שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

מסגרת הדיון

מאת: עו"ד גלעד נרקיס   |   03.10.2005

 

מסגרת הדיון

הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984[1] הוא, ש"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים."[2]

העילה העיקרית, העשויה להניע את בית-המשפט (או את בית-הדין) לעכב את ביצועה של ההחלטה היא, שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצעה ההחלטה, יהא זה מן הנמנע, או קשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו[3]. מכאן, פורש הכלל בשני כיוונים: האחד, עניינו עיכוב ביצוע של דבר בעין; השני, עניינו בחיובים כספיים גרידא.

במקרה הראשון, "העילה העיקרית לעיכוב ביצוע פסק-דין הכפוף לערעור היא, מניעת שינוי במצב הקיים כאשר יש חשש שלא ניתן יהיה להחזירו לקדמותו. המטרה היא שלא לסכל מראש את תוצאות הערעור. זו הסיבה שבתי-המשפט נוהגים להיעתר לבקשות עיכוב ביצוע של צווי פינוי כמעט כדבר שבשיגרה"[4]. שכן, אם יימכר הנכס נשוא המחלוקת, לצד אחר, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. לכן, הפסיקה הכירה בכך שיש ומכירת נכסים יוצרת מצב שלא ניתן להשיבו[5]. יתרה מכך, זכיית המערער בערעורו פירושה, כי עומדת לו הזכות לקבל דווקא את הנכס אותו רכש[6].

עוד יצויין בעניין זה, כי "התניית עיכוב הביצוע בסכום שהמבקשים אינם יכולים לעמוד בתשלומו, כמוה, למעשה, כאי-מתן עיכוב ביצוע"[7] מנגד ראוי לציין מקרה יוצא דופן, שבו עצם הפקדת הסכום הנדרש לימדה את בית-המשפט על "יכולת כלכלית". באותו מקרה[8], הונחה בפני בית-המשפט בקשה לפטור מהפקדת ערבון, ולחילופין בקשות להפחתת הערבון, ולהארכת מועד להפקדת הערבון. הבקשה נדחתה. בית-המשפט מסביר:

"צודק המשיב בטענתו, כי אין הבקשה מפורטת במידה הנדרשת. בגדר זה, לא נמסרו פרטים אודות רכושה של המבקשת, למעט ביתה, ובדבר מצב חשבון או חשבונות הבנק שבבעלותה. לא צורפו דפי חשבון, ולמעשה לא צורף תיעוד ממשי ביחס למצבה הכלכלי של המערערת. צודק המשיב גם בטענה, כי אין המבקשת מסבירה כיצד יש בידה לממן את החזקתו של הבית שברשותה, אשר על-פי נתוני הבקשה בנוי על פני 4 קומות על שטח קרקע של 800 מ"ר. במצב זה, קשה להיעתר למבוקש, ומה גם שלא ניתן כל הסבר ברור, כיצד גייסה המבקשת בכל זאת סך של 10,000 ש"ח, לצורך הבטחת צו עיכוב ביצוע שניתן באותו הליך ממש. שלא כמו במקרה שנדון ב- רע"א 6665/93 מוריה נ' סופר, פ"ד מח(3) 636, התשלום האמור הוא בסדר גודל דומה לערבון אשר יש להפקיד בבית-משפט זה. לכן, היכולת המוכחת להפקיד סכום זה מלמדת על יכולת גיוס כספים, שהיא רלבנטית להליך שבפניי. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח העדר כל פירוט או הסבר בדבר האופן בו גייסה המערערת את הסכום האמור."[9]
 

לעניות דעתנו, אין ב"יכולת" גיוס של כספים כדי לנסות להציל את נכס המגורים של אדם כדי ללמד על יכולת כלכלית אמיתית. סביר בעינינו, שאדם יעשה כל שלאיל ידו כדי לגייס כספים למטרה זו. הוא יפנה לכל גורם ולכל מקור אפשרי. לא תמיד "יכולת" זו תאפשר לו להמשיך לגייס משאבים כדי שערעורו ישמע.

 

במקרה השני, מדובר בחיוב כספי גרידא. כאן נקבע, כי:

"ככלל, משניתן פסק-דין המטיל על צד חובת תשלום, יש לבצעו לאלתר. רק במקרים שהחשש מפני העדר האפשרות להשבת מצב הצד המפסיד לקדמותו הוא ממשי, ניתן לעכב את ביצוע פסק-הדין."[10]

אין נטיה לעכב ביצועו של פסק-דין מסוג זה[11], באשר – לדעת בתי-המשפט – לרוב אין מדובר בנזק בלתי-הפיך שאין לתקנו, לבד מהמקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה, אם יצליח בערעור[12]. לשם כך יש להניח תשתית עובדתית לכאורית, אודות מצבו הכספי הרעוע של הזוכה[13].

ההלכה בעניין חיוב כספי היא העומדת במרכזה של סקירה זו.

 
 
 

לעיתים, פסק-דין לביצוע חיוב כספי הופך לפסק למימוש נכס בעין, כאשר הזוכה נוקט הליכי הוצאה לפועל ועומדים לממש רכוש של החייב[14]. בנסיבות אלו אם יזכה בערעור, יקשה או בלתי-אפשרי יהיה להחזיר את המצב לקדמותו[15]. לעיתים, ביצוע פסק-הדין יוביל להכרזת החייב כפושט רגל, כשהכרעה זו, בנסיבות מסויימות[16], יכולה להביא לשבירת מטה לחמו של החייב. לעיתים, מימוש כל חסכונותיו של אדם (אגב ביצוע פסק-הדין), מוביל את החייב לאיבוד יציבותו הנפשית (בנוסף לביטחון הכלכלי שאובד בו ברגע) ועוד כיוצא באלה מצבים, שכמעט אף פעם הפסיקה אינה נותנת את הדעת עליהם. ויוזכר, מדובר בפסק-דין שאיננו חלוט. כלומר, יתכן, שבסופו של יום, תאמר ערכאת הערעור, כי דין הערעור להתקבל. כלומר, "סליחה, טעות". אין ב"סליחה" זו כדי לכפר על העוול.

 
 

מנגד, ראוי לאזן את התמונה כבר כאן. מבחינת הזוכה, עניינו הובא לפני ערכאה שיפוטית אשר ישבה על המדוכה, שמעה עדים ובחנה ראיות ורק בסופו של יום היא מצאה לנכון לפסוק לזכותו. כלומר, הוכחה זכותו לקבל את הסכום הפסוק, בדרך-כלל, זמן רב מאוד למן אותו יום בו נוצרה עילת התביעה. אשר-על-כן, אין זה ראוי להמשיך ולגרום לזוכה חסרון כיס.

 

אנו נעסוק אך ורק במצב שבו הזוכה הוא בנק. במקרה כזה, יש מקום לסברה, שהבנק לא יינזק מעיכוב הביצוע למעלה מן הנדרש. משנה תוקף מקבלים דברים אלו, עת ניתן פסק-דין נגד חייב (או ערב), אשר כלל לא ניתן להם יומם בבית-המשפט. כלומר, ניתן פסק-דין לאחר דחיית בקשת רשות להתגונן נגד תביעת הבנק שהוגשה בהליך של סדר דין מקוצר.

 

דיוננו יצומצם עוד יותר, לסיטואציה (שאינה נדירה, לצערנו), שבה הבנק זכה בפסק-דין נגד חברה משפחתית או חברת יחיד, או לקוח או ערב, כשכל אחד מאלו אינו נמנה עם העשירונים העליונים בחברה הישראלית. כלומר, מדובר ב"אזרח הקטן". כאלה הם רוב המקרים המובאים לפתחם של בתי-המשפט.



[1]     להלן: "התקנות".

[2]     בשולי הדברים נציין, שגם קיומה של עילת תביעה שכנגד – כזו המתבררת ו/או שאמורה להיות מוגשת – אינה מהווה עילה לעיכוב ביצועו של פסק-דין. ראה ע"א 7335/01 בלוקי בית שמש בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, תק-על 2001(4) 83), שבו "בינתיים ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי פסק-דין הקובע את גובה החוב של המערערת. פסק-הדין ניתן בהעדר המערערת, אשר הגישה בקשה לביטולו, ובקשה זו טרם נדונה. גלוי וברור, שאם בסופו של דבר תצליח המערערת בהוכחת טענתה כי חובה לבנק המשיב הוא בסכום יותר קטן מזה שבגינו הופעלה איגרת החוב, תהיה לה עילה להשבה ואולי אף לפיצויים כלפי הבנק המשיב. אך בעצם קיומו של הליך כזה אין כדי להוות שיקול שיצדיק עיכוב ביצוע של החלטת בית-המשפט המחוזי להפעיל את איגרת החוב."

[3]     דב"ע ע/ 9-97 נתיב קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ נ' מרדכי רפפורט, תק-אר 98(1) 38, 39.

[4]     ב"ש 839/86 נאות מרינה בת ים בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מ(4) 126, 129.

[5]     ב"ש 839/86 הנ"ל; בש"א 3158/91 ש' פלאטו שרון ואח' נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון ואח' פ"ד מה(5) 499, 504; בש"א 9343/96 בדיחי יהודה מתיתיהו מאיר נ' לנגה דורון, תק-על 97(1) 821

[6]     בש"א 9343/96 הנ"ל, פסקה 4 להחלטה.

[7]     רע"א 8311/02 יצחק קבסא נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, תק-על 2003(1) 1368.

[8]     ע"א 7129/02 פאר אורנה נ' בנק לאומי לישראל, תק-על 2002(3) 309.

[9]     להלכה ראויה שממנה ניתן ללמוד על הרצוי, אנו מפנים ל- רע"א 1490/01 שרה טוללה נ' עו"ד אמיר רוזנצוייג ו-2 אח', תק-על 2001(2) 665, וכן בש"א 6158/02 אורנה פאר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2002(3) 471.

[10]    ע"א 691/96 מדינת ישראל נ' אבו ג'אבר, תק-על 99(3) 57.

[11]    מקרה חריג, שראוי לציון הוא: ע"א 2697/01 שילה מאיר נ' בנק וינטר ושות' בע"מ, תק-על 2001(3) 1225. באותו מקרה, הונחה על שולחנו של בית-המשפט העליון בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אשר קבע שהמבקשת תשלם למשיב סכום הוצאות ושכר טרחת עורכי-דין בסך 100,000 ש"ח בתוספת מס ערך מוסף. "לאור הנסיבות החריגות של המקרה, ולאור טענותיה של המבקשת, הן לגופו של פסק-הדין שניתן בבית-המשפט קמא, הן לעניין גובה ההוצאות שנפסקו לה והן לגבי יכולתה הכלכלית לפרוע את החוב שנפסק, החלטתי, ולא בלי היסוס, להורות על עיכוב ביצוע פסק-הדין עד להחלטה בערעור."

[12]    דב"ע ע/ 9-97 הנ"ל.

[13]    בש"א (י-ם) 3015/00, שלמה גבאי ואח' נ' בנק לאומי, תק-מח 2000(2) 29866, 29867.

[14]    ע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג(1) 187, 189-190; וכן רע"א 214/88 כהן טוויל נ' דויטש, פ"ד מד(3) 752, 754; בש"א 4645/91 (ע"א 4644/91) משה כובשי חברת הובלות ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 91(3) 232.

[15]    אומר על-כך כב' הנשיא א' גורן: "כאשר טוען הנתבע, כי לצורך ביצוע פסק-דין יאלץ למכור נכס מסויים, באשר אין לו כל מקור אחר לתשלום החוב, והנכס הוא נכס אשר לנתבע יש בו עניין מיוחד, אפשר שבית-המשפט יגיע למסקנה, כי עניין מיוחד זה מצדיק את עיכוב הביצוע, כגון כאשר מדובר... במכירת המיטלטלין המעוקלים בדירת הנתבע..." א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדו' שישית, עמ' 513.

[16]    כאשר מדובר במי שעיסוקו תלוי ברישיון או בחברות וזה יישלל ממנו אם יוכרז פושט רגל. למשל, עורך-דין, חבר בורסת היהלומים וכיוצא באלה.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן