מה בין "ריבית" ל- "תוספת"

29.12.2012   |

[3.2.1]העמסת ריבית אסורה על-ידי קיטלוגה כ"תוספת"

ההגדרה של "תוספת", עשויה לפתוח פתח להעמסת ריבית המשולמת על-ידי הלווה, אשר חורגת מן הריבית המותרת על-פי חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות.

מלשון החוק עולה, כי ריבית והפרשי הצמדה, אכן נכנסים לגדר "סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה" – היא ההגדרה ל"תוספת", משלא הוחרגה ה"ריבית" בהגדרת "תוספת" או לא הוחרגה ה"תוספת" בהגדרת "ריבית".

הקושי הוא בהבחנה, מתי התוספת איננה בבחינת ריבית מוסווית? השאלה החשובה היא – כיצד ניתן לפקח על הריביות הנגבות בהלוואות חוץ-בנקאיות, במצב דברים כאמור?

החשש, האמור לעיל, מתעורר נוכח היותה של הגדרת "תוספת", הגדרה בעלת מאפייני סעיף סל, ונוכח העובדה כי רק בהגדרת "ריבית פיגורים", מצא המחוקק לנכון, להוציא מכללה של הגדרה אחרונה זו "הוצאות סבירות ממשיות שהוציא המלווה לגביית התשלום שבפיגור", ואולם לא עשה כן, באשר להגדרת "ריבית", כלומר – על פניו נראה, כי ריבית פיגורים, אינה נכללת בהגדרת "תוספת".

הבעיה מתעוררת ביתר שאת, מקום שהמחוקק הבחין בין ריבית הנגבית על-ידי המלווה, בגין ההלוואה אותה העניק ללווה, ואשר עליה חלות הוראות מגבילות בחוק, לבין הוצאות שמוציא המלווה בקשר עם ההלוואה הניתנת ("תוספת").

אנו סבורים כי עקרונית, לא הייתה זו כוונת המחוקק, לאפשר "דלת אחורית" להרחבת שיעור הריבית המותרת לגבייה, באמצעות רכיב ה"תוספת", ואין ליתן יד למלווה, המנסה להגדיל את שיעור הריבית הנגבית בגין ההלוואה אותה העניק, בקוראו ליתרה האסורה של הריבית – "תוספת".

על בתי-המשפט ליתן את הדעת בסוגיות אלה, על-ידי מילוי תוכן ברור ופוזיטיבי להגדרת "תוספת". לצורך כך, יש לקבוע מבחנים ברורים, אשר יאפשרו את קטלוגו של רכיב מסוים תחת הגדרת "תוספת".

[3.2.2]צמצום רכיב הוצאות "תוספת", עקב היותן חלק מרכיב "ריבית" אשר מוגבלת בסעיף 5 לחוק

מן הכיוון ההפוך, מתעוררת בעיה נוספת – מה הדין כאשר התוספת היא אכן "תוספת" כהגדרתה בחוק, אולם במסגרת שילובה במסגרת המנגנון הקבוע בסעיף 5 לחוק, יוצא כי ה"ריבית" המתקבלת, חורגת מן המותר על-פי החוק הנ"ל. האם במקרה כזה, יש להפחית את עלות ההוצאות? ובלשון אחר – האם הוצאות המוצאות בקשר עם ההלוואה, אשר ניתן לדרוש כי ישולמו על-ידי הלווה, האם אלו מוגבלות לתקרת הריבית המותרת, כאשר התוספת האמורה משולבת במסגרת המנגנון הקבוע בסעיף 5 לחוק?

למען הסדר הטוב נרחיב – ההגבלה על הריבית באה לידי ביטוי בחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, בסעיף 5, הקובע מנגנון המגביל שיעור עלות האשראי המרבי.

מלשון החוק עולה, כי להבדיל מריבית פיגורים (המחריגה "תוספות"), הרי ש"ריבית" ו"הצמדה" מהוות תוספת לכל דבר ועניין, וכל "תוספת", מהווה חלק מהגדרת הביטוי "העלות הממשית של האשראי", שאינו יכול להיות גבוה יותר משיעור מקסימאלי, שחישובו נקבע בחוק ועל פיו.

השאלה המתעוררת היא, האם כוונת המחוקק הייתה, להגביל את תקרת "הסכום שנדרש הלווה לשלם בקשר לחוזה" לתקרת הריבית המותרת, בהיותה רכיב העלות הממשית של האשראי?

סוגייה זו עלתה בפסק-הדין אשר ניתן בעניין קידום ד.ש. השקעות ופיננסים
(1992), בע"מ
[1] .

באותה פרשה, נתבררה תביעתה של חברה, אשר על עסקיה חל חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות.

באותו מקרה, נטל הנתבע מהתובעת הלוואה לצורך רכישת רכב, כפי שפורט בהסכם ההלוואה, בסכום של כ- 33,000 ש"ח.


 

הנתבע, בהודאתו המפורשת, הפר את הסכם ההלוואה מספר פעמים, ואולם יחד עם זאת, בית-משפט השלום בתל-אביב היה בדעה, כי התובעת, מצידה, לא עמדה בהוראותיו הקוגנטיות של חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות.

בין יתר השאלות שהתעוררו במסגרת בירור המחלוקת בין הצדדים, התעוררה גם שאלה בקשר לסכום של 1,750 ש"ח, אשר שימש את התובעת, לטענתה, ולפי הסכם ההלוואה, לתשלום הוצאות שונות. התובעת גרסה כי סכום זה מהווה "תוספת" לפי המוגדר בחוק.

הנתבעים טענו, על בסיס חוות-דעתו של מומחה מטעמם, כי יש לראותו כ"ריבית" ועל-כן גבייתו, בנוסף לשיעור הריבית של 2.5% מהקרן, שלשיטתו היא סכום הנטו, הביאה את שיעור הריבית לגובה אשר עלה על המותר לפי החוק.

בית-משפט השלום מצא, כי משמעותו של סכום ההפרש לא הייתה קלה, עקרונית, לקביעה. לפי המומחה מטעם התובעת, שימש סכום זה לתשלום הוצאות שונות, אשר מטבען מוטלות על הנתבע ושולמו עבורו על-ידי התובעת, והן – עמלות הפקדת שיקים בבנק ואגרות רישום שיעבודים של הרכב אצל רשם המשכונות ובמשרד הרישוי. הנתבע הודה כי תשלומים ממין אלו, היה עליו לשלם והוא לא שילמם בפועל.

השאלה המשפטית אשר התעוררה, ואשר לגביה נדרש בית-המשפט לפרש את סעיף 1 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, הייתה שאלה משפטית/פרשנית לא פשוטה – האם, למרות שמדובר בהוצאות שהוצאו, לכאורה, בפועל על-ידי התובעת, אין לראות בגבייתן מהתובע משום ריבית נוספת ובלתי-חוקית, בהתחשב בהגדרת הביטוי "תוספת" בסעיף 1 לחוק, אשר על-פי מקראו, מכיל כל תשלום שנדרש מהלווה, אפילו אם מדובר, כך ניתן להבין מן ההוראה, בתשלום הוצאה ממשית שהוצאה לצורך ביצוע ההלוואה, ובהתחשב בכך שכל "תוספת" מהווה חלק מהגדרת הביטוי "העלות הממשית של האשראי" שאינו יכול להיות גבוה יותר משיעור מקסימאלי שחישובו נקבע בחוק הנ"ל ועל פיו? שהרי במקרה כזה, ובנסיבות המקרה, תראה גבייתן של אותן הוצאות גבייה אסורה, בהיות הריבית לפי ההסכם מגעת לגבול המקסימום המותר ללא אותה תוספת.

בית-משפט השלום בחר שלא לקבוע עמדה בעניין זה ובשאלה האם מותר לתובעת לגבות סכומי עלויות אשר נדרשו לביצוע ההלוואה ואשר שולמו על-ידייה כמלווה, ולראות בהן משום "תוספת" אסורה, מן הנימוק כי במקרה שלפניו, הסכום המדובר היה חסר פירוט.



[1]       ת"א (ת"א) 37154/03 קידום השקעות ופיננסים (1992) בע"מ נ' פרי שירן ואח', תק-של 2005(4) 17511.


© כל הזכויות שמורות