הוראות החוק

29.12.2012   |

סעיף 1 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, כולל את ההגדרות הבאות:

בהתאם לסעיף 1, "לווה" הזכאי להגנת החוק איננו לווה שהינו תאגיד. ובלשון אחרת – החוק מגן על לווים שהינם פרטים. הצעת החוק מציינת, בהקשר זה, כי מוצע שהחוק יחול לגבי הלוואות הניתנות ליחידים, להבדיל מלתאגידים, על-ידי גורמים שאינם מוסדות בנקאיים.

בהגדרת "מלווה", הוציא המחוקק מגדר חוק זה, מלווה שהינו תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעם בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981. הסעיף קובע, אם כן, כי מלווה הוא כל מי שנותן הלוואה, למעט אם המלווה הינו תאגיד בנקאי או תאגיד עזר, שאז חלים על ההתקשרות דינים אחרים.

הגדרת "מלווה" הינה הגדרה נגטיבית, אשר נעדרת מבחן פוזיטיבי באשר לפעילותו של מעניק ההלוואה ותדירות עיסוקו בכך, על-מנת שניתן יהא לומר עליו כי הינו "מלווה" לפי סעיף 1 הנ"ל. השימוש בהגדרות נגטיביות הוא בעייתי, באשר הוא עשוי להביא לפיקציות משפטיות (להרחבה בסוגייה זו, ראה פרק 16 – מי הוא מלווה "שלא דרך עיסוק" וביקורתו של כב' השופט מ' חשין בפסק-הדין אשר ניתן בעניין יעקב זכאי [1] ).

"סכום ההלוואה" מוגדר בסעיף 1, כסכום שבו מחוייב הלווה, לפי חוזה ההלוואה או כל חלק ממנו, לפי העניין, למעט ריבית וריבית פיגורים.

"ריבית", לפי סעיף 1 לחוק, כוללת ריבית או הפרשי הצמדה, לפי העניין.

"ריבית פיגורים" כוללת, לפי סעיף 1 לחוק, כל ריבית נוספת שנדרש לווה לשלם בשל פיגור בתשלום לפי חוזה הלוואה, בין שנקראת ריבית פיגורים ובין שנקראת בשם אחר. הסעיף מוסיף כי לעניין זה, אין להביא בחשבון הוצאות סבירות ממשיות שהוציא המלווה לגביית התשלום שבפיגור.

"שיעור העלות הממשית של האשראי" מוגדר, בסעיף 1 לחוק, כיחס שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל, בחישוב שנתי.

"תוספת" כוללת, בסעיף 1 לחוק, כל סכום שנדרש לווה לשלם, בקשר לחוזה ההלוואה, מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים. לפי הגדרה זו, הרי שהוצאות סבירות וממשיות שהוציא המלווה לגביית התשלום, ואשר אין רואים בה "ריבית פיגורים", עשויות להיחשב "תוספת". הגדרה זו מעלה מספר שאלות באשר לאופן יישומה עם הגדרת "ריבית" ובשילובן של שתי ההגדרות, עם המנגנון הקבוע בסעיף 5 לחוק (ראה, דיון להלן).

"יתרת חוב" מוגדרת בסעיף 1 לחוק, כסכום שהלווה חייב למלווה בנקודת זמן מסויימת, כשהוא מורכב מסכום ההלוואה, מהתוספת ומריבית הפיגורים, בהפחתת הסכומים ששולמו בפועל על-ידי הלווה למלווה, והכול כפי שהוא עד אותה נקודת זמן.



[1]       בג"צ 5572/92 יעקב זכאי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(3) 602.


© כל הזכויות שמורות