שם פרטי:
שם משפחה:
טלפון:
דוא''ל:
כתובת:

מועד העלאת טענת ההתיישנות

מאת: עו"ד גלעד נרקיס   |   02.10.2005

 

מועד העלאת טענת ההתיישנות

סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כי אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה. משלא יינצל הנתבע את זכותו הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות הדיונית, ייראו אותו כאילו ויתר עליה, ולא תשמע טענתו בשלב מאוחר יותר.

מטרתה של הדרישה שהנתבע יעלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, הינה למנוע הליכי סרק, בהם יחלו דיונים בתביעות שלמעשה התיישנו, יבוזבז זמן שיפוטי יקר, ולבסוף יעלה הנתבע את טענת ההתיישנות, המייתרת את התביעה כולה.

הכלל לפיו יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה מכוון להתיישנות דיונית שעניינה זכות התביעה ולא הזכות שאת מימושה תובעים[1]. הכלל לא יחול במקום בו הנתבע טוען להתיישנות מהותית. יש לבחון על-פי לשון החוק ומטרתו, האם מדובר בהתיישנות דיונית או שמא מדובר בהתיישנות המהווה חלק מהזכות עצמה (התיישנות מהותית). בניגוד להתיישנות דיונית, ההתיישנות המהותית אינה מהווה מחסום דיוני, שכן יש בה – שלא כמו בהתיישנות הדיונית – כדי ביטול זכות התביעה גופה. לפיכך, הכלל לפיו יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה לא יחול מקום בו ממילא זכות התביעה גופה אינה קיימת, היינו: מקום בו ההתיישנות הנטענת היא מהותית.[2]

עקרונית, טענת התיישנות דיונית הינה נימוק משפטי המהווה טענת הגנה לכל דבר ולכן על הנתבע לטעון אותה בכתב ההגנה, שאם לא יעשה כן, לא יהא הנימוק חלק מכתב הגנתו. עם זאת, לא כל נתבע שהעלה טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, יצא ידי חובתו. שכן לו רצה המחוקק בהסדר זה היה קובע מפורשות, ולא נוקט בלשון "ההזדמנות הראשונה". ניסוח זה מלמד, כי יתכנו מקרים בהם הנתבע יעלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, אך עדיין יחשב כמי שהחמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות.

לא יהא נכון לקבוע נוסחה גורפת, כללית, אשר תכסה את כל המצבים, אלא יש לבודק כל מקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות. בעיקר יש לבחון כל מקרה בו מתעוררת סוגיה זו, את מהות הדיון הראשון שהתקיים, אשר במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות, את העניין של הנתבע בנושא שהועלה אז, האם נקט בעמדה כלשהי ביחס לאותו דיון והאם היה נוכח בו אם לאו.[3]

בעניין זונבנד[4] נאמר כי אם בכוונת הנתבע לעתור לדחיית התובענה על-הסף מחמת התיישנות, בהסתמך על תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 עוד בטרם חלף הזמן להגשת כתב הגנה, אזי הזדמנותו הראשונה תהיה עם הגשת הבקשה כאמור. אולם משהעלה הנתבע את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, הוא יצא ידי חובת ההוראה שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות, ואינו חייב להגיש את הבקשה לדחיית התביעה עקב התיישנות, לפני הגשת בקשות אחרות באותה תובענה[5].

מאחר שסעיף 3 לחוק ההתיישנות נועד למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר, הרי שבמקרה בו מעלה הנתבע טענת התיישנות בכתב הגנתו, אך אינו מגיש בקשה לסילוק התובענה על-הסף בגין התיישנות, רשאי בית-המשפט, לפי תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, להעלות טענה זו ביוזמתו במסגרת קדם המשפט, מבלי שיזדקק לבקשת בעלי הדין.[6]

העובדה שהנתבע השתתף בקדם משפט עד להגשת בקשה למחיקה על-הסף מחמת התיישנות, לא תיחשב כוויתור על טענת התיישנות, אשר נטענה על ידו בכתב ההגנה לפני קדם המשפט.[7]

 

אם התובע עותר, עם הגשת התובענה, למתן צו מניעה זמני והנתבע מוזמן לדיון עוד בטרם חלף המועד להגשת כתב ההגנה, עליו להעלות טענת התיישנות בהזדמנות זו[8].

 

כאשר ההזדמנות הראשונה הפתוחה בפני הנתבעים בסדר דין מקוצר היא בתצהירים שצורפו לבקשת הרשות להתגונן, אזי על הנתבע להביא בתצהיר גם נימוק משפטי בו חפץ להתגונן, כגון טענת התיישנות, שאם לא יעשה כן, לא יהא הנימוק חלק מכתב הגנתו[9].

בעניין יופיטר נקבע, כי בהליך של בקשת פטור מאגרה שיזם התובע, אין בית-המשפט נכנס לשאלות עובדתיות, אלא בודק אך ורק את מצבו הכלכלי של התובע והוא רשאי לצוות על פטור מתשלום האגרה, גם ללא הופעתם של בעלי הדין. האינטרס של הנתבע בהליך זה הוא צר ומוגבל, שכן, אין תכליתה של האגרה להוות מחסום בפני הגשת תביעות מוגזמות, גם אם בפועל יכולה היא לעיתים לשמש מחסום כזה. די באופיו ובמהותו של ההליך כמבואר לעיל, כדי לקבוע כי אין לראות בו הזדמנות ראשונה להעלאת טענת התיישנות. זאת ועוד, כדי ללבן טענה זו, יש צורך בברור עובדתי שאין בית-המשפט נכנס אליו בשלב זה. יתרה מכך, בעניין שעמד בפני בית-המשפט, בזימון הבנק לדיון, לא נמסר לו כתב התביעה וגם אם היה נמסר לו כתב התביעה, לא ניתן היה ללמוד ממנו שחלפה תקופת ההתיישנות. משכך, לא התקבלה הטענה לפיה החמיץ הבנק את הזדמנותו הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות.[10]

אולם, בעניין אסורנס איבחן השופט אור את עובדות המקרה שלפניו מאלה שהיו בפסק-הדין בעניין יופיטר בקובעו כי הליך הבקשה לפטור מאגרה יכול גם הוא להוות את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות, בנסיבות המתאימות. כאשר הנתבע יוזם את הבקשה לביטול החלטתו של בית-המשפט לביטול האגרה, וכאשר הוא מהווה צד פעיל לבקשה ואף מעלה בה נימוקים שונים לדחיית התובענה נגדו, עליו להעלות טענת התיישנות. אם לא עשה כן, ניתן לקבוע כי הנתבע החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלותה.[11]

כאשר הנתבע מעלה טענות הגנה במסגרת בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר הגנה ואינו מעלה במסגרת בקשה זו את טענת ההתיישנות, הרי שהחמיץ את הזדמנותו הראשונה להעלות טענה זו.[12]

אין לראות טענת התיישנות שלא נטענה בהזדמנות הראשונה, אולם נטענה מאוחר יותר עם תיקון כתב הגנה, כטענת התיישנות בעלת תוקף למפרע. לא הרי כתב תביעה כהרי כתב הגנה לעניין תוקפו למפרע, שכן בעוד כתב תביעה אינו ניתן לתיקון אלא ברשות, ובתתו רשות ישקול בית-המשפט את עניין ההתיישנות, הרי שלאחר תיקון כתב תביעה ניתן להגיש כתב הגנה מתוקן בלי נטילת רשות. אין כאן שוויון בין התובע והנתבע.[13] לפיכך נראה, שהנתבע יחמיץ את הזדמנותו הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות כאשר יבחר להעלות אותה לראשונה בכתב ההגנה המתוקן, במקום שיכול היה לעשות זאת בשלב מוקדם יותר: למשל כאשר התבקש לתת את תגובתו לבקשה לתיקון כתב תביעה, או כאשר השתתף בקדם משפט.[14]

ההלכה לפיה כוחה של טענת ההתיישנות לא יפה אם לא הועלתה בכתב ההגנה המקורי, אינה תקפה במקום שבו התובע לא פירט בכתב התביעה המקורי את הנתונים הרלבנטיים למועד היווצרות העילות שנותרו בכתב התביעה המתוקן. במקרה כזה, הנתבע רשאי להעלות לראשונה את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה לכתב התביעה המתוקן והוא לא יחשב כמי שהחמיץ את הזדמנותו להעלות את טענת ההתיישנות.[15]


 

הלכה זו מסוכמת על-ידי ד"ר י' זוסמן בספרו[16]:

"לפי סעיף זה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958) אם היתה לנתבע הזדמנות לעורר את הטענה בכתב הגנתו ולא עשה כן הוא החמיץ את המועד; מה שאין כן מקום בו לא ידע הנתבע ולא יכול היה לדעת, עת הגיש את כתב הגנתו, מתי התחילה תקופת ההתיישנות."

רבים הם המקרים כאשר מוגשת תביעה כנגד חברה בפירוק. ראוי כי ניתן דעתנו לעניין נחמן מגן נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ[17], שם נפסק כי כאשר מוגשת תביעה נגד חברה בפירוק ללא רשות בית-המשפט הדן בפירוק, רואים אותה כאילו לא הוגשה עד למתן אישור על-ידי בית-המשפט. משכך, יכול הנתבע להעלות את טענת ההתיישנות מיד לאחר מתן האישור האמור וזו תיחשב לו כהזדמנות הראשונה להעלאת הטענה, כמצוות סעיף 3 לחוק ההתיישנות.



[1]     בר"ע (ת"א) 20398/99 גלף בניה אנטרפרייס (אי.בי.אי) בע"מ נ' ברזילי, תק-מח 99(2) 52798.

[2]     בר"ע (ת"א) 21294/99 טיולי הגליל בע"מ נ' ימין נינט, תק-מח 99(3) 65535.

[3]     ע"א 630/90 רוז'נסקי שרה נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ"ד מה(5) 365.

[4]     ע"א 97/77, בר"ע 48/77 נחמן זונבנד נ' אלכסנדר קלוגמן, פ"ד לא(3) 446.

[5]     ע"א 97/77, בר"ע 48/77 נחמן זונבנד נ' אלכסנדר קלוגמן, פ"ד לא(3) 446.

[6]     רע"א 4286/01 מיכל גיל ואח' נ' עו"ד איילון ירדן, תק-על 2001(4) 621.

[7]     ע"א (ח') 75/95 שריג חברה לעבודות בע"מ נ' בדרמן, חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 86(2) 1087.

[8]     ז' יהודאי, דיני התיישנות בישראל (1991) 16.

[9]     בר"ע (ת"א) 20398/99 גלף בניה אנטרפרייס (אי.בי.אי) בע"מ נ' ברזילי, תק-מח 99(2) 52798.

[10]    ע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423.

[11]    רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, פ"ד נא(4) 716.

[12]    ת"א (עפו') 3470/97 ג'בארין ח'אלד מוחמד אסעד נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 99(2)
385.

[13]    ע"א 580/73 אליהו טויטו נ' פנחס ביטון, פ"ד כח(2) 527.

[14]    בש"א (י-ם) 5076/00 מרדכי שריקי נ' רמי כהן, תק-של 2000 (3) 3430.

[15]    המ' (ב"ש) 10287/97 בנק הפועלים בע"מ נ' אחים סולימאן, תק-מח 97(2) 1022.

[16]    י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית, בעמ' 342.

[17]    תב"ע (ת"א) נב/12766 נחמן מגן נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ, תק-עב 93(2) 299.

 
 

מגדל ב.ס.ר 3 קומה 20
טלפון: 4975 -755 - 03

לצפיה במהדורת האינטרנט
לצורך הצפיה יש להתקין תוכנת Adobe Reader,
במידה ואין ברשותכם תוכנה זו, ניתן להורידה חינם כאן