שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

תחילת מירוץ ההתיישנות – היום שבו נולדה עילת התביעה

מאת: עו"ד גלעד נרקיס   |   02.10.2005

 

תחילת מירוץ ההתיישנות – היום שבו נולדה עילת התביעה

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה".

משמע, מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד התגבשותה של עילת התביעה על כל מרכיביה. משכך, אין די בכך שמרכיב אחד של העילה יתגבש בשנה מסויימת, כדי שגולל ההתיישנות ייסתם על תביעה, המבוססת על עילה הכוללת את אותו רכיב, המוגשת שבע שנים לאחר מכן[1].


 

מהי עילת תביעה ומהו זמן הולדתה? התשובה לכך אינה פשוטה ואינה חד-משמעית. בעניין אבו רוקן[2] נאמר כי למושג "עילת תביעה" יכולות להיות פרשנויות שונות בהקשרים שונים. באשר להתיישנות, ניזון מושג זה מהגישה המקובלת לפיה ראוי לפרש את הסדרי ההתיישנות בחוק בצמצום, בדרך שתמנע באורח סביר סגירת דלתות בית-המשפט בפני בעל דין הבא לתבוע זכויותיו. גם בעניין אפלבוים[3] אמר כב' השופט עדיאל כי דומה שאין אחידות בפסיקה והגדרת רוחב העילה משתנה בהתאם להקשר בו מדובר.

המלומד זוסמן אמר בקשר להולדת העילה בספרו:

"אם מכלול עובדות מסויימות יהווה עילת תביעה או לא תלוי בכך, אם הדין המהותי מכיר בהן בתור שכאלו, היינו, אם קובע החוק כי התוצאה מקיום אותן העובדות תקים לתובע הזכות לקבל את מבוקשו."[4]

ובעניין חברה להנדסה ולתעשיות בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח[5] נאמר:

"אם התובע בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו..."

בעניין פפר[6] נאמר כי במוקד המבחן עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה עומד בידיו של התובע יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל. כך למשל, מקום שבו הפניה לטריבונל מינהלי כלשהו מהווה תנאי מוקדם לזכותו של בעל דין לפנות לערכאות, יש לומר כי המועד בו נולדה העילה ומתחיל מירוץ ההתיישנות לפניה לערכאות הוא המועד בו ניתנה החלטת הטריבונל המינהלי.


 

בתזכיר הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ג-2003 נאמר כי "עילת תביעה" לעניין התיישנות היא שילוב של מערכת עובדות בעלות מכנה משותף[7] ובעלי כללים המשפטיים החלים על מערכת זו. שילוב של העובדות והכללים המשפטיים יכולות להצמיח תביעה אחת או מספר תביעות. מנקודת המבט של דין ההתיישנות מתיישנת עילת תביעתו של התובע ביום בו התיישנה תביעה כלשהי השייכת לאותה עילה. תביעות ייחשבו כשייכות לאותה עילת תביעה כאשר מטרות ההתיישנות מצדיקות את התיישנותה של תביעה אחת גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות (היינו, לכאורה לא התיישנה) עם התיישנותה של התביעה האחרת, שלגביה כבר חלפה תקופת ההתיישנות.

עוד נאמר בתזכיר, כי שני כללים הקיימים כיום מרחיבים יתר על המידה את עילת התביעה לצורך התיישנות: כלל אחד הוא הכלל המצוי בסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין לפיו בעוולות שאינן דורשות נזק מתחיל מירוץ ההתיישנות ביום העוולה בלי קשר למועד אירוע הנזק. בתזכיר מוצע לתקן אנומליה זו ולקבוע כי סעד הפיצויים לא יתיישן רק משום שסוג אחר של סעד כאכיפה, כהשבה וכפיצויים שאינם תלויים בנזק, התיישן. במקביל מוצע לבטל את סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין.

הכלל הבעייתי השני הוא ההלכה לפיה מירוץ ההתיישנות של תביעה לפיצויים בשל הפרת חוזה מתחיל ביום ההפרה, וזאת גם אם התביעה היא לנזקים שנגרמו רק לאחר ההפרה[8]. בתזכיר[9] מוצע כי תביעה מאוחרת לפיצויים בשל נזק לא תתיישן רק בשל התיישנותה של תביעה מוקדמת לאכיפה, להשבה או לפיצויים שאינם תלויים בנזק.


 

הכלל האמור, לפיו מירוץ ההתיישנות של תביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה מתחיל ביום ההפרה, על הבעייתיות שבו, נדון בעניין שמעון יופיטר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ[10], בו הגישו המערערים תביעה נגד הבנק המשיב, בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם כתוצאה מכך שהבנק לא מילא הוראת מכירה שניתנה על ידם למכירת מניותיהם הבנקאיות. לפי הטענה בכתב התביעה, ניתנה ההוראה ב- 4.10.83 והתמוטטות המניות שהסבה להם את הנזקים, ארעה ביום 6.10.83. התביעה הוגשה ב- 3.10.90, על פניה לא נראה כי התיישנה. הבנק הגיש בקשה לסלק את התביעה על-הסף וטען – בין השאר – טענת התיישנות, על סמך מכתבים ששלחו המערערים לבנק, מהם עולה – לטענתם – כי ההוראה למכירת המניות ניתנה במועד שלגביו חלה תקופת ההתיישנות ולא במועד הנקוב בתביעה. נקבע, כי ברגיל תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ מהיום שבו נולדה התביעה שהוא היום בו מתגבשות העובדות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב. אם לא נקבע מועד לקיום החיוב, יהיה המועד לקיומו, זמן סביר לאחר יצירתו. אולם כשעילת התביעה היא הפרת חוזה, מתגבשת עילה זו לכל המוקדם ביום ההפרה ולא ביום יצירת החיוב. בענייננו, גם אם נתנה הוראה לפני ה- 3.10 לא ברור כלל שהיה על מקבל ההוראה לבצעה מיד. לפי החומר שהיה בפני בית-המשפט, ביצעו בנקים אחרים – להם נתנו ההוראות כשנתנה ההוראה לבנק – את ההוראה, ב- 4.10 ו- 5.10 ועדיין ראו בכך המערערים ביצוע ראוי תוך זמן סביר ולא ראו בכך הפרת ההוראה. לפיכך, ניתן לומר כי אי-ביצוע המכירה עד 5.10, טרם הבשילה הפרה של ההוראה למכור. גם מטעם זה לא התיישנה העילת החוזית.

כב' השופטת שטרסברג-כהן הוסיפה וקבעה, כי התגבשותה של עילת תביעה חוזית הנוצרת עם שכלול ההפרה, פועלת לטובת הצד המקיים. בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לארוע נזק כדי לתבוע את המפר ודי בהפרה עצמה על מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה. אולם לדעתה, לא ניתן ללמוד מכך בהכרח כי זוהי העילה היחידה הנולדת למי שהחוזה עימו הופר וכי לא יכולה לקום לו עילה אחרת, מאוחרת מזו שקמה לו עם הפרת החוזה. משמופר חוזה והצד המקיים איננו מבקש לעצמו סעד בגין ההפרה גרידא אלא בגין נזק שהתרחש בעקבותיה לאחר זמן, יכול ותיווצר עילת תביעה עם היווצר הנזק.

 
"ערה אני לבעייתיות אפשרית, במקרים בהם נגרמים סוגי נזק שונים בזמנים שונים שאז ניתן לטעון כי על-פי אותה גישה, ניתן אולי להגיש בשל אותה הפרה, תביעות נפרדות מעת לעת, דבר המסרבל את המערכת, מכניס בה אי-ודאות ואי-יציבות ואינו עולה בקנה אחד עם מדיניות ראויה של מניעת ריבוי סכסוכים והתדיינויות בגין אותה מסכת עובדתית. כשלעצמי אינני מוצאת מקום לחשש. כשם שנקבעו כללים לעניין המועד בו נולדת עילת התביעה בנזיקין, שהנזק הוא מרכיב ממרכיביה ויכול הוא להתרחש במועדים שונים ולאורך זמן, כך ניתן לקבוע כללים לעניין המועד בו נולדת עילת תביעה לפצויים עקב הפרת חוזה. אין אני נדרשת לקבוע כללים כאלה בענייננו, משום שהנזק אותו תובעים הוא ברור וידוע והתגבש במועד מסויים."
 

כב' השופטת שטרסברג-כהן הסתמכה בפסק-דינה על פרשת קירשנבאום[11] בה התעוררה שאלת פיצול סעדים ופיצויים בשל הפרת חוזה ותשלום ריבית מכוח תנאי בחוזה. אמר השופט לנדוי (כתוארו אז):

 
"דעתי היא שאלה הן שתי עילות... העילה היא איפוא הפרת ההסכם + הזכות החוזית לתשלום ריבית... ואילו עילת הפיצויים היא: הפרת ההסכם + הזכות לפיצויים המגיעה למערערים על-פי דין... הפרת ההסכם משותפת לשתיהן הן שונות מפני שוני הזכות ושוני העובדות הטעונות הוכחה."
 

וכב' השופט י' כהן אמר באותה פרשה:

"בעניין שלפנינו ההבדל בין תביעת הריבית ובין תביעת הפיצויים איננו רק במכלול העובדות המשמשות לתביעה אלא גם בבסיס המשפטי עליו מושתתת כל תביעה. צירוף שני ההבדלים האלה מספיק כדי ליצור עילות שונות לצרכי הגשת תביעות נפרדות."

ובעניין שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל[12], אומר השופט מצא: "הנזק הנגרם לנפגע מהפרת חוזה מהווה רכיב עובדתי בעילתו לפיצויים".

יצויין, כי הלכת יופיטר האמורה דנה בהפרת החוזה ולא בפגמים בהתקשרות, שאז הדין שונה[13]. בעניין מינהל מקרקעי ישראל[14] הבחינו בין הפרת חוזה לבין הטעיה בשלב כריתת החוזה, שאז הנזק טמון בעצם ההתקשרות בחוזה עקב ההטעיה, ושכללו חל בזמן כריתת החוזה עקב ההטעיה (אלא אם חל כלל הגילוי).

 

תחילת מירוץ ההתיישנות לעניין חוב הנוצר במשיכת יתר שלא נקבע מועד לפרעונו נדונה בעזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel british bank[15].

 

לוויליאמס היו מספר חשבונות בבנק. עם פטירתו של וויליאמס הראו מספר חשבונות יתרת זכות ומספר חשבונות הצביעו על יתרת חובה הנובעת ממשיכות יתר. מאז פטירתו של וויליאמס לא נעשו כל משיכות בחשבון. וויליאמס נפטר ב-1971. הבנק קיזז את יתרת הזכות כנגד יתרת החובה ותבע את עזבונו של וויליאמס על יתרת החובה. משהוגשה תביעתו של הבנק בסדר דין מקוצר ב- 1979, כלומר בחלוף שבע שנים מיום הפטירה, התגונן עזבונו של וויליאמס בטענת התיישנות. השאלה אשר התעוררה היתה, אימתי נוצרת לעניין ההתיישנות עילת תביעה של בנק כנגד לקוחו על יסוד יתרת חובה שבחשבון עובר ושב: האם מיום היווצרה של יתרת החובה או מיום הדרישה? בשאלה זו נפלה מחלוקת בין השופטים[16].

 


 

שופט בית-המשפט העליון ש' לוין, בדעת מיעוט, פסק כי לעניין ההתיישנות נולדת עילת התביעה ביום ההיווצרות של יתרת החובה. לעומתו, פסקו בדעת רוב שופטות בית-המשפט העליון, השופטת מ' בן-פורת והשופטת ש' נתניהו, כי תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ רק מיום הדרישה או "תוך זמן נקוב לאחר הדרישה".

על פסיקה זו נערך דיון נוסף. חוות-הדעת בדיון הנוסף נכתבה על-ידי השופט א' ברק, אליו הצטרפו שאר השופטים שישבו בהרכב: מועד הפרעון של חוב, הנוצר בשל משיכת יתר ושלא נקבע בהסכם בין הצדדים מועד לפרעונו, הוא תוך זמן סביר לאחר המשיכה, במועד שהנושה מודיע עליו לחייב. אם הנושה נמנע מהודעה, יחל מועד הפרעון בסיום הזמן הסביר. מועד זה נקבע בהתחשב בנסיבות העניין, והוא עשוי לנוע מזמנים קצרים ביותר לתקופות אורכות, הכל בהתאם לציפיה הסבירה של הצדדים.

הזמן הסביר לפרעון החוב הוא אותו זמן שיש להניח כי הצדדים ראו אותו כראוי בהתחשב בנסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, הליכי המסחר בין הצדדים, ושאר הנתונים הסובבים את ההלוואה ותנאיה. כך למשל, לא הרי הזמן הסביר בחוב הנוצר בגין משיכת יתר שהוסכמה מראש בין בנק לבין לקוחו ובמסגרת ההסכם ביניהם, כהרי הזמן הסביר בחוב שנוצר בגין משיכת יתר בלא הסכמה כזו.

פתרון זה עולה בקנה אחד עם דיני ההלוואה הכלליים ועם דיני ההלוואה החלים במשיכת יתר. הוא תואם את הפסיקה באשר ליתרה לזכות הלקוח. הוא מתיישב עם דיני ההתיישנות ומדיניותם.

נמצא כי, כדי להשיב על שאלת ההתיישנות יש לקבוע את המועד הסביר שבסופו התגבשה עילת התביעה, ולשם כך יש לבחון את נסיבות העניין. אין מקום, איפוא, למחיקה על-הסף, אלא יש להשיב התיק לערכאה הראשונה, על מנת שתקבע, על רקע הנסיבות, מהו המועד בו התגבשה עילת התביעה לראשונה, ואם מועד ההתיישנות חלף בטרם הוגשה התביעה. אם הערכאה הראשונה תגיע למסקנה כי התביעה לא התיישנה, תמשיך לדון בה לגופה.


 

בעניין דבורה מוסקוביץ נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ[17] קבע כב' השופט גולדברג כי כל הגיונה של הלכת עזבון וויליאמס מבוסס על טבעו של חשבון עובר ושב. לכן, כאשר נשוא התביעה הינו תוכניות החיסכון, שנפתחו, לטענת המערערת, תחת לחצים ואיומים – הרי שהתביעה איננה על יתרת חשבון, אלא על עצם פתיחתו ודרך ניהולו, וההלכה צריכה להיות שונה[18].

 

גם בעניין אפלבוים[19] הוגבלה תחולתה של הלכת וויליאמס. באותו עניין משך הבנק מחשבונו של המשיב סך של 38,000 דולר, כנראה על-פי הוראות שקיבל משותפיו של המשיב, ללא הסכמת המשיב. המשיב ביקש השבת הסכומים שנלקחו מחשבונו. בין היתר טען המשיב, כי בתביעת לקוח נגד בנק מתחיל מירוץ ההתיישנות עם דרישת החוב. במקרה זה, טען המשיב, התגבשה הדרישה בכתב התביעה עצמו.

 

נקבע (כב' השופט עדיאל), כי בהלכת וויליאמס אין כדי לשנות את מועד ההתיישנות באותו עניין. ראשית, אין להלכה זו תחולה במקרה שבפנינו, "שכן עניינה של אותה הלכה ביחסי לווה ומלווה וכהגדרתו של כב' השופט ברק: 'מה הדין אם הנושה והחייב לא קבעו ביניהם על מועד באשר לפרעון החוב'".

עניין אפלבוים לא עסק ביחסים מסוג זה. המשיב לא נתן לבנק הלוואה ולא התיר לו למשוך את כספו. הבנק עשה שימוש בכספיו של המשיב שלא כדין. מכאן, שדרישתו של המשיב אינה החזר כספים שהלווה לבנק (אך לא הוסכם על מועד החזרתם) אלא להחזר כספים שניטלו ממנו על-ידי הבנק שלא כדין ופיצוי על הנזקים שנגרמו לו עקב כך, או השבת "העושר" שעשה הבנק עקב השימוש בכספים אלה. נקבע, כי לעילות תביעה אלה אין כל נגיעה להלכה האמורה וחלים עליהן הכללים הרגילים של מועדי היווצרות העילה לצורך התיישנות.

אולם אפילו היתה לאותה הלכה תחולה בענייננו, גם אז לא היה בה כדי לסייע למשיב. על-פי פסק דינו של כב' השופט ברק מתגבשת עילת התביעה, כאמור, עם עבור הזמן הסביר לפרעון החוב. מועד זה נקבע, כאמור לעיל, "בהתחשב בנסיבות העניין... הכל בהתאם לציפיה הסבירה של הצדדים." (שם, בעמ' 284 – 285).

כאשר מדובר בבנק נקבע כי:

"... מקובל עלי כי מקום שהחייב הוא בנק, הציפיה הסבירה של הצדדים והיעילות הכלכלית של העסקה מחייבות מתן הודעה לבנק בטרם יחוייב בתשלום החוב."

ואולם, במקרה בו משיכת הקרן נעשתה ללא הרשאת הלקוח, שהוא המקרה שלפנינו, ציפייתם הסבירה של הצדדים הינה להחזר מידי:

"כמובן, יתכנו נסיבות מיוחדות, בהן צפייתם הסבירה של הצדדים היא בהשבה מיידית של ההלוואה. כך, למשל, אם משיכת היתר נעשתה ללא הסכם מוקדם, יתכן שצפייתם הסבירה של הצדדים היא בהשבה מיידית."

אם במשיכת יתר של הלקוח ללא הסכמה מוקדמת של הבנק (אך בידיעתו), ציפייתם הסבירה של הצדדים היא להשבה מיידית, מקל וחומר יהא הדין זהה גם במקום בו הבנק יצר את משיכת יתר שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו של הלקוח. מכאן, שבמצב דברים זה המועד הסביר לדרישה הינו עם היוודע דבר נטילת הכספים ללקוח.

לאור כך, מועד הדרישה הסביר להחזר הריבית או דמי הנזק או התעשרות הבנק בגין נטילת הסך של 35,000 דולר (שהוחזר כבר בשנת 86), היה, לכל המאוחר, במועד ההחזר של אותו הסכום, או בסמוך לו.

ואולם, בהנחה כי לא היה מקום לדרישת פיצוי מראש, אלא רק לאחר השימוש בכסף ובהנחה הנוספת שנזכרה לעיל, כי כל יום של שימוש בכסף שלא בהסכמתו של המשיב יצר עילת תביעה חדשה, הרי שעילת התביעה לגבי השימוש בסכום זה או הנזקים שנגרמו לנתבע בעקבותיו טרם התיישנה.


 

בפרשת זנלכל בע"מ נ' בנק לאומי לפתוח התעשיה בע"מ[20], נדון מירוץ ההתיישנות לגבי הלוואות בהן נקבעו מועדים לתשלומים. בין היתר נאמר באותה פרשה, כי מקום שהצדדים קבעו מועד פרעון להלוואה בזמן עתיד, והיא לא נפרעה במועדה, מתגבשת עילת התובענה במועד הפרעון אשר נקבע על-ידי הצדדים. במידה והוסכם על פרעון בתשלומים מתגבשת העילה לגבי אותו תשלום במועד הפרעון של אותו תשלום חלקי שעליו הסכימו הצדדים.

בעניין בן-לולו[21] המבקש היה ערב לחייב, שנטל הלוואה מאת המשיב ופיגר בתשלומו. בחוזה נקבע כי מועד פירעונו של כל החוב יחול מיד אם הלווים יפגרו למעלה מ- 30 יום בפירעון של תשלום חודשי או כל תשלום אחר. לטענת המבקש עמד החוב כולו לפירעון באופן אוטומטי מיד לאחר הפיגור הראשון בתשלום, ומאז חלפו למעלה משבע שנים.

בית-משפט השלום בחיפה סבר, כי לאור התכלית העסקית של החוזה, שהיא גביית סכום ההלוואה – הפרשנות, לפיה הזכות להעמיד את החוב לפירעון על-ידי המשיב מתגבשת אוטומטית עם הפיגור הראשון, איננה הפרשנות היחידה. זאת, מאחר וחוזה ההלוואה קובע כי החוב יעמוד כולו לפירעון גם במקרים נוספים – כגון פשיטת רגל של אחד הערבים – שלנוכח חומרתם הפחותה אין זה סביר שלמשיב תתגבש הזכות האוטומטית לפרוע את מלוא החוב מיד לאחר שארעו. התכלית העסקית הסבירה של החוזה מצביעה על כך שלמשיב הזכות – ולא החובה – להעמיד את החוב לפירעון עם התגבשות הפיגור הראשון, ולחילופין, הזכות להמשיך את חוזה ההלוואה מבלי להעמיד את מלוא החוב לפירעון. הדבר תלוי בשיקול-דעתו של המשיב ובלבד, שהפעלת זכותו תיעשה בתום-לב ובדרך מקובלת. בית-המשפט קובע, איפוא, כי לנוכח פרשנות חוזה ההלוואה, לא היה המשיב מחוייב להגיש את תביעתו תוך 7 שנים מהתגבשות הפיגור בתשלום הראשון, ובידו היתה האפשרות לתבוע תוך שבע שנים מתום תקופת ההלוואה. לפיכך, נדחתה טענת ההתיישנות.


 

בעניין אסרף[22] ניהל הנתבע אצל התובע חשבון עו"ש החל משנת 1990, בהתאם לתנאים הכלולים בטופס "בקשה לפתיחת חשבון". להבטחת חובותיו והתחייבויותיו מישכן הנתבע לטובת התובע את מכוניתו. משהצטברה בחשבון יתרת חוב, אשר לא נפרעה על-ידי הנתבע, הגיש התובע ביום 19.8.91, בקשה למימוש משכון בלשכת ההוצאה לפועל בת"א-יפו. הליכי מימוש המשכון עוכבו כנגד תשלומים חודשיים, ומשלא עמד הנתבע בתשלומים אלה מומש המשכון ונמכר בשנת 1994. עם זאת נותרה בחשבון יתרת חוב, שבגינם הוגשה התביעה ביום 17.1.02. לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות בשל התיישנות. לטענת התובע מירוץ ההתיישנות הופסק עם הגשת הבקשה למימוש משכון ועד למועד מימושו, מכוח סעיף 5 לחוק ההתיישנות.

בית-המשפט קבע, בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, כי הולדת עילת התובענה הוא היום בו התגבשו העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפי הנתבע והחל ממועד זה מתחיל מירוץ ההתיישנות. במקרה דידן, לא הוגדר בטופס פתיחת החשבון באופן חד-משמעי אימתי נולדה לתובע הזכות לתבוע בגין יתרת חוב של הנתבע. בית-המשפט אומד את דעת הצדדים כמי שהסכימו על הסדר של "פירעון עם דרישה", כלומר, הולדת עילת התובענה תלויה במתן הודעת דרישה מטעם התובע. במקרה זה, מהווה פתיחת תיק ההוצאה לפועל את הודעת הדרישה הראשונה מטעם התובע, וממועד זה מתחיל מירוץ ההתיישנות. בית-המשפט דחה את טענת התובע בדבר עצירת מירוץ התיישנות עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל, בקובעו כי נקיטת הליכים למימוש משכון אינם בגדר "תובענה" לעניין חוק ההתיישנות.

בעניין אמל[23] המבקש פתח בהליכים לפינויו של המשיב המבקש בפתיחת הליכים לפינויו של המשיב על סמך שטר משכנתא שפעל למימושו בהוצאה לפועל, לאחר שלטענתו המשיב לא עמד בתשלומי ההלוואה שלהבטחתה ניתנה המשכנתא. לטענת המשיב, המבקש מעולם לא נתן לו את ההלוואה לה התחייב, וממילא לא קמה למבקש הזכות לממש את שטר המשכנתא. לטענת המשיב הוא אף לא חתם על השטר. לפיכך פתח המשיב בהליכים משפטיים בה ביקש להצהיר על אי-זכותו של המבקש לממש את שטר המשכנתא. בבקשתו עותר המבקש לסלק את התביעה על-הסף, בין השאר בטענה, שעל התביעה חלה התיישנות, מאחר והתשלום האחרון ששילם המשיב על חשבון ההלוואה נעשה ביום 19.10.88 – ומאז ועד להגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים.

 

בית-המשפט קובע, כי עילת התביעה הנטענת נולדה ביום שבו נודע לתובע על כך שהבנק נקט הליכים לביצוע פינויו של התובע מדירתו וזאת במסגרת הליך של מימוש משכנתא ומיום זה מתחיל מירוץ ההתיישנות. עילת התביעה לא נולדה במועד מתן ההלוואה או ביום התשלום האחרון של ההלוואה. עצם העובדה, כי הטענה נגד מימוש שטר המשכנתא כרוכה בטענה בגין אי-מתן ההלוואה, אין בה כשלעצמה כדי לשנות את העובדה כי מירוץ ההתיישנות מתחיל מהיום בו נודע למשיב על הליכי המימוש נגדו. הבקשה נדחית.

[112] התיישנות תביעה לדמי השתתפות והודעת צד שלישי

 

אין חולק כי הצד השלישי רשאי לטעון כנגד התובענה וכן כנגד ההודעה לצד השלישי. אולם יש להבחין בין התביעה כפי שהיא מתייחסת כנגד הנתבעים, לבין "תביעת הנתבעת" שהיא ההודעה לצד שלישי. עצם העובדה כי בית-המשפט יכול לתת הוראות בנוגע לשמיעת כל אחד מהתובענות הנ"ל ולא בהכרח לשמען יחד, מלמדת על כך כי לא בהכרח טענת הגנה מסוג התיישנות אשר עומדת לצד השלישי מאחר והועלתה על ידה, תעמוד לנתבעים שלא העלו טענה זו[24].

עילת התביעה של הניזוק לפיצויים אינה זהה עם מידת התביעה של הנתבע נגד צד שלישי לדמי השתתפות; העילה הראשונה נעוצה במעשה העוולה והנזק שנגרם בעקבותיו ואילו העילה השניה נעוצה באחריות המזיק לפצות את הניזוק על הנזק ההוא[25].

עילת התביעה לדמי השתתפות אינה נולדת אלא במועד מתן פסק-הדין. התוצאה עשויה להראות מוזרה שתביעת הניזוק נגד צד נכשלה מפני שלא הוגשה במועדה ושהתביעה נגד צד לדמי ההשתתפות עדיין הוגשה במועדה. האנומליה הלכאורית הזאת מקורה בכך שעילת התביעה בשני המקרים מתייחסת לנקודת זמן שונה[26].

דחיית תביעת הניזוק נגד אחד המזיקים מחמת התיישנות אינה פוטרת את המזיק גם על תביעת שיפוי של אחד המזיקים, אחרת היינו חוזרים ומקימים אותה ברירה בידי המזיק, כי על-ידי השהיית תביעתו נגד אחד המזיקים מעבר לתקופת ההתיישנות היה בידו לפטור אותו מאחריותו לשפות את יתר המזיקים. דבר זה היה פותח פתח להסכמי קנוניה[27].



[1]     ת"א (י-ם) שוקרון נ' עיריית ירושלים, תק-מח 200(2) 8861.

[2]     רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נה(4) 66.

[3]     ת"א (י-ם) 577/94 הבנק הבינלאומי הראשון נ' אפלבוים, דינים מחוזי כו(4) 611.

[4]     י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית, עמ' 133.

[5]     ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיות בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח, פ"ד ה(2) 1585.

[6]     ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה, פ"ד נא(2) 581.

[7]     עניין, זמן, מקום, קשר בין הצדדים או כל מכנה משותף אחר היוצר "אירוע", כש"אירוע" כולל "עסקה ושרשרת עסקאות שנושאן אחד.

[8]     לעניין הכלל החל לגבי ביטול חוזה ראה ת"א (נצ') 809/97 אלבשארה לעידוד תיירותב ע"מ נ' קסטודיה, תק-מח 2000(3) 15466. בעניין זה נקבע, כי משבוטל חוזה על-ידי אחד הצדדים, נולדת עילת ההתיישנות ביום שבו בוטל החוזה. לעניין זה אין נפקות לכך, שבית-המשפט אישר מאוחר יותר בדיעבד את ביטול החוזה.

[9]     תזכיר חוק ההתיישנות, התשנ"ה-1995 (13.9.1995).

[10]    ע"א 3599/94 שמעון יופיטר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423.

[11]    ע"א 436/74 קירשנבאום נ' שלמה אריאל ואח', פ"ד כט(1) 322.

[12]    ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485, 508.

[13]    ראה ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי, פ"ד נא(1) 559.

[14]    ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי, פ"ד נא(1) 559.

[15]    ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel british bank, פ"ד מד(2) 265.

[16]    ראה ע"א 776/80 בנק ישראל בריטניה נ' עיזבון וולטר נתן וויליאמס, פ"ד לח(3) 645, 651.

[17]    ע"א 4600/91 דבורה מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455.

[18]    לעניין הלכה זו - ראה להלן בסעיף "אירוע מתמשך".

[19]    ת"א (י-ם) 577/94 הבנק הבינלאומי הראשון נ' אפלבוים, דינים מחוזי כו(4) 611.

[20]    ע"א (חי') 4158/97 זנלכל בע"מ נ' בנק לאומי לפתוח התעשיה בע"מ, תק-מח 97(3) 780.

[21]    בש"א (חי') 13026/02 חיים בן לולו נ' בנק לאומי, תק-של 2002(3) 555.

[22]    ת"א (ת"א) 92231/01 בנק הפועלים נ' אסרף יצחק, תק-של 2002(3) 120.

[23]    בש"א (חי') 9165/00 בנק דיסקונט למשכנתאות נ' זיאדה אמל, תק-מח 2002(2) 13060.

[24]    בש"א (חי') 10102/01 צוקי יעלים סיור וטיול נ' הלפרן טל, תק-של 2001(3) 1738.

[25]    בש"א (חי') 10102/01 צוקי יעלים סיור וטיול נ' הלפרן טל, תק-של 2001(3) 1738.

[26]    בש"א (חי') 10102/01 צוקי יעלים סיור וטיול נ' הלפרן טל, תק-של 2001(3) 1738.

[27]    בש"א (חי') 10102/01 צוקי יעלים סיור וטיול נ' הלפרן טל, תק-של 2001(3) 1738.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן