הסדרת ההתיישנות בחוק החרות

[101] הסדרת ההתיישנות בחוק החרות

מוסד ההתיישנות הוסדר, בשיטת משפטנו, בחוק החרות. חוק ההתיישנות מהווה נורמה כללית וחל בגין "תביעה לקיום זכות כל שהיא" (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). אין הוא מוגבל לרשימה מיוחדת של זכויות. הוא קובע דיני התיישנות כלליים, ובהם תקופת יסוד להתיישנות הזכות, מועדים לתחילת ההתיישנות, ועילות שונות שיש בהן כדי להשפיע על משך התקופה.

חוק ההתיישנות נחקק עוד בשנת 1958. הוראותיו נבחנו מחדש על-ידי פרופ' ישראל גלעד, והצעותיו נבחנו בידי ועדה ציבורית שבראשה כב' הנשיא אהרון ברק. שלושה תזכירי חוק יצאו בנושא, כשהאחרון הוא תזכיר חוק ההתיישנות, התשס"ג-2003. ההצעה מתבססת על מחקר שערך פרופ' ישראל גלעד.

הוראות ספציפיות אחרות פזורות בדברי חקיקה אחרים וקובעות תקופת התיישנות מיוחדת.

נשאלה שאלת היחס בין שתי מערכות נורמטיביות אלה. נקבע[1], כי בשאלה זו יש להתמודד משתי נקודות מבט. האחת, היא נקודת המבט של דין ההתיישנות הכללי. השאלה כאן היא, אם דין ההתיישנות הכללי מחיל עצמו במקום שדין ספציפי קובע תקופת התיישנות מיוחדת, שונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות; השניה, היא נקודת המבט של הדין הספציפי. השאלה כאן היא, מה תגובתו של הדין הספציפי לדין ההתיישנות הכללי, ומהי מערכת היחסים ביניהם מזווית הראיה של הדין הספציפי. במידה ושתי נקודות מבט אלה מובילות למסקנה זהה, יש לפעול על פיה. במידה ושתי נקודות מבט אלה מובילות לתוצאות שונות, כי אז לפנינו "סכסוך" בין שתי מערכות נורמטיביות, אותו יש לפתור על-פי דיני הפרשנות המקובלים.

אחד מהדינים החשובים, בהקשר זה, הוא הדין לפיו בהתנגשות בין דין כללי לבין דין ספציפי, יד הדין הספציפי על העליונה:GENERALIO SPECIALIBUS NON DEROGANT. חוק ההתיישנות הוא חוק כללי. הוא חל בגין "תביעה לקיום זכות כל שהיא" (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). אין הוא מוגבל לרשימה מיוחדת של זכויות. עם זאת, לעניין כל הזכויות הוא קובע תקופת התיישנות בסיסית. כאשר חוק פלוני קובע תקופת התיישנות מיוחדת לתביעות על פיו פשיטה, שהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות לא תחול, שכן זו הקבועה בחוק המיוחד באה תחתיה. חוק ההתיישנות קובע תוצאה מובנת מאליה זו, באמרו כי "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר" (סעיף 27 לחוק ההתיישנות).

עוד נשאלה השאלה[2] מה דין שאר הוראותיו של חוק ההתיישנות, ובעיקר מה דין עילות ההארכה, כאשר הדין הספציפי שותק? נפסק, כי מבחינת חוק ההתיישנות, אם כל שנקבע בהסדר המיוחד הוא תקופת התיישנות קצרה יותר, אזי יש להניח – בהעדר הוראות נוספות בחוק המיוחד – כי שאר ההסדרים הנורמטיביים הקבועים בחוק ההתיישנות, כגון הארכת מועדי ההתיישנות, ממשיכים לחול. כך, למשל, פקודת השטרות (נוסח חדש) קובעת תקופת התיישנות קצרה בתובענה על-פי שטר כנגד המסיבים (סעיף 96 לפקודת השטרות). תקופה זו דוחה את תקופת ההתיישנות הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות. שאר הוראותיו של חוק ההתיישנות חלות לעניין תביעה על-פי שטר. על-כן, שהותו של בעל דין במדינה שמחמת התנאים שהיה נתון שם לא יכול היה לקיים את הבירור המשפטי, המפסיק בדרך-כלל את מירוץ תקופת ההתיישנות (סעיף 14 לחוק ההתיישנות) חלה גם לעניין תביעה על-פי שטר[3].

על-פי אותה גישה עצמה מקובל על הכל כי תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 89(2) פקודת הנזיקין (נוסח חדש) אין בה כדי לשלול את תחולתו של חוק ההתיישנות. גדר הספיקות שנתגלה בפסיקה עניינו אך בשאלה, אם ההסדרים המיוחדים הקבועים בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינם דוחים את תחולתה של הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות[4], ושאלה זו תידון בהמשך.

הגישה היא, איפוא, כי חוק ההתיישנות חל גם במקום שדין קובע תקופת התיישנות פלונית, השונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות. הטעם לגישה זו הוא כפול, מעשי ועיוני גם יחד. הטעם המעשי הוא זה: כל הסדר של התיישנות מעלה רשימה ארוכה של שאלות, שהן טבעיות לעצם ההסדר. חוק ההתיישנות עוסק בשאלות אלה. אם תמנע תחולתו של חוק ההתיישנות, יהא על המחוקק ליתן תשובה על שאלות אלה בכל חוק בנפרד. כך, למשל, על מי מוטל הנטל לטעון התיישנות, ומה השפעתה של תרמית מצד הנתבע על תקופת ההתיישנות, והאם רשאים הצדדים להסכים על תקופת התיישנות שונה מזו הקבועה בחוק? כדי למנוע את הצורך בחזרה על עקרונות אלה בכל חוק וחוק הקובע תקופת התיישנות מיוחדת, עדיף הוא, מהבחינה המעשית, לראות בחוק ההתיישנות "מסגרת כוללת של דינים", מעין "מטרית התיישנות" החלה בכל מקרה בו נקבעת תקופת התיישנות, אלא אם כן תחולתו נדחית מכוח הסדריו של החוק המיוחד [5].

בצד הטעם המעשי, עומד טעם עיוני. דיני ההתיישנות משקפים לא רק עמדה באשר לזמן ההתיישנות הבסיסית, אלא גם עמדה באשר לשאלות נוספות הקשורות בהתיישנות. עמדה זו משקפת מדיניות משפטית המאזנת בין צרכי המזיק, הניזוק והציבור. בדרך-כלל, איזון זה טוב הוא וראוי, מבחינתו של המחוקק, גם אם זמני ההתיישנות שונים מאלה הסטנדרטיים. יהא זמנה של ההתיישנות המיוחדת אשר יהיה, ההסדר הכללי של חוק ההתיישנות, המשקף תפיסה עקרונית באשר להסדרי התיישנות, מן הראוי שיחול. כמובן, יתכן ודין מיוחד הקובע תקופת התיישנות מיוחדת, אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה הכללית של חוק ההתיישנות. מניעת תחולתו של חוק ההתיישנות, היא מכוחה של הוראה מיוחדת זו. בכל הנוגע לחוק ההתיישנות עצמו, מבחינתו הפנימית, הוא בא לשמש "מטריה נורמטיבית" לכל בעיות ההתיישנות, יהא מקורן אשר יהיה[6].

אך מה הדין, אם חוק מיוחד קובע תקופת התיישנות, אשר בסיומה פוקעת הזכות? האם דיני ההתיישנות הכלליים, הקבועים בחוק ההתיישנות, יחולו גם במצב דברים זה? חוק ההתיישנות קובע "התיישנות דיונית". האם ניתן להחיל את הוראות חוק ההתיישנות, המבוססות על תפיסה "דיונית" זו, מקום שחוק מיוחד קובע "התיישנות מהותית"? בעניין טייכנר נפסק[7] לטובת הגישה, המכירה בתחולתו העקרונית והישירה של חוק ההתיישנות גם בהתיישנות מהותית. עם זאת, במקום שהסדריו אינם מתאימים להתיישנות המהותית, ידחו הסדרים אלה, אם בתהליך של פרשנות חוק ההתיישנות, שאינו מחיל הסדרים אלה על ההתיישנות המהותית, ואם בתהליך של פרשנות החוק המיוחד, הדוחה תחולתם של הסדרי התיישנות כלליים שאינם עולים עמו בקנה אחד.

עד כה נדונו הדברים מ"נקודת מבטו" של חוק ההתיישנות הכללי. עם זאת, יש לפרש את החוק הספציפי. כמובן, במידה ויש הוראה בדין הספציפי, לפיו חוק ההתיישנות לא יחול, ינתן להוראה זו תוקף, ומכוחה נדחה חוק ההתיישנות. אולם אם החיקוק הספציפי קובע תקופת התיישנות מיוחדת, אך אינו קובע במפורש כי חוק ההתיישנות לא יחול, יש לפרש את היקף התפרסותו של הדין הספציפי. השאלה היא, אם מקביעותיו המיוחדות ניתן ללמוד על דחיית ההסדרים הכלליים (כולם או חלקם) הקבועים בחוק ההתיישנות, על רקע תכלית החוק. אין לשלול את האפשרות, כי החוק הספציפי, הקובע תקופת התיישנות מיוחדת ומועד תחילתה, יהא מבוסס על מדיניות משפטית, אשר האיזונים הפנימיים שבה, אינם עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית העומדת ביסוד הפתרון הסטנדרטי, בסוגיה זו או אחרת הקבועה בחוק ההתיישנות. במקרה זה יהא על בית-המשפט לבחון את התמונה הכללית, תוך שיתכנו מצבים בהם תתפרש לשון החוק הספציפי כקובעת הסדר שלילי לגבי מספר סוגיות המוסדרות בחוק ההתיישנות. במצב דברים זה, מוטל "נטל" כבד על הטוען לשלילת תחולתם של הסדרי חוק ההתיישנות[8].