שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

חובת תום-הלב

מאת: עו"ד גלעד נרקיס   |   04.10.2005

 

חובת תום-הלב

חובת תום-הלב – ללא כל ספק – חלה על הבנקים. חובה זו חלה ברמה גבוהה מזו שבתי-המשפט מכילים על יחסים עסקיים "רגילים"[1]. עיקרון תום-הלב מצוי בחוק החוזים, והוא קובע כי על אדם לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת החל משלב המשא ומתן[2], תוך כדי קיום החוזה[3] ומכיל חובה זו גם "...ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה."[4] היקף תחולתו של העיקרון מתחשב במכלול הנתונים המשתנים. ב"מערכת היחסים" שבין הבנק לבין לקוחותיו – זו המתמצית כמעט כולה בחוזים כתובים, כאמור – מתקיימים יחסי נאמנות[5]. לכן, הבנק נושא באחריות מיוחדת שאינה מוטלת על צדדים לחוזה רגיל[6]. במסגרת מערכת יחסים מיוחדת זו מצפים הלקוחות מן הבנק שינהג בהם ביושר והגינות. צפיה זו הינה ערך מוגן המהווה עילת תביעה לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979[7].

 
"אשר-על-כן, היינו מצפים שבית-המשפט יחיל על הבנק את המושג 'תום-לב' אשר בחוק החוזים על-פי הקשרו בעניין ספציפי זה. במילים אחרות, כפי שמושג זה מקבל פירושים שונים כאשר הבסיס החוקי לסכסוך בחוק המכר, תשכ"ח-1968, או בפקודת השטרות [נוסח חדש], כך היינו מצפים שעיקרון זה יפורש בצורה עקבית כל אימת שנבחנת שאלת תום-הלב של הבנק בפעולותיו כלפי לקוחו. רק בדרך זו ניצור לעצמנו, תוך 'מאבק למשפט' יסודי ועקבי, שיטת משפט ותורת משפט ומושגי יסוד, שיתאימו לצרכים המודרניים של מדינתנו. אין אני בא לטעון, כי מלאכה זו יש לעשותה מבראשית, וכי אסור לנו לשאוב מחכמת הדורות. נהפוך הוא: עלינו לבנות את בנייננו שלנו על יסוד ניסיון העבר שהצטבר. איננו מתחילים הכול מחדש, ומן התבונה הוא, שנשאב השראה מהחכמה האוניברסאלית בכלל ומחכמתנו שלנו, העברית, בפרט. חלילה לנו לעצום עינינו מנכסי תרבות ומשפט כלליים, ועל אחת כמה וכמה חלילה לנו לעצום עינינו מנכסי תרבותנו שלנו... "[8]
 

עיקרון תום-הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי חוזה בדרך עשיית הישר והטוב ומתוך רצון לקיים את כוונתם של הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב ולא רק לפי האותיות הטכניות והפורמאליות. המבחן לקביעה, אם התנהגות מסויימת היתה בדרך מקובלת ובתום-לב, הוא מבחן מעורב, בו משמשים יחדיו עקרונות אובייקטיביים של עשיית הישר וההוגן, ועקרונות סובייקטיביים, המתחשבים בין השאר, בטיב העסקה ובמהות הצדדים[9]. ברם, כשמדובר בבנק, מידת הזהירות המתבקשת ממנו איננה מידת הזהירות המתבקשת מאדם מן הישוב[10]. הגם שברגיל, השאלה אם אדם נהג בתום-לב תלויה בראש ובראשונה בנסיבות של כל מקרה ומקרה ושאלת תום-הלב הוא עניין סובייקטיבי[11], באופן שבתי-המשפט נמנעו מקביעת כללים נוקשים, אלא הקביעה אם אדם פעל בתום-לב נקבעת לפי הראיות המובאות לפני בית-המשפט ובהתאם לנסיבות העניין[12] – כאשר אנו מדברים על בנק, לדעתנו, יש לבחון את שאלת תום-הלב על בסיס כללים ברורים כלשהם, ולא להותיר את המבחן הסובייקטיבי ("הרגיל") רחב כל כך. כללים אלו יכולים להיקבע על בסיס התכלית החקיקתית של חוקי הבנקאות ויכולים להיגזר מכללי הבנקאות, הנחיות המפקח על הבנקים וההנחיות הפנימיות של הבנק.

יתרה מכך, עת עניין לנו בהתדיינות משפטית, יש לאמץ את הגישה לפיה: צד לחוזה העומד בדווקנות על זכויותיו החוזיות עלול להיחשב כפועל בחוסר תום-לב. אך חייבים אנו לסייג זאת ולומר, שעצם העמידה על זכות חוזית המפורשת בהסכם ועשיית שימוש בה, אינן מהוות – כשלעצמן – חוסר תום-לב. נדרשות נסיבות מיוחדות המצביעות על העדר תום-הלב. אבן הבוחן להכרעה בשאלה אם צד המפעיל את זכותו החוזית פועל בחוסר תום-לב, היא אם הוא נוהג בדרך של התחכמות, תחבולה או הכשלת הצד שכנגד[13].

 

כדי לדייק בטענה נאמר, שאין היא מכוונת כנגד התנהגות הבנק בעת כריתת החוזה, או כנגד התנהגות הבנק בדרישת קיומו של ההסכם. הטענה כנגד הבנק יכולה להיות במקום בו הבנק לא שינה מסגרת אשראי, למשל, על-פי ההסכם בין הצדדים, שלא בתום-לב, ובניגוד ל"חובתו". כל כך משום, שברגיל אין על הבנק חובה ליתן אשראי.

 

בפועל, קיימת פסיקה סותרת בשאלת השימוש בזכות חוקית שלא בתום-לב. מחד, יש הסבורים ש"אין כל חוסר תום-לב בשימוש בזכות על-פי חוק או בזכות חוזית"[14], מאידך, יש הסבורים כי גם בזכות חוקית יש לעשות שימוש בתום-לב[15]. לדעתנו, כל אימת שמדובר בגוף שלטוני או מעין שלטוני (והרי בנק נתפס ככזה), יש לבכר את הדרך השניה, ולקבוע כי בנק אינו יכול להפעיל את זכויותיו החוקיות שלא בתום-לב. משנה תוקף מקבלת גישה זו נוכח העובדה שזכויות אלה מופעלות, בדרך-כלל, על סמך חוזים אחידים שהם פרי יצירתו של הבנק. לבנק מומחים משפטיים המקנים לו יתרון רב על הלקוח, שהוא, בדרך-כלל, אדם מן הישוב. במילים אחרות, מעמדו המיוחד של הבנק, המומחים העובדים בשירותו והיות ההתקשרות על בסיס חוזים אחידים שנרקחו על ידו, כל אלה צריכים להוביל למסקנה שעל הבנק להפעיל את זכויותיו בתום-לב.

עוד חשוב לציין, כי טענת חוסר תום-לב הינה טענה כללית, אשר קשה להוכיחה בראיות. מדובר ברושם כללי שנתפס ברוחו של השופט. אשר-על-כן, היא משתנה ממקרה למקרה. בשם עיקרון הוודאות והאחידות, ראוי היה לקבוע כי נהליו הפנימיים של הבנק, יהוו אמת-מידה, מעין "סמן ימני", שלאורו יקבע בית-המשפט האם עמד הבנק בדרישות הבסיסיות של המחוקק, כפי שבאו לידי ביטוי בחוקי הבנקאות הצרכניים[16]. ברם, גם בעניין זה לא נמצא אחידות בפסיקה[17].

 

לעניין התוצאות של חוסר תום-לב בשלב החוזי ראויים דבריה של ג' שלו[18]:

 
"צד לחוזה אשר מפר את החובה המעוגנת בסעיף 39, דהיינו, אינו מקיים בתום-לב את החיובים הנובעים מן החוזה או שאינו עושה שימוש בתום-לב בזכויות הנובעות מן החוזה, רואים אותו כאילו לא קיים חיובו כלל. פעולה בחוסר תום-לב מהווה, איפוא, הפרת חוזה. הפרה כזו מזכה את הנפגע ממנה בתרופות שונות הניתנות בגין הפרת חוזה, והן בעיקר אכיפה, פיצויים וביטול. בפסק-דינו בעניין שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע, קבע השופט ברק את קטלוג התוצאות השונות הנובעות מאי-קיום החובה המעוגנת בסעיף 39, באומרו את הדברים המנחים הבאים:
 
'לעיתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעיתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעיתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסויימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעיתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת'[19]."
 

בשל ההפרה יוקנו לנפגע תרופות. בעניין זה נקבע, כי[20]:

 
"...סעדים אלה נגזרים מחובת תום-הלב ומשקפים את הצורך ליתן אותו סעד שיהא מתאים להפרת החובה, בנסיבות העניין. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: 'סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעיתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעיתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעיתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסויימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעיתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת."[21]


[1]     ראה פרק ב' בכרך א' שעניינו "חובות החלות על הבנקים", שתמציתו הרלוונטית בלבד להלן. להרחבה, יש לפנות למקור.

[2]     סעיף 12 לחוק החוזים.

[3]     סעיף 39 לחוק החוזים.

[4]     סעיף 61(ב) לחוק החוזים.

[5]     מעצם החלת חובת הנאמנות אנו מבינים כי, חובת תום-הלב שיש להחיל על הבנק, איננה זו שיש להחיל במערכת יחסים עסקית אחרת, ואינה ברמה של אדם לאדם אדם, כי אם ברמה של אדם לאדם מלאך. עיקרון תום-הלב המעוגן בסיפא של סעיף 39 לחוק החוזים, מחייב את הבנק להתחשב בלקוח ובמטרת החוזה כאשר הוא מגשים את זכויותיו החוזיות של האחרון. במילים אחרות, על הבנק לראות לנגד עיניו את טובתו של הלקוח, ואסור לו להימצא במצב של ניגוד עניינים (ראה, למשל, ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות בע"מ נ' צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573, 597). יתרה מכך, נפסק ב- ה"פ (מחוזי – ת"א) דוד פריוף נ' בנק הפועלים בע"מ סניף המאספים ואח', ניתן ביום 11.10.00 (טרם פורסם) כי: "בנק חב חובות אמון מוגברות בשלושה מעגלים משפטיים וכלפי שלושה סוגים של נפגעים פוטנציאליים: כלפי לקוחותיו מכוח דיני החוזים, ובמיוחד סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי)... המחייבים אותו לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת, בקשירת ההסכם הבנקאי, בשכלולו ובקיומו (ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות בע"מ נ' צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573). כלפי ערבים – מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, המחייב אותו מכוח הדין לנהוג בערבים כמו בלקוח; כך הוא גם חב כלפי ערבים מכוח דיני החוזים כדלעיל, בצירוף להוראות סעיף 61(ב) לחוק החוזים, המחילה את הוראות חוק החוזים גם על פעולות משפטיות, והרי ערבות היא פעולה משפטית. כלפי צד ג' שעלול להיפגע מכוח דיני הנזיקין." – ע"א 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לה כוריאר בע"מ ואח', פ"ד מב(3) 77; ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' מרדכי לוים ובנק הפועלים, פ"ד נא
(4) 591; רע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464.

[6]     ע"א 5893/91 בנק טפחות נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573; ת"א (שלום – ת"א) 77173/92 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' שבח צבי, כב' השופט ב' אוקון, ניתן ביום 28.02.99 (טרם פורסם).

[7]     ראה: רע"א 371/88 ליבוביץ נ' אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309; ע"א (מחוזי – ת"א) 1277/97 א. קומרוב א. פונט קבלני בנין (1989) בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, ניתן ביום 2.11.98 (טרם פורסם). בעמ' 5 לפסק-הדין, נאמר: "דיני עשיית עושר ולא במשפט אינם מוגבלים להגנה על זכות קניין או זכויות חוזיות, מכוחם של דיני עשיית עושר ניתן לעיתים, להגן אף על ציפיה... קיימים מצבים רבים, שבהם עשויה לבוא התעשרות שלא כדין מפגיעה בציפיה בלבד שאינה מגיעה לכדי זכות (חוזית או קניינית). ציפיה של אדם אף אם אין היא עולה כדי זכות חוזית או קניינית עשויה להיחשב כרכושו, ופגיעה בה עשוי שתוגן אף במסגרת של דיני עשיית עושר ולא במשפט. הציפיה של הלקוחות כאמור, היא להתנהגות של ועשיית הטוב והישר...".

[8]     ד"נ 13/80 אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם ואח', פ"ד לה(2) 785, דברי כב' השופט [כתוארו אז] ברק.

[9]     ע"א 539/86 אלחנן קליר ואח' נ' גבריאל אלעד ואח' פ"ד מג(1) בעמ' 614; ראה גם ג' שלו, דיני חוזים (מהד' שניה, בעמ' 63); בעניין מהות הצדדים, ככל שהדבר נוגע ליחסי בנק-לקוח ראה פרק י' לכרך א' לספר חובות החלות על הבנקים, ג' נרקיס, מ' מור.

[10]    ע"א 4878/97 קלרה איס נ' עזבון המנוח שאול כהן ואח', תק-על 99(4) 7, דיון בערעור מפי כב' השופט מ' אילן.

[11]    ראה: פרופ' א' ברק , מהותו של שטר, עמ' 125.

[12]    ע"א 352/74 מ' דנקנר ובניו נ' פסט את מטרני ואח', פ"ד ל(2) 796, פסקה 6 לפסק-הדין.

[13]    ע"א 158/80 שלום נ' מוטה ואח' פ"ד לו(4) 793, 814; כן ראה: ע"א 57/89 בנק הפועלים בע"מ נ' מכבשים הדרום, פ"ד מה(3) 186; ראה: ר"ע 30/82 מולטלוק בע"מ נ' רב בריח בע"מ פ"ד לו(3) 272, 276.

[14]    ת"א (ת"א) 1641/91 ד.ש.ל השקעות וייעוץ בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ, תק-מח 92(2) 818, פסקה 25 לפסק-הדין, וראה גם ע"א 158/80 שלום נ' מוטה ואח', פ"ד לו(4) 793; ע"א 57/89 בנק הפועלים בע"מ, סניף עומר נ' מכבשים הדרום בע"מ, פ"ד מה(3) 182.

[15]    ע"א 158/80 שלום נ' מוטה ואח' פ"ד לו(4) 793, 814; כן ראה: ע"א 57/89 בנק הפועלים בע"מ נ' מכבשים הדרום, פ"ד מה(3) 186; ראה: ר"ע 30/82 מולטלוק בע"מ נ' רב בריח בע"מ, פ"ד לו(3) 272, 276.

[16]    למשל, חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981; כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות של מסמכים), תשנ"ב-1992, הנחיות המפקח על הבנקים ועוד.

[17]    ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות בע"מ נ' צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573, 585, 595: אי-מילוי הוראות בנק ישראל מהווה הפרת נורמה של התנהגות מחייבת ומקובלת ויש בה כדי להשפיע על היקף חובתו של הלקוח; קבלת טענה של חריגה מנוהלים פנימיים ומנוהלי המפקח על הבנקים ת"א (שלום – ת"א) בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' יוסף גיתיאת (טרם פורסם); פסיקה סותרת: ע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח נ' יהודית שפוך, פ"ד מז(1) 593, בפסקה 17; ת"א (שלום – ת"א) 48497/99 יעקב יעקובי נ' בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ, ניתן ביום 30.11.00 (טרם פורסם) בעמ' 3 לפסק-הדין.

[18]    ג' שלו, דיני חוזים, מהד' שניה, בעמודים 76-77.

[19]    בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828, 829-828.

[20]    רע"א 2443/98 מאיר ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 99(3) 425, פסקאות 17 – 19 לפסק-דינו של הנשיא ברק.

[21]    בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, עמ' 838-839; להרחבה בנושא תום-הלב בכללותו, מפנים לספרם של ג' נרקיס ו- מ' מור חובות החלות על הבנקים פרק ב' בכרך א'.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן