופן ניכר על אלו של הלקוח ה'קטן'. אלא, שאין בכל זאת בכדי לשנות, או אף להפחית את חובת תום-הלב המוגברת של הבנק, אשר נגזרת פחות מהיותו בעל הידע העדיף, ויותר מהיותו בעל כוח המיקוח העדיף, המאפשר לו להכתיב את רצונו למתקשרים עמו באמצעות חוזים אחידים. שיקול זה עומד כתשתית יסודית בבסיסו של כל דיון ביחסים בין בנק ללקוח, בין אם הלה הינו לקוח קטן או מתוחכם, אדם פרטי או חברה...
נטיה הולכת וגוברת בפסיקה, להעביר או לייחס חבויות ושיקולים השמורים לכאורה לשלבים מאוחרים יותר בהליך גם לשלב מקדמי זה של התראת פשיטת רגל וההתנגדות לה. זאת, כדי לעשות צדק ולמנוע עיוות דין מן החייב...
חוסר-סדר בתדפיס ההוצאה לפועל, אשר יוצר אי-בהירות לעניין מימדי החוב, חורג בהרבה מ"פגם פורמלי" גרידא. זאת במיוחד כאשר עסקינן בחוב גדול וצובר ריבית, אשר על חשבונו נפרעו סכומים רבים ושונים, מהם על-ידי החייבים עצמם ומהם על-ידי הבנק בדרך של סעדים עצמיים.
מסיבה זאת, חלוף הזמן אינו "עניין נייטראלי" או מעוט חשיבות, אשר יש להתעלם ממנו אם וכאשר נעשה תיקון בדיעבד של סכום החוב. זה אינו יכול לרפא תמיד את הפגם, וזאת משום שלחלוף הזמן ישנה נפקות מכרעת; עסקינן בחוב הצובר ריבית בנקאית מירבית, המתפיחה את החוב בקצב מסחרר. תשלום של מאות אלפי שקלים, אשר יכול בנקודת פלונית לסגור את החוב כמעט כליל, עלול, שנה אחת לאחר מכן, להתברר אך ורק כסכום אשר אין בו עוד תרומה משמעותית לסגירת החוב, באשר זה תפח, והבנק מנצל את זכותו לזקוף את התשלום אך ורק על חשבון הריבית העצומה ההולכת ועולה.
מצב זה, המלווה בחוסר בהירות לגבי הסכומים שנגבו או שמגיעים לבנק, גורם לסיכון כי החוב יצא מכלל שליטה, ולא ניתן יהיה לפרעו, אף לא באמצעות הזרמת סכומי עתק, באשר כל סכום שיוזרם לתוכו יבלע בריבית, "ולא נודע כי בא אל קרבו".
מן הראוי להדגיש כי מצב זה אינו פוגע אך ורק בחייב. מצב זה עשוי לפגוע פגיעה אנושה אף בנושים אחרים של החייב, אשר אינם נהנים מיתרונות כגון אלו. זאת, הן נושיו של החייב בעודו סולבנטי, הפועלים נגדו בהוצאה לפועל, והן ובייחוד נושיו של החייב חדל הפרעון, אם וכאשר ידרדר הלה לכדי הליכי פשיטת רגל. נושים אלו עשויים למצוא עצמם מול בנק אשר לא די כי הקנה לעצמו חלק ניכר מנכסי החייב טרם פשיטת הרגל, וזאת בלא שסך חובו יפחת, אלא שהוא ניצב מול יתר הנושים בפשיטת רגל, כאשר הוא תובע סכום אסטרונומי, אשר כל קשר בינו לבין ערך החוב המקורי מקרי בהחלט. פירעון סכום זה מנכסי פושט הרגל נעשה, בהכרח, על חשבון יתרת הנושים, אשר יוצאים לא פעם וידיהם על ראשם.
אין ספק, כי יכולתו זו של הבנק, להכתיב ריבית מסחררת ו"אוכלת כל" באמצעות חוזים אחידים מוקנה לו בדין. אלא, שנוכח פגיעתה הקריטית הן בחייב והן בצדדים שלישיים אשר אין ביכולתם להתגונן מסיכון זה, מן הראוי להטיל על הבנק, למצער, חובת הגינות ושקיפות גבוהות, אשר יוכלו לסייע בפירעון החוב ומניעת תפיחתו המוגזמת, זאת לפחות כאשר עסקינן בחייב בעל נכסים אשר מימוש הגון שלהם יכול היה למזער את הנזק.
לעניין זה, חובת הגילוי ושיתוף הפעולה המוטלת על הבנק הינה גבוהה ביותר.
כאשר שבים החייב ובא-כוחו, פעם אחר פעם, ודורשים לדעת מהו ערך החוב, ומה ערך הנכסים אשר מימש הבנק. על הבנק להשיב בלא שיהוי, ועל תשובתו זו להיות כנה, מפורטת ובהירה. קל וחומר, שאין הבנק יכול להתעלם באופן חוזר ונשנה מתחנוניו של החייב, ולצאת ידי חובתו בטענה לקונית שבדיעבד, כאילו יכול היה החייב להבין את כל הדרוש לו מדפי החשבון. זאת, כאשר נסיבות המקרה מוכיחות כי הבנק לא טרח לעדכן כראוי אף את תדפיסי ההוצאה לפועל! מן המפורסמות הוא, כי דפי חשבון אינם מכילים מידע מלא וממצה. זאת, למצער, כשמדובר במערכת יחסים מורכבת וגדושת תמיהות וסכסוכים כבנסיבות המקרה דנן, כאשר אף תדפיסי ההוצאה לפועל לא עודכנו במועד, וסכומים גדולים אשר שולמו נותרו "בערפל". יתר על כן; אין מדובר במכתב בודד אשר שלח החייב, אלא בסדרת מכתבים, אשר אף לא אחד מהם זכה להתייחסות ראויה והולמת.
מכל האמור לעיל עולה, כי הבנק לא יכול היה להסתגר בשתיקה וחוסר התייחסות, כאילו אין עסקינן אלא בחוב זעיר הנושא ריבית נמוכה, ולא בחוב עתק תופח במהירות, היכול לבלוע את כל נכסי החייב ולפגוע פגיעה אנושה אף בנושיו האחרים.
מכל האמור לעיל יוצא, כי נסיבות המקרה, ובמיוחד סכום החוב, סוג הריבית ואי-הבהירות ששררה לגבי סכומים גדולים ומשמעותיים אשר שולמו על חשבון החוב, הטילה על הבנק חובת זהירות והגינות מוגברות, אשר חייבוהו לשתף פעולה בלא שיהוי, בלב שלם ושקיפות מירבית עם החייבים בכל האמור בנסיונם לאמוד את חובם ולפרוע אותו. בנסיבות המקרה, לא עמד הבנק בחובה זאת.
זאת ועוד; דומה כי את התנהגות הבנק במקרה דנן הנחה מניע נוסף אשר מן הראוי לעמוד עליו, זאת בשל מעמדו המרכזי בהבנת הפרשה נשוא הבקשה דנן...
התראת פשיטת רגל, הנוקבת בסכומים לא נכונים או לא מדוייקים, וזאת בעיקר תוך ערוב חובות שאין לנושה פסק-דין בגינם, ו/או חובות אשר הנושה אינו יכול בשלב זה לייחס לחייב אישית, מפרה ופוגעת במטרה חשובה זו, ואי-לכך דינה להתבטל. זאת במיוחד, כאשר מעורב בהתראה זו אלמנט נוסף והוא ריבית בנקאית מירבית.
מעבר לדרוש, יוער לעניין זה, כי ריבית בנקאית מירבית ו'אוכלת כל' אינה 'תופעת טבע' אשר אין אחריה ולא כלום. היא אינה גזירת גורל, אשר נוחתת מעצמה על הצדדים וכופה עצמה עליהם כ"כוח עליון". ריבית בנקאית היא מוסד משפטי הקבוע בחוק וכפוף הן לחוקים הספציפיים אשר יצרו אותה, והן ובמיוחד לעקרונות היסוד של השיטה, הכוללים את העיקרון המלכותי של תום-הלב. שיטת המשפט הישראלית הכירה, מזה זמן רב, בחובות מיוחדים ומוגברים של תום-לב הנובעות מיחסי כוח-כפיפות. הלכה זו הוחלה במפורש, בין היתר, אף על נושה מובטח בעניין פש"ר 466/93 גרבש נ' שלף. בוודאי, אם כך, שאין לפטור ממנה בנק המכתיב בחוזים אחידים ריבית פיגורים מירבית, וזאת מכוח של קל וחומר: בנק זה אוחז בכוח רב המסוגל לפגוע אנושות לא רק בחייב, אלא אף ביתרת נושיו, אשר לא היו צד להסכמים מולו, ואין ביכולתם להתגונן מפני אותה ריבית הגורמת לסכום החוב לתפוח במהירות מסחררת.
כאשר עסקינן בריבית מירבית, אין מנוס מן התובנה, כי הסכום אותו מכנה הבנק "סכום החוב", חורג בהרבה מן התרופות הרגילות הנוגעות להפרת חוזה...
דומה, כי מהותה האמיתית של ריבית הפיגורים המירבית הינה סעיף של פיצויים מוסכמים, אשר מכתיב הבנק למתקשרים איתו בחוזים, וזאת לפי כוח המיקוח העדיף שלו, ויכולתו להכתיב רצונו בחוזים אישיים המייצגים בעיקרו של דבר את האינטרס הבנקאי. זאת, בתוספת לעובדה כי כמעט ולא ניתן לנהל חברה בלא אשראי בנקאי, זאת בעוד תניות אלו של פיצוי מוסכם זהות או כמעט זהות בחוזיהם של הבנקים כולם.
בשל נסיבות אלו, ובלא לקבוע מסמרות בעניין, יתכן מאוד כי פיצוי מוסכם זה, לפחות כאשר הוא עומד מול עניינים של נושים אחרים, עשוי במקרים המתאימים להיות כפוף לסמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)...
טוב היה הבנק עושה לו נתן דעתו למושכלות אלו, טרם יטען לזכות חובקת-כל לעשות כרצונו בשל אותה ריבית מירבית אשר בחר לגבות על חובו. אלא, שאין כל צורך להכריע בעניין זה בנסיבות המקרה דנן. די לקבוע, כי הצירוף בין ריבית מירבית, משמעותם של הליכי פשיטת רגל לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ורמת ההתנהגות המוטלת מניה וביה על בנק ביחסיו עם הלקוח, מחייבת את הבנק לרמה גבוהה של שקיפות והגינות. ברמה זו לא עמד הבנק בנסיבות המקרה דנן...
משמעות חלוף הזמן, אשר כפי שכבר ציינתי בראשית דברי, אינה עובדה "נייטראלית", אלא נסיבה רבת חשיבות, אשר הבנק הוא הנשכר ממנה, וזאת בלשון המעטה.

בעוד חוב החברה, השנוי במחלוקת, מתברר בהליכים, הרי חוב החייבים צובר ריבית מסחררת. פירוש שטר המשכנתא לפי דרכו של הבנק יביא לתוצאה הבלתי-צודקת, לפיה תינתן בידו הזכות ללחוץ על החייבים שלא כדין שלא לעמוד על זכויותיהם בהליך הנוגע לחובות החברה (אשר אין ספק כי סכום המחלוקת במסגרתו גדול ורב-משמעות הרבה יותר משאלת החוב האישי). זאת, משום שאם יעמדו החייבים על זכותם, יוכל הבנק להתעלם מן הבטוחה במסגרת חובם האישי, לגרור אותם להליכי פשיטת רגל, וכך לחבל למעשה ביכולתם לנהל את ההליך המשפטי הנוגע לחובות החברה. "תנועה מעגלית" זו יכולה היתה לחבל, שלא כדין, בזכות החייבים ליומם בבית-המשפט בכל הנוגע לחובות חברתם. תוצאה כזו נוגדת את עיקרון תום-הלב, פוגעת בזכויות יסוד ואין להשלים עמה..."



[1]     ת"א (י-ם) 2206/00 בנק טפחות בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2002(3) 4645, עמ' 4647; כב' השופט לנדוי ב- ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2) 309, 339-340; ע"א 4683/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 282.

[2]     ה"פ (מחוזי – ת"א) 200263/98 בתיה ראובן נ' בנק הפועלים (לא פורסם).

[3]     ראה: ע"א 656/79 גרינפילד נ' קירשן, פ"ד לו(2) 309; ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 635; ע"א (י-ם) 6382/99 יוסף בנית נ' בנק דיסקונט לישראל, תק-מח 2002(1) 1218.

[4]     ראה פרק 5 לכרך זה.

[5]     ד"ר אייל זמיר, "פירוש והשלמה של חוזים", הפקולטה למשפטים י-ם, תשנ"ו-1996, עמ' 87.

[6]     בש"א (ת"א-יפו) 2024/01 פנחס כץ נ' בנק לאומי לישראל, תק-מח 2002(2) 3638, עמ' 3647. להרחבת תמצית פסק-הדין, ראה בפרק 7 להלן [707] של כרך זה.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן