ביטול פסק-הדין עקב העדר בקשת רשות להתגונן

ביטול פסק-הדין עקב העדר בקשת רשות להתגונן / דחיית בקשת רשות להתגונן במעמד צד אחד / אי-התייצבות המצהיר

תקנה 214(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אם ניתן פסק-דין באין בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על-פי צד אחד או שניתנה בשל אי-התייצבות מצהיר, והגיש בעל הדין שנגדו ניתן פסק-הדין בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו פסק-הדין, רשאי בית-המשפט או הרשם לבטל את פסק-הדין לפי הוראות תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי.

תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, איפוא, כי המועד להגשת בקשה לביטול פסק-דין הוא 30 ימים מיום המצאתו לנתבע. אם המבקשת לא הוכיחה את הטענה שפסק-הדין לא הומצא לה, יש לראותה כמי שמסכימה לכך שאכן חלפו יותר משלושים יום מיום ההמצאה[1].

הלכה היא כי יש לראות הגשת הבקשה להארכת מועד משום סתירה לטענה כי לא נעשתה המצאה כלל[2].

אם החמיצה המבקשת את המועד להגשת בקשת ביטול, עליה להראות טעם לאיחור. המועד המדובר בו נקבע בחיקוק, ומכוח תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל יש צורך לא בטעם סתם, אלא בטעם מיוחד[3].

הלכה פסוקה היא כי בדונו בבקשה לביטול פסק-דין לפי תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי נוהג בית-המשפט בדומה לאותם עקרונות שנקבעו לצורך השימוש בשיקול-דעתו על-פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי (שעניינה ביטול החלטה על-פי צד אחד)[4].

בבוא בית-המשפט לדון בבקשה לביטול פסק-דין שניתן, עליו להבחין בין ביטול מתוך "חובת הצדק" (ex debito justitiae) לבין ביטול בתוקף "שיקול-דעתו של בית-המשפט".

הזכות לביטול מחמת הצדק קמה כאשר פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד פגום, ובדרך-כלל נובע הפגם מהעדר המצאה כדין למבקש, אז יבוטל פסק-הדין, מבלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה[5]. בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק-דין, אפילו פסק-דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה[6].

כך למשל, בעניין מעדני נתניה[7] נפסק, כי משנתבקשה תגובת המערערים לבקשה למתן פסק-דין שהגיש הבנק המשיב (לאחר שהמערערים לא מילאו את התנאים לקבלת רשות להתגונן) וניתן פסק-דין מבלי שתגובת המערערים היתה לפני הרשמת – היו המערערים רשאים להגיש בקשה לביטול פסק-הדין על יסוד תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי. לאחר שנתברר שתגובת המערערים הוגשה לבית-המשפט המחוזי עוד לפני שהרשמת נתנה את פסק-הדין ורק מחמת תקלה לא הובאה לפני הרשמת, שומה היה על הרשמת לבטל את פסק-הדין מתוך חובת הצדק ולדון בבקשת המערערים לגופה.

אם ניתן פסק-הדין כהלכה, אזי ביטול פסק-דין מתוקף שיקול-הדעת עניינו בשניים: ראשית, מהי הסיבה שגרמה לכך שמבקש הביטול לא הגיש בקשה לרשות להתגונן; ושנית, מהם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק-הדין והעניין יוחזר לשלב שקדם למתן פסק-הדין. וכבר נאמר כי השאלה השניה הנ"ל היא העיקר[8]. כך למשל, באחד העניינים בוטל פסק-דין למרות שבית-המשפט קבע כי "אין ספק כי המערער התרשל התרשלות גסה באי-הגשת כתב ההגנה במועד". כאשר המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, הרי בגין מחדלו יסתפק בית-המשפט בדרך-כלל בהטלת הוצאות על המבקש[9].

עם זאת, דברים אלה אמורים רק בבעל דין שהתרשל ולא בבעל דין אשר מדעת התעלם מההליך המשפטי וגילה יחס מזלזל כלפי חובתו כבעל דין. במקרה האחרון, רשאי השופט לדחות את הבקשה לביטול פסק-הדין על-אף סיכוייו של התובע להצליח בהגנתו[10].

הלכה פסוקה היא כי גם מקום ששאלת ביטולו של פסק-הדין נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט אין דורשים מן הנתבע יותר מאשר ראיה לכאורה לכך[11].

כך למשל, בעניין מ.ד.פ.[12] הדגישו המבקשים בטענותיהם לביטול פסק-דין כי חסרים להם פרטים ומסמכים הדרושים לצורך ביסוס טענות ההגנה שלהם וזו היתה הסיבה למחדל שבאי-הגשת בקשת הרשות להתגונן במועד: בא-כוחם דאז פעל לליקוט החומר. נקבע, כי כאשר כאלה הן הנסיבות, אין לדקדק עם המבקשים ולהחמיר עמם עד כדי כך שיידרשו לפרט, כבר בשלב זה, את טענות הגנתם לאשורן. המבקשים הצביעו לכאורה על-כך שהבנק היתנה את מתן האשראים בפתיחת תוכניות חיסכון, ונשמעה טענה לכאורית על-כך שהבנק גבה מן המבקשים ריבית בשיעור הגבוה מן המוסכם, וכן כי הבנק ביצע פעולות שונות בחשבונה של החברה המבקשת שלא על דעתה ובנסיבות של חוסר הגיון כלכלי. לאור כל אלה – וכן לאור פגם בקבלת פסק-הדין שהתבטא בכך שפסק-הדין ניתן מבלי שהשופט היה מודע לקיומה של הבקשה להארכת המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן – נקבע כי ראוי לבטל את פסק-הדין כדי לאפשר למבקשים להגיש בקשה מסודרת לרשות להתגונן.

כאשר התובע ידע כי בכוונת הנתבעות להגיש בקשת רשות להתגונן תוך הזמן הקבוע להגשתה והבקשה לא הגיעה במועד לבית-המשפט, הרי פנייתו של התובע לבית-המשפט בחלוף מספר ימים מתום המועד לקבלת פסק-דין אינה ראויה [13].

החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק-דין לפי תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי הנה "החלטה אחרת", שניתנה לאחר מתן פסק-הדין, ולכן יש לבקש רשות ערעור על ההחלטה[14].

תקנה 214(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אם ביטל בית-המשפט או הרשם פסק-דין כאמור בתקנה 214(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי הוא ליתן לנתבע רשות להתגונן בתנאים שייראו לו.

לא בכדי נקבע בתקנה 214 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי את אשר נקבע – בכך הוסיף מתקין התקנות מעבר לאמור בתקנה הכללית, היא תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. הגיונם של דברים נעוץ במבחנים אשר לכאורה זהים הם בבחינת בקשה לביטול פסק-דין ובחינת בקשת רשות להתגונן[15].

בשני המקרים על בית-המשפט לבחון כשאלה המרכזית את סיכויי ההגנה, אם אכן יבוטל פסק-הדין וזאת, במסגרת בקשה לביטול פסק-דין, הואיל ואין מקום לביטול פסק-דין אם עולה שאף אם יבוטל אין סיכויי הגנה או הגנה לכאורית למבקש בקשת הביטול, ככל שמדובר בנתבע. כך גם בבקשת רשות להתגונן, בוחן בית-המשפט אם המפורט בבקשת הרשות להתגונן מקים לכאורה הגנה לנתבע[16].

הנה כי כן, עצם הקביעה בבקשה לביטול פסק-דין כי קיימת הגנה לכאורה, מייתרת לכאורה את הדיון בבקשת הרשות להתגונן לגופה, הואיל ובית-המשפט קבע שאכן קיימת הגנה לכאורה. לכן, ולא בכדי, נקבע האמור בתקנה 214 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בכל הקשור לתנאים שהרשם רשאי להתנות בעת החלטתו ליתן רשות להתגונן, אין האמור אלא חזרה על העיקרון שבתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי[17].

[1]     בר"ע (נצ') 179/98 בן חמו נ' הבנק הבינלאומי הראשון, דינים מחוזי כו(9) 551.

[2]     בר"ע (נצ') 179/98 בן חמו נ' הבנק הבינלאומי הראשון, דינים מחוזי כו(9) 551.

[3]     בר"ע (נצ') 179/98 בן חמו נ' הבנק הבינלאומי הראשון, דינים מחוזי כו(9) 551.

[4]     המ' (חי) 2381/98 מ.ד.פ. נ' בנק לאומי לישראל, דינים מחוזי כו(10) 540.

[5]     בש"א (ב"ש) 4561/02 חיימוביץ נ' חכמון, דינים שלום כ 612.

[6]     ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395.

[7]     ע"א 8048/98 מעדני נתניה בע"מ נ' בנק כללי לישראל, דינים עליון נח 334.

[8]     המ' (חי) 2381/98 מ.ד.פ. נ' בנק לאומי לישראל, דינים מחוזי כו(10) 540.

[9]     ראה ע"א 184/63 קול העם נ' קסטנר, פ"ד יח(1) 136.

[10]    ע"א 625/68 מפעל הבניה נ' החברה הדרומית, פ"ד כג(2) 721.

[11]    המ' (חי) 2381/98 מ.ד.פ. נ' בנק לאומי לישראל, דינים מחוזי כו(10) 540.

[12]    המ' (חי) 2381/98 מ.ד.פ. נ' בנק לאומי לישראל, דינים מחוזי כו(10) 540.

[13]    ע"א (פ"ת) 122/02 עיריית טייבה נ' זוהר, דינים שלום כב 44.

[14]    רע"א 2072/99 נחום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, דינים עליון נו 553.

[15]    ע"א (פ"ת) 122/02 עיריית טייבה נ' זוהר, דינים שלום כב 44.

[16]    ע"א (פ"ת) 122/02 עיריית טייבה נ' זוהר, דינים שלום כב 44.

[17]    ע"א (פ"ת) 122/02 עיריית טייבה נ' זוהר, דינים שלום כב 44.