שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

"תנאי-סף" בהתדיינות אשר בנק מעורב בה

מאת: עו"ד גלעד נרקיס   |   04.10.2005

 

"תנאי-סף" בהתדיינות אשר בנק מעורב בה

 

לבנקים מעמד דואלי בין התחום הפרטי לבין התחום הציבורי. יצור "כלאיים" או "גוף דו-מהותי", כלשון פוסקי בית-המשפט העליון. כשאומר אתה גוף מעין ציבורי, על כורחך, אתה אומר, כי בנורמות ציבוריות עסקינן[1]. מגמת הפסיקה להכיר בבנקים כגופים מעין ציבוריים. לכן, בתי-המשפט דורשים מן הבנקים רמה גבוהה של נקיון כפיים ואיפוק בהעלאת יתרונותיהם הדיוניים והאחרים[2]. כל זאת, לצד החובות המוטלות על הבנקים כלפי לקוחותיו, כגון: חובת אמון, חובת זהירות, חובת סודיות וחובות אחרות[3].

מכיוון שהפסיקה קבעה כי לבנק צביון ציבורי[4]; ומכיוון שמדובר בגוף כה מיומן בהתדיינות משפטית, יש מקום לשאלה: האם יש מקום להטיל על הבנק "תנאי-סף" במסגרת התדיינות זו? בפועל, נמצא, לא אחת, שבית-המשפט ייחס לבנקים חובות מתחום המשפט הציבורי, במקרה שבו הבנקים קיבלו תפקיד סמי-ציבורי.[5]

במסגרת פרק זה, נתרכז דווקא באותם מקרים בהם הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. על-פי-רוב מדובר בחוזה שהוא אחיד (דוגמת הטפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק) – אך מערכת היחסים שבין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא, הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים – בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25 ו- 26 לחוק החוזים, (חלק כללי), תשל"ג-1973[6], בין אם בהוראת סעיף 39 לחוק הנ"ל ובין בכל מקום אחר – ואלו מטילות חובות הן על הבנק והן על הלקוח.

אחת החובות שהבנק חב ללקוחו – בגדרי החוזה ביניהם – הינה זו הנדרשת מתוך חובת הזהירות הכללית שבין "שכנים", בהחלתה על מערכת היחסים שבין בנק לבין לקוחו. בגדרי החוזה שביניהם, אמור בנק – במלאו אחרי הוראות לקוחו, והוא עיקר פעילותו – לעשות פעולות אלו ואחרות, ובביצוען של אותן פעולות על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו. חובת הבנק בחיי המעשה שונה – וחייבת להיות שונה – בסוגי עניינים שונים, ובמסגרת אותו מבחן עצמו עשויה חובתו של הבנק להשתנות מסוג פעילות אחד למשנהו. בראש ובראשונה, ייקבעו היחסים שבין הבנק לבין הלקוח על-פי החוזה שנכרת ביניהם, ובגדרי אותו חוזה תיכלל מערכת יחסים ספציפית אשר נוצרה בין הצדדים ותינתן הדעת לעובדות או לאירועים ספציפיים המייחדים אותה מערכת ואשר עשויים ליטול חלק בקביעת חובת הבנק כלפי לקוחו[7].



[1]     ת"א (בת-ים) 786/93 סטילר נ' בנק לאומי (טרם פורסם).

[2]     כב' השופט אוקון, בש"א 9042/00 בנק הפועלים בע"מ נ' גדבי טל בע"מ (טרם פורסם) – בהחלטה מיום 2.1.01, גורס כי ניתן לומר שמכלול הדינים מגבש מעין עסקה דו-צדדית בין הבנקים לבין הציבור בכללותו, לפיו זוכים הבנקים ביתרונות מסויימים בצד הזכות, והם כפופים למערכת חובות מיוחדת. באותו מקרה, נאמר במסגרת בקשה של בנק הפועלים להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. זו נסבה על חיוב שחייב בית-המשפט המחוזי את המשיבה להפקיד ערבון, במסגרת תביעה שהגישה נגד המבקש-הבנק. הבקשה הוגשה באיחור של מספר חודשים מבלי ליתן הסבר לאיחור, ולפיכך נדחתה היא לגופה, בהתאם לכללים המקובלים. ראה גם ע"א 2190/00 משה כץ ואח' נ' ד.י. מגריזו בע"מ ו-6 אח', תק-על 2001(1) 90, שבו נדון עניין גובה ערבון שנקבע. קובע השופט אוקון, כי "הסכום שנקבע אינו חורג מן המקובל בסוג זה של הליכים, והוא משקף את מגמת פסיקת ההוצאות של בית-המשפט. זאת ועוד, שווי המשקל ביחסי הצדדים מחייב גם הוא את דחיית הבקשה. לעניין זה אין לי לחזור אלא על האמור בש"א 9042/00 [הנ"ל – המחברים] ... מעמד זה של הבנקים משליך גם על נושא הערבון. בידי הבנקים די אמצעים לוודא כי חובות שונים, לרבות אלה שמקורם בהוצאות משפט, יפרעו. הבנקים עוסקים, בדרך השגרה, בהפעלת כוח התביעה לשם מימוש זכותם. הם נהנים, אגב כך, ממערכת אכיפה משוכללת. על כן, שומה עליהם לנהוג במדיניות נאותה וביד רחבה, כלפי בעלי הדין האחרים, המצויים בעמדת נחיתות כלפיהם, על מנת שלא תחסם זכות הגישה של אותם בעלי דין לבית-המשפט."

[3]     פירוט החובות החלות על הבנקים – ראה בכרך א' בסדרת ספרים זו.

[4]     כפי שנקבע, למשל, ב- ע"פ 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 94; להלן: "פרשת מנצור".

[5]     ראה למשל, ע"א 5379/95 סהר נ' בנק דיסקונט, תק-על 97(2) 46.

[6]     להלן: "חוק החוזים".

[7]     דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן